close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החלום, התקווה ויהודה המכבי

    הרצל ובלפור חקק | מחשבות | התפרסם ב - 09.12.17
    לשׂאת לפיד בוער ולצעוד בתהלוכה של נושׂאי האור המגרשים את החושך

    חג החנוכה זכור לנו מימי ילדותנו כחג מרכזי במערכת הלימוד. כילדים קיבלנו את המֶסר שאנו כאן בארץ ממשיכיהם של החשמונאים. “להיות יהודה המכבי” היה חלומו של כל ילד בבית הספר העברי בארץ המתחדשת. במועדון “תקוותנו”, שבו היינו חברים אחרי שעות הלימודים, ארגְנו אותנו המדריכים לצאת בשעות הערב בירושלים בתהלוכת לפידים. זו הייתה חוויה מרגשת לשׂאת לפיד בוער ולצעוד בתהלוכה של נושׂאי האור המגרשים את החושך.

    ניצחון צבאי של מעטים מול רבים

    למדנו, כמובן, על השלטון היווני בארץ (השלטון הסלווקי) ועל ההתקוממות של היהודים כנגד הניסיון של היוונים לכפות עליהם את תרבותם הפגאנית. המרד (167  לפני הספירה) כּוּנָה בספרי הלימוד “מרד החשמונאים”, מֶרד כנגד גזֵירות אנטיוכוס, שניסה לעקור את המצוות היהודיות הבסיסיות, בכללן מצוות המִילה. משפחתו של מתתיהו הכהן חוללה את המאבק לעצמאות ושחררה את ירושלים ובית המקדש. לאחר הניצחון (138 לפני הספירה) נערכה חנוכת המקדש, ומכאן נקבע חג החנוכה.

    בתפילת “שמונה עשרה” (“עמידה”), יש תפילה מיוחדת בחג החנוכה, תפילת “על הניסים”, ובה מודגש ניצחון המעַטים על הרַבּים:

    “על הניסים, ועל הפורקן, ועל הגבורות, ועל התשועות, ועל הנפלאות, ועל הנחמות ועל המלחמות שעשִׂיתָ לאבותינו בימים ההם בזמן הזה… כשעמדה מלכות יוון הרשָעָה על עמךָ ישׂראל להשכיחם תורתֶךָ ולהעבירָם מֵחוּקי רצונֶךָ ואתה ברחמיךָ הרבּים עָמדתָ לָהם בעֵת צָרתם… מָסרתָ גיבורים ביַד חלשים, ורַבּים ביַד מעַטים, וּטְמאים ביַד טהורים, וּרְשעים ביַד צדיקים – – – ואחר כן בָּאו בָּניךָ לִדְביר בּיתֶךָ וּפינו את הֵיכלֶךָ וטיהרוּ את מקדשֶךָ והדליקו נֵרות בְּחצְרות קודשֶךָ וקבעו שמונַת ימי חנוכה אֵלו בהַלל והוֹדאה”…

    בתנ”ך ספר מקבים לא נכלל בתהליך הקנוניזציה של ספרי הקודש, ואילו מגילת אסתר התקדשה ונכללה. עקב כך מקבים נכלל בספרים החיצוניים.

    כשאנו מחפשׂים את מקומו של חג החנוכה במקורות היהודיים ההלכתיים, אנו מופתעים לגלות שבמִשְנה, שערך ר’ יהודה הנשיא (נחתמה בשנת 220 לספירה), יש מסֶכת מיוחדת שעוסקת בפורים, אך אין מסכת שעוסקת בחנוכה. לעומת זה בתלמוד בבלי יש אזכור לחג, אך זה נעשה תוך כדי מסכת שבת, שם יש דיון בנרות שבת, ותוך כדי הדיון עוסקים בנרות חנוכה.  ואז מתעוררים החכמים לשאול: “מאי חנוכה?”

    החג עולה לראשונה על סדר היום; בדיון על חג חנוכה עולה הסוגיה ההלכתית והדינים של החג. בדיון זה אין שום התייחסות לרקע ההיסטורי של החג ולגבורת החשמונאים שהצילו את עמם. הגבורה הפיזית, שהייתה כה משמעותית במאבק מול היוונים, נמחקה מן הזיכרון ההיסטורי, ויש התייחסות עתה בתלמוד הבבלי לנֵס פך השמן בלבד.

    נס פך השמן הוא העיקר

    גם בפירוש למגילת תענית נזכר נס פך השמן, והוא עיקרו של הסיפור החשמונאי:

    “כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים.”

    ספרי המקבים, שנכתבו בשעתם, נשכחו עם הדורות. כל זאת, כי בתהליך הקנוניזציה של כתבי הקודש, לא נכלל ספר המקבים בתנ”ך, ולעומתו מגילת אסתר נכללה. הנוסח העברי של ספר המקבים לא שָׂרד, והיום כשאנו קוראים בספר זה, אנו עושים זאת בתיווך של ה”וולגטה” (תרגום המקרא ללטינית על ידי הירונימוס). הנוסח, שיש בידינו כיום, הוא תרגום עברי ולא הנוסח המקורי. בספר המקבים, להבדיל מהמקורות ההלכתיים שהזכרנו, אין זכר לנס פַּך השמן ויש תיאור נרחב של הניצחונות הצבאיים של החשמונאים על היוונים.

    השכחת גבורתם של החשמונאים לאורך הדורות

    הסְבָרה היא, שחכמינו במשך הדורות רצו להמעיט מִגבורת בית חשמונאי, גם בגלל שאיחדו את המלוכה יחד עם הכהונה (השליט היה גם המלך וגם הכוהן) וגם בגלל שעִם השנים דבקו בהם סממנים של השפעות חיצוניות מן העמים השכנים.

    בימי הביניים יש חזרה של יהודים לזכרם של החשמונאים, אך הדגש הוא על סיפורי קידוש השם במלחמות כנגד היוונים ולא בסיפורי הגבורה של שחרור ירושלים ובית המקדש.

    התנועה הציונית ראתה בחשמונאים מודל

    “המקבים” היו מייסדי התנועה הציונית – הם היו אלה שהעלו על נס את הגבורה של החשמונאים. מקימֶיה של התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה ראו בחשמונאים ובמאבקם ביוונים הַשראה למאבק הלאומי להָשיב את העם לארצו; החשמונאים היו דוגמא ומופת למלחמת שחרור לאומית.

    יש לזכור שהציונות קמה לחולל את שיבת ציון, מתוך קריאת תיגר כלפי היהדות המסורתית שציפתה דורות למשיחַ, ולא חוללה את השִיבה בעצמה. המדרש על “שלוש השבועות שהשביע הקדוש ברוך את ישראל” היה עִם הזמן מדרש שהפך להלכה ומנע עלייה המונית לארץ במשך הדורות. על פי המדרש השביע הקב”ה את ישראל שלא “יעלו בחומה”, קרי: לא יעלו עלייה המונית, שמשמעותה “מרידה באומות” על פי מדרש זה.  מרידה באומות אסורה על העם עד בוא המשיח.

    הציונות קמה לחולל את נס השיבה בעצמה. לא פלא, שהשיר המשמעותי ביותר, שהושר אז בחג החנוכה בראשית שנות המדינה היה שירו של זאב “אנו נושאים לפידים”, שבו נאמר:

    אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

    בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים

    זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

    • -…

    נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –

    פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

    בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם –

    וַיְּהִי אוֹר!”.

    משפט המפתח  הוא: נס לא קרה לנו.

    וכמובן גם: פך שמן לא מצאנו. הציונות לא באה מתוך ציפייה לנס וגם לא מתוך ציפייה לחזרה על נס פך השמן. בדם, יזע ודמעות שילמה האומה את מחיר התקומה. כך קמה המדינה באמצעות מפעל ההתיישבות, מפעל החייאת השפה ומלחמות המגן על הארץ. מלחמות החשמונאים היו האבוקות שהאירו באופק, המסירות וההקרבה של יהודה המכבי ומשפחתו היו השראה ומופת (מודל) של מלחמה לשחרור לאומי. באופן סמלי בטקס הדלקת משואות יום העצמאות בהר הרצל מושמעת ברקע המנגינה של “נס לא קרה לנו”, ללא השמעת המילים.

    סמל המדינה הוא המנורה החשמונאית

    לא פלא, איפא, שכאשר כנסת ישראל צריכה הייתה לבחור את סמל המדינה החדשה, היא חזרה למנורה החשמונאית, שטוהרה והוצבה בבית המקדש. מנורה זו היא המנורה, שנלקחה על ידי טיטוס בעת חורבן בית המקדש (שנת 70 לספירה). זו המנורה המוטבעת בשער טיטוס, ואנו זוכרים את ההתרגשות, כשעמדנו מול שער טיטוס וצילמנו את השבויים היהודיים הנושאים את כלי המקדש לרומא, ובכללם את המנורה.

    שער טיטוס – צילום הרצל חקק

    למנורה צורפו ענפי הזית, על פי חזון המנורה בספר זכריה ד’. לא ידוע לי על עַם הבוחר את סמל מדינתו מתוך פסוק בספרי הנבואה בתנ”ך. ואלה פסוקי הנביא זכריה (פרק ד’):

    א וַיָּשָׁב, הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי; וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר-יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה; ויאמר (וָאֹמַר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ–שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ.  ג וּשְׁנַיִם זֵיתִים, עָלֶיהָ:  אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ.  ד וָאַעַן, וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, לֵאמֹר:  מָה-אֵלֶּה, אֲדֹנִי.  ה וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ, מָה-הֵמָּה אֵלֶּה; וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי.  ו וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי, לֵאמֹר, זֶה דְּבַר-יְהוָה, אֶל-זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר:  לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ–כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

    המדינה שלנו בחרה להעצים את זכרם של החשמונאים על פי המסורת הציונית, והמנורה של בית המקדש, המנורה שטיהרו החשמונאים, היא סמלנו: עדיפות הרוח על פני הכוח, כנבואתו של הנביא זכריה. הן זאת הייתה גם דרך החשמונאים, מאבק על הרוח, על נפש האומה.

    הגבורה הרוחנית: שמירה על הזהות

    הציונות העצימה את חשיבות הגבורה הצבאית של החשמונאים, אך עלינו לתת דעתנו גם על הגבורה הרוחנית: שמירת זהותנו הייחודית. וזאת להבדיל מפורים, שבו האיום על העם היה פיזי. חנוכה נתפס ברובד הפנימי והרוחני, חנוכה זכה להיעטף בגוונים של חג שמשמעו העיקרי מאבק רוחני על זהותנו ותרבותנו.

    בפורים אנו זוכרים את הניסיון להשמיד אותנו פיזית, ואנו רואים בחג זה אב-טיפוס לניסיונות השמדה אחרים שחווה העם לאורך ההיסטוריה שלו. חנוכה מבטא מאבק אחר: היוונים לא איימו על חייו של העם. הם ביקשו למחוק את זהותו התרבותית ולבולל אותו בתרבותם שלהם. לרוע המזל, קמו אז יהודים שהשתלבו במגמה זו וניסו למצוא חן בעיני היוונים. קבוצה זו של מתיוונים זכתה, כמובן, למשרות שלטוניות, ושימשה קת הגרזן שאיים להכות בעץ של העם היהודי. היוונים ידעו, שאין צורך להשמיד את העם היהודי פיזית כדי למחוק אותו מן ההיסטוריה; די למחוק את זהותו, את דתו ואת תרבותו, והוא ייבלע בתוך הזהות של כובשיו.

    ספרי המכבים מתעדים את המאבק של החשמונאים ואת ניצחונם על היוונים

    בשנת 167 לפני הספירה הגיעו היוונים לעיר מודיעין ודרשו מן היהודים להקריב חזיר לאלים של היוונים. מתתיהו הכהן קם ועשה מעשה: הוא הכריז שהוא מסרב. יהודי מתיוון קם מולו והקריב את הקרבן בנוכחותו של שר הצבא היווני. מתתיהו גילה אומץ לב ודקר אותו למוות וגם את השר היווני. מתתיהו וחמשת בניו יצאו למלחמת מגן על זהותו של העם. המצביא היה אחד מבניו של מתתיהו, יהודה המכּבי. בסופו של המאבק היהודים כבשו מחדש את ירושלים וטיהרו את המקדש. הם הדליקו את המנורה מחדש וחָנכו את בית המקדש.

    המאבק על הדיוקן הייחודי לא תם מאז. לאורך כל ההיסטוריה שמר העם על זהותו התרבותית ועל שפתו העברית כשפת תרבותו. עם התחייה הציונית, השכילו מייסדי הציונות לשמור על שני מרכיבים בסיסיים מן העבר היהודי: הם החזירו את העם אל ארץ אבותיו (ארץ ישראל) ואל שפת אבותיו (השפה העברית).

    היום אנו עומדים שוב בפני מאבק על זהותנו. הכפר הגלובאלי מאיים על כל התרבויות הייחודיות והקטנות ובתוכן התרבּות העברית.

    הכפר הגלובאלי חותר תחת התרבויות הקטנות והייחודיות, ויש חשש, שאנו הופכים להיות עולם משעמם, שתרבותו נבנית על המכנה המשותף הכי נמוך. בשם ההתחדשות וההצטרפות לתרבות המתקדמת, שכולם חָברו אליה, אנו עומדים לוותר על התרבות שלנו וללבוש תלבושת אחידה של הגלובוס כולו.

    אכן יש לשמור על קשרי תרבּות וטכנולוגיה עם הכפר הגלובאלי. בנימין זאב הרצל, בספרו אלטנוילנד (ארץ ישנה חדשה), חזה את מדינת ישראל כמדינה הקשורה לעברה ההיסטורי, אך צועדת עם הזמן ומחובּרת לתרבּות האירופית ולטכנולוגיה החדשה. אך גם הוא לא שיער שהכפר הגלובאלי יהיה דורסני כל-כך ויבלע כל חלקה בחיינו. הגבורה הרוחנית שלנו כיום היא לשמור על סממנים לאומיים ועל היצירה שיצרנו לאורך הדורות, לדעת לקיים דו שיח עם ההיסטוריה שלנו ועם היצירה שלנו, ולא לאבּד זהותנו הייחודית כיהודים. אל לנו להיבּלע בתוך הערפל של בּלִיל הזהויות השוטֵף את הגלובוס, “באנו חושך לגרש”.

    בימים אלה שבהם אנו חוגגים את חג החנוכה, נזכור את רוח החג ונשמור על תרבותנו הייחודית ועל שפתנו העברית מכל משמר.

    הרצל ובלפור חקק

    משוררים, סופרים ופובליציסטים, שימשו בתפקיד יו"ר אגודת הסופרים העברים בישראל בין השנים 2003-2015 לסרוגין. ב-1965 נבחרו לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (מקום ראשון ושני). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כ"א, וכן כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “החלום, התקווה ויהודה המכבי”

    1. אילנה מושכל הגיב:

      תודה לכם הרצל ובלפור קראתי בעניין רב.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הכישרון לרוע

    יוסי וקסמן
    כשהתעוררתי הושיבו אותי על כיסא נצרים בָּלֶה. בחוץ נורתה ירייה, ותכף...

    ונמלאתי בדבשי

    שרה אהרונוביץ קרפנוס
    וְנִמְלֵאתִי בְּדִבְשִׁי וּבִקַּשְׁתִּי מַגָּעוֹ...

    כָּבָה גּוּפָהּ, כָּבָה לִבֵּנוּ

    הרצל חקק
    הַמְּנוֹרָה נוּגָה. הַמְּנוֹרָה נָגְעָה בַּיִּסּוּרִים. שְׂרִידִים בְּפָנֶיהָ. הַבְּזִיכִים נֶאֱפָרִים. מְדַמְדְּמִים בְּזִכְרוֹנָהּ...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית