יומנו של ולדימיר נבוקוב מ-1964, בו תיעד יותר מ-50 חלומות שלו – החל מאירוטיים דרך אלימים ועד סוריאליסטיים – יצא בימים אלה לאור כספר בשם "Insomniac Dreams", בהוצאה לאור של אוניברסיטת פרינסטון.

"חלום אירוטי רב עוצמה. דם על הסדין," כך כתב הסופר ב-13 בדצמבר 1964. "סוף החלום: אחותי 'או' (אולגה), צעירה ונרפית בצורה מוזרה… אחר כך עומד ליד החלון, גונח, מהרהר בתוצאות אפשריות של גילוי עריות".

בחלום אחר שתיעד נבוקוב, שהיה אז בן 75, הוא רוקד עם אשתו ורה. "השמלה הפתוחה שלה, קיצית ומנוקדת בצורה מוזרה. גבר מנשק אותה בתשוקה. אני תופס בראשו ומטיח אותו בקיר בעוצמה כה גדולה, שפניו כמעט הופכים לעיסת בשר מדממת".

נבוקוב, שסבל מנדודי שינה במשך כל חייו, החל לתעד את חלומותיו ביומן לאחר שקרא את ספרו של הפילוסוף הבריטי ג'ון דאן "ניסוי בזמן", שבו מציג דאן תיאוריה, לפיה חלומות עשויים לפעמים לקבל השראה מהאירועים שאנשים יחוו בעתיד.

"לפי התיאוריה של דאן", מסביר גנאדי בראבטרלו, פרופסור לספרות באוניברסיטת מיזורי, אשר ערך והביא לדפוס את היומן, "בארץ החלומות, שהיא אזור הדמדומים בין הגשמי לספיריטואלי, הזמן צועד לאחור, מהמסובה לסיבה. כלומר, זה לא החלום שקודם לאירוע מציאותי כלשהו, אלא להיפך, זה האירוע שמוביל את האדם לחלום עליו בלילה שלפני. נבוקוב הביע עניין רב בתיאוריה הזו וב-1964 החליט להעמיד אותה למבחן".

כך, במשך 80 יום, תיעד המחבר של "לוליטה" כל מה שיכול היה לזכור מחלומותיו.

תוצאת הניסוי לא הייתה חד-משמעית, מספר בראבטרלו, ובמקרים רבים נבוקוב לא הצליח לזהות דמיון כלשהו בין האירועים שהופיעו בחלומותיו לבין חייו או יצירתו.

במקרה אחד הצהיר נבוקוב על "הצלחה מוכחת", כאשר הייתה לו "הרגשה בהירה לחלוטין" שהחלום שהתרחש במוזיאון, קיבל השראה מסרט שהוא ראה בטלוויזיה שלושה ימים אחריו. בחלום נבוקוב מקשיב למנהל המוזיאון, כאשר הוא לועס בפיזור נפש רגבי אדמה, אותם הוא מדמה לסוג של מאפה תפל.

"אך מה שהוא לא הצליח לזכור", מספר בראבטרלו, "זה שהחלום שלו מאוד דומה לסצינה בסיפורו מ-1939 'הביקור במוזיאון'".

אך חשיבות פרסום היומן הוא לא במתאם בין החלומות למציאות אלא בכך שהוא מצביע על התעניינותו הגוברת של נבוקוב במסתורין, דבר שיבוא לידי הביטוי גם ברומן המאוחר שלו "אדה".