close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החיים כארס פואטיקה – קיום, יקום ויצירה

    אורציון ברתנא | מאמרים | התפרסם ב - 18.05.24

    החיים כאמנות של חוויית אמנות שאיננה נגמרת

    אורה מנשה | חתול עובר ושב | טוטם | 2024 | 190 עמודים

    יצירת מבנה חדש

    היצירה, 'חתול עובר ושב', פרוזה ראשונה של אורה מנשה, אינה מתייחסת במלואה לשום ז'אנר ספרותי מוכר לי. בהיקפו טקסט זה בנוי מעשרים ושישה פרקים קצרים וקצרים מאוד, שביניהם הרבה רווח: גם פונט גדול, גם רווח גראפי בין השורות, גם חלוקה לפסקאות קצרות, גם רווח גראפי בין הפסקאות, גם רווח גראפי בין הפרקים הקצרים. ובעיקר – רווח בין נושאי העלילה לכאורה, המתוארת מזוויות מבט שונות, מעשירות וגם מנוגדות לכאורה.

    אני, הקורא בה, רואה כמעט כבר מתחילה, שאין כאן עלילה רצופה אחת. בוודאי לא עלילה ריאליסטית, דמוית מציאות. אבל אין זו גם "עלילה רעיונית"; משמע, אין זה סיפור משלי או סיפור אלגורי. משל או אלגוריה מבוססים על מפתח סימנים הבנויים ברצף הגיוני אחד, ומתורגמים באופן חד משמעי לרצף הגיוני אחר. במעין נובלה זו אין סיפור רעיוני רציף, אחיד, שהוא מטרתו של משל או מטרתה של אלגוריה.

    הקורא רואה זאת בבירור כבר בפרק השלישי של היצירה הספרותית, "שותפות לדבר עבירה" (עמ' 35-23). זאת הוא מבין כשהמספרת מתארת כיצד החתול הג'ינג'י – שהוא, החתול שעובר ושב לאורך היצירה – מובל על ידי הקוסמטיקאית, אישה לא צעירה ולא רעננה, שהיא אחת הדמויות העיקריות כאן, אם לא הדמות הראשית, אל כיליון בקליניקה של ווטרינר. אז המספרת מציגה אפשרויות שונות בגורלו של חתול הרחוב הג'ינג'י, שהוא, כאמור, דמות ראשית לאורך כל היצירה. לאחר שהיא מציגה אפשרות אחת, היא פותחת פסקה חדשה וכותבת: "ואולי זה היה כך:" ומציגה אפשרות שונה ומנוגדת, ומשהיא מסיימת אותה, שוב, תחת תת הכותרת "ואולי זה היה כך:" היא מביאה אשפרות שלישית, שאינה עולה בקנה אחד עם קודמותיה. וכן הלאה – אפשר שקרה לו כך או אפשר שקרה לו כך או אפשר שקרה לו כך.

    היעלמותו של החתול, החוזר באופן פנטסטי שוב ושוב, היא מימוש מצוין לכל אורך טקסט זה לאפשרויות הסותרות זו את זו לכאורה. הנה מספר דוגמאות, מתוך רבות יותר, בהן מתואר מותו של החתול בצורות שונות, שוב ושוב: בפרק 16, "הזקנה על הספסל", מתואר מותו של החתול הג'ינג'י, משהוא נדרס ברוצו בעקבות הזקנה ששמה (או כינויה?) פיקציה (ראה עמ' 118), למרות שבמקום אחר מתואר כי הוא הולך לעולם, לנצח, בשיירה עם פיקציה. בפרק 18, "התאונה שלא הייתה" – כותרת המדברת בעד עצמה – מתוארת גרסה לגמרי שונה של אותו אירוע (ראה, עמ' 132-130); גרסה חדשה, גרסה אחרת של מותו של החתול בהידרסות, משולבת בסיפור אשת הסחלבים בפרק 9 (וראה עמ' 141-140).

    כשאני, הקורא, כבר בראשית היצירה מבין את החתול כעובר אל "עולם אחר" וחוזר ממנו, כשהוא – חתול עובר ושב, כפי שמציינת כותרת היצירה, או אז אני עובר מייד לקרוא את היצירה כמערכת סמלית. משמע, כבר בתחילת הקריאה, החתול, הדמויות האחרות, האירועים בהם הם פועלים, נתפסים אצלי כסמלים. את החיפוש אחרי מפתח ריאליסטי, דמוי מציאות, שאני מורגל לנווט בעזרתו ביצירה ספרותית מקובלת, אני ממיר בחיפוש אחרי מפתח סמלי ליצירה זו.

    הקורא של יצירות רווחות, "רגילות", "מקובלות", יחפש קודם כול מפתח ריאליסטי, ואם לא זה, יחפש הקורא דרך לקרוא בו קריאה שירית, פיוטית,  כבמערכת של מטאפורות רגשיות. כבר בשלב מוקדם של הקריאה, יבין קורא מיומן שאין זו כתיבה שירית, כשם שאין זו כתיבה רגשית פסיכולוגית. זאת הוא יבין כשיציין לעצמו כי שפתה של הכותבת היא שפה אנליטית, שכלית, הבונה סמלים כאלה. אין זו שפה פיוטית שסמליה פתוחים מעצם היותם שדות סמנטיים.

    מצד אחד, הטקסט כובש את הקורא ברמת המשפטים הבודדים, ברמת הפסקאות הבודדות, שמוצא בהם הקורא הרבה מאוד חוכמה, יכולת ניתוח מרשימה ויכולת ניסוח מרשימה. מצד שני, לא יקרא הקורא מערכת עלילתית או מערכת רעיונית רציפה.

    הנוף של הסיפור הוא נוף לא פיוטי. זהו נוף עירוני אפור, עייף, שחוק ושוחק את דמויותיו. בכך נוצרת בו מסגרת אחת החוזרת – בית ישן בעיר ה"מודרנית" או ה"פוסט מודרנית" המתחדשת, המיועד לתוכנית ההריסה לצורך הבנייה מחדש, לאותה תוכנית המוכרת כ"פינוי בינוי". המסגרת נפתחת בדייריו העוזבים, יחד עם חתוליו, ומסתיימת בדייריו החוזרים לדירתם החדשה במבנה החדש, יחד עם חתוליו, כשהחתול הג'ינג'י כבר אינו שם באופן ה"ריאליסטי". אבל הקפיצות השונות בפרקים השונים, לא נתפשות, לא במהלך הקריאה בהן וגם לא בדיעבד, כשעומד הקורא ומסכם את חוויותיו, כרצף אחד דמוי מציאות.

    בנות הזוג פיקציה ואילוזיה – חברות של פנטסיה

    את אי הרצף, במגוון האפשרויות בהן אפשר להבין, מציגה המספרת, ואף ומדגישה באופן ברור ומפורש, כמה וכמה פעמים לאורך הטקסט הקצר. בפרק 11 מופיעה דמותה של פיקציה, דמות מרכזית שעוד תחזור ותשוב עד לסיום העלילה. מובן כי בהופעתה תחת שם זה, פיקציה, הקורא יתפתה לראות בה דמות משל או דמות אלגוריה. אבל גם היא רחוקה מחד-ממדיות, ואינה לא משל ולא אלגוריה, שביסודם הם שטוחים.

    הופעת פיקציה משלימה, על דרך הניגוד, את דמותה של הקוסמטיקאית, שלכאורה, בהליכתה אל הווטרינר עם חתול הרחוב הג'ינג'י מתחיל הכול. גם פיקציה היא דמות הקשורה בחתולים; בראשית פרק 11, כשמופיעה פיקציה היא ממררת לעצמה בבכי, "הם הרעילו את כל החתולים שלי… הם זוממים להרעיל את כל החתולים בעולם" (עמ' 81) והרי היא, לכאורה, דמות אנטיתזה לדמותה של הקוסמטיקאית.

    עם היות פיקציה דמות מורכבת, המספרת מרשה לעצמה גם להשתמש בה שימושים משליים, ובכך בדמותה של פיקציה קשורים גם כמה ניסוחים יפהפיים, "פתגמיים". בראשית הופעתה מסופר כי דירתה מלאה בחפצים שונים המונחים שלא במקומם, ובכך היא גם פיקציה של הקיים, הקיום, שמוצג במבנה שלפנינו מיסודו כ-"מונח לא במקום" .מייד לאחר מכן מסופר כי על דלתה של פיקציה שתי מדבקות, אחת בצידה החיצוני של הדלת ואחת בצידה הפנימי, ושתיהן נושאות כיתוב זהה: "נורמליות היא פיקציה שעברה אידיאליזציה" (עמ' 82). והרי זה ניסוח נפלא של אחת התפישות עליהן מבוססת יצירה חדשנית זו – אין נורמה, אין נורמליות. הנורמלי, כביכול, הוא אידיאליזציה של פיקציה, וכך, הריאליזם, שכל הכתיבה כאן קמה עליו לבערו, הוא פיקציה של המושג נורמלי.

    הפרק הבא, פרק 12, מוקדש לבת זוג של פיקציה והיא, כאמור, אילוזיה. הפרק פותח בשאלת המספרת, "חשבתם שפיקציה יש רק אחת?" (עמ' 89) והיא ממהרת ועונה לעצמה, "ועוד בזמנים כאלה הן מתרבות כמו פטריות. ואולם, לצערנו או לשמחתנו, הזמנים הם תמיד כאלה." ושוב, בצורה פרדוקסלית, היא מציגה את חוכמת הקיום האבסורדית. האבסורדיות זוהי המציאות. חלק ממנה היא הפיקציה, חלק אחר היא האילוזיה, בת זוגה של הפיקציה. שתיהן יחד הן בסיס לדמותה של הפנטסיה, שהיא "מציאות העל" בעולם, המציאות שבה נמצא החתול הג'ינג'י. ממנה הוא מגיח אל הנורמליות כביכול, ואליה, אל הפנטסיה, הוא שב וחוזר אחרי כל גיחה וגיחה שלו.

    וכך מסופר בפרק 12 גם כי בבית הקפה, שהוא החלל הסגור פתוח הקבוע ביצירה (לצד הבית שהוא חלל סגור פתוח שני שחוזר), יושבת בפרק 12, גם אילוזיה. משפורצת מגיפה – עוד כוח מן הכוחות המקבריים הפנטסטיים – כל יושבי בית הקפה עוזבים אותו. משנעלמת מגיפה והכול חוזרים, לא חוזרת אילוציה אל בית הקפה. משעוזבים כל יושבי בית הקפה נשארת בו אילוזיה. היא האחרונה לעזוב את בית הקפה משפרצה מגיפה, כי היא, האילוזיה, הצהירה כי "הכול פיקציה" (עמ' 92).

    משחשבה לעזוב את בית הקפה לא ידעה לאן. איפה ביתה שכחה. והנה ראתה שיירה, קמה מכיסאה והחלה ללכת אחריה: "כשזיהתה שהאיש עם העגלה אסף את החתול הג'ינגי' והם צועדים לאנשהו, היא קמה מכיסאה, וגררה את רגליה אחריהם" (עמ' 93).

    כבר קודם, בפרק 10, "האיש עם העגלה", מצוין כי איש זה ראה עצמו בודד, ומשהבחין בחתול העובר ושב, "האיש אסף אל חיקו את החתול הג'ינג'י, העמיס אותו ביד מיומנת לתוך תמי העגלה" (עמ' 76). ומאז מצוין כי ללכת עם האיש עם העגלה, היא עוד אופציה פנטסטית תמידית לקיומו של החתול הג'ינג'י.

    הפיסקה הבאה, מייד בהמשך העמוד, המשך הסיפור, קובעת קביעה מכלילה אופיינית ליצירה זו; קביעה שהיא גם פנטסיה – עולם מופלא, רב ממדים, שהוא מעבר לגבולות הפסיכולוגיים ל-"נפש", וגם ארס פואטיקה – אמנות העוסקת בעולם האמנות כעולם חיים: "ככה הם הולכים עד היום. בראש השיירה המשונה ניצבת תמי עגלת הקניות [—] ובתוך העגלה יושב לו חתול ג'ינג'י דעתן [—] ובמרחק מה נגררת אילוזיה…" (עמ' 93).

    והערה אחת לסיום עניין זה: הקיום פתוח גם בכך שהוא מכיל חללים מסתוריים, ואפשרויות הנוגדות, כאילו, זו את זו. וכך, בצורות שונות, הבתים, שהם חללים סגורים וידועים, מכילים גם חללים מסתוריים, שלכאורה גם הם חללים סגורים, אבל עצם מסתוריותם מציגה בהם גם אפשרויות פתוחות. רעיון זה מורחב כאן בתחילת הפרק הבא.

    לקראת סיום, בעמודים האחרונים שמהווים פרק סיום קצר, ומודע לעצמו, ארס פואטית, "הסוף או האוטופיה במיטבה" (עמ' 189-187), יש איזו התפתחות. גם התפתחות זו לקראת סיום היא פנטסטית וגם ארס פואטית. התפתחות זו היא תיאור המצב משמסתיימת הבנייה של הבניין החדש על חורבות הישן, ודיירי המבנה הישן חוזרים להיות חלק מדיירי החדש. אז חוזרים לשם גם החתולים, ההולכים ומתרבים, והקוסמטיקאית, בדרכה הפרדוקסלית, גם מרבה אותם וגם נלחמת בהם. או אז "הקבלן ונציגי הדיירים [—] יעלו על הכתב את כל דברי הפרשה הזאת, ויוציאו לאור ספר לא רע בכלל [—] תהא זו השלמה לספר שאתם אוחזים בו עכשיו" (עמ' 189) ושוב – הקיום הוא יצירה. הקיום הוא גם זה העוסק במחשבה על יצירה, וגם, בעצם היותו, יוצר יצירה. ותם ולא נשלם, כפי שהיו אומרים פעם.

    החיים כניסוי היוצר את מציאותו – גם "החתול של שרדינגר"

    פנטסיה היא מציאות אחרת. הפנטסיה קיימת כשהאנושי מסתכל על אחר (למשל, יצור אחר, ממד אחר וכדומה) או משהוא מסתכל על הנוכחי בעיניים אחרות, בצורה אחרת. מציאות אחרת יכולה להיות על כוכבים אחרים, אבל היא יכולה להיות כאן, בחלל שלא נראה עד כה. זו הדרך בה מתקיימת היצירה הנוכחית. בלב הבית, שהוא לכאורה סתמי, אפור ויומיומי בכל מאודו, מתגלים חללים אחרים. זהו בדיוק החלל של החתול הג'ינג'י; ג'ינג'י שאין לכאורה אפור ממנו. מסתבר כי הוא לא מת, אלא מתקיים כאפשרויות שונות, בחללים שונים הנמצאים לא ביקום הרחוק אלא בלב הבית העירוני עצמו.

    מה משמעותו של חלל פנטסטי זה, שממוקם בלב המציאות האפורה לכאורה, המוכרת, לכאורה? זו יכולה להיות מציאות של "יקום אחר" בנוסח מקובל בספרות המדע הבדיוני. כאן, וזה מה שמיוחד ליצירה שונה וחדשנית זו, זהו מה שאני מציע לכנות "חלל ארס פואטי" – מציאות שקיימת כשלא מפרידים בין קיום, יקום ויצירה.

    משהקורא מבין זאת, הוא מבין את חדשנותה של נובלה זו, בהיותה ניסיון ליצור מציאות ספרותית אחרת. הקורא מבין כי לפניו ארס פואטיקה – אמנות העוסקת באמנות. לאחר שלב קצר נוסף של קריאה ומחשבה, הקורא יבין שארס פואטיקה זוהי, בעיני הכותבת, החיים עצמם. החיים הם אמנות העוסקת באמנות, בכל רמותיהם, מן הבסיסית ביותר, האפורה ביותר, והלאה. וההיבט הארס פורטי, שהוא בסיס היצירה החדשה הזו, מֻבְנֶה על יסוד הפנטסטי.

    אפשר לתאר מציאות זו בשימוש במושגי הניסוי המחשבתי המפורסם, "החתול של שרדינגר" – ניסוי מחשבתי אותו ניסח ארווין שרדינגר, פיזיקאי אוסטרי (1961-1887) זוכה פרס נובל לפיזיקה. זהו ניסוי מחשבתי המתאר חתול ממוקם בתיבה סגורה, ובה אטום של חומר רדיואקטיבי. אם אטום זה יתפרק, הוא יפעיל כמוסת רעל שתמית את החתול. סיכויי האטום להתפרק הם חמישים אחוזים. לכן, המתבוננים בקופסה הסגורה לא יכולים לדעת אם החתול שבה מת או חי בתוך התיבה, אלא כשפותחים אותה. כל עוד לא פותחים את התיבה האטומה ורואים מה בתוכה, מצבו של החתול בה, ביחס למתבוננים מבחוץ לה, הוא של "חצי חי חצי מת", או גם חי גם מת, כמו שמתאר שרדינגר בניסויו המחשבתי. הוא קורא למצב זה "סופרפוזיציה". הפותח את הקופסה קובע מה ימצא בה. ובניסוח אחר – החווה את המציאות "יוצר" אותה, למעשה, כשהוא מתערב בה, פעיל בה.

    ניסוי זה השפיע על ספרות, ואורה מנשה אינה הראשונה הכותבת גם בעקבותיו. "החתול של שרדינגר" הוא שמו של סיפור מדע בדיוני קצר שנכתב על ידי הסופרת אורסולה לה גווין בשנת 1974, ופורסם בקובץ הסיפורים 'שושנת הרוחות' בשנת 1982. הסיפור דן בשאלת החתול של שרדינגר, ובסופרפוזיציה קוואנטית.
    ועוד, 'טרילוגיית החתול של שרדינגר' היא טרילוגיית מדע בדיוני שנכתבה בידי רוברט אנטון וילסון. טרילוגיה זו כוללת את הספרים: 'היקום שמעבר לדלת', 'חתול תעלול' ו'יוני הדואר'.

    פנטסיה וארס פואטיקה – מבנה חדש בספרות ישראלית

    ברור שאורה מנשה מנסה מהלך ספרותי, המשלב אחרת אמנות וחיים, יצירה ומציאות. בכך היא ניצבת בספרות עברית על כתפיים של יוצרים בני דור המדינה, שבזמנם התקבלו חלקית בלבד, תוך ניסיון התעלמות מן המהפכה הפנטסטית ביצירותיהם או מתוך מבוכת המתייחסים אליה. משמע, הם התקבלו כיוצרי דור המדינה, אבל כזרם צדדי ומביך. ולדעתי, הם היו עיקר דור המדינה, מהפכנים שבני דורם התקשו להבין מה הם מבשרים. על יצירת שלושה הבולטים שבהם כתבתי את ספרי, 'הפנטסיה בסיפורת דור המדינה – דיון ביצירתם של יורם קניוק, יצחק אוורבוך אורפז ודוד שחר' (1989).

    דוד שחר בדרכו, יורם קניוק בדרכו, אוורבוך אורפז בדרכו, יצאו החוצה "לנשום אוויר" מהמהפכה הפסיכולוגית, שעברה על הספרות העולמית מראשית המאה ה-19, ושלטה בה כמה וכמה דורות, כמעט עד סוף המאה ה-20. ובחלק ניכר מתבניות ההסתכלות הרווחות גם היום בספרות הישראלית היא עודה שולטת. הספרות הישראלית של זמנם לא קיבלה אותם בחיבוק. לכאורה, הכירו בגדולתם. למעשה דחקו אותם הצידה בדלתות אחוריות. למרות שחלק מהקובעים בספרו הישראלית עודם מדשדשים שם למעשה, עברה תקופה ואנו בהתהוות מהפכה. מה יעלה בגורלה של מהפכה זו שהיצירה שלפנינו מציעה? – אינני יודע. אני יודע כי זו, לטוב ולמוטב, מהפכה. משאני קורא את 'החתול שעובר ושב', והוא קורץ לי, גם בהומור וגם ברצינות עמוקה, גם מתוך שעשוע, גם מתוך ביקורת, גם מתוך חלום גדול, אני רואה כי משהו קורה כאן.

    אורציון ברתנא

    אורציון ברתנא הוא משורר, פרוזאיקון, מסאי וחוקר ספרות. לימד באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת בר-אילן, באוניברסיטת בן-גוריון, באוניברסיטת חיפה, בטכניון, באוניברסיטת אריאל ובמכללת סמינר הקיבוצים. באוניברסיטת אריאל הקים את המרכז ללימודי יהדות והומניסטיקה. כמו כן, שימש עורך של מספר כתבי-עת, ביניהם "מאזנים" וכתב-העת לספרות של אגודת הסופרים העברים. כיום הוא עורך את כתב העת "נכון" לאוטופיה ולדיסטופיה וכן הקים ועורך את "מורשת ישראל", כתב-עת מחקרי ליודאיקה. היה יושב ראש אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (2000-1995) ונשיא הסניף הישראלי של פא"ן (2002-2001). כמו כן, מילא תפקידים ציבוריים רבים, ביניהם יושב ראש המועצה לספריות ציבוריות במשרד התרבות (2015-2011) וחבר המועצה להשכלה גבוהה בירושלים (2016-2012). ברתנא פרסם אחד-עשר קבצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, שתי נובלות, שני רומנים, ארבעה ספרי ביקורת ושישה ספרי מחקר. ספר מחקר שלו, "החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ" ראה אור ב-2014 בהוצאת כתר. ספר שירים חדש שלו, "אחרי הגשם, שירים חדשים ומבחר שירים: 2014-1964" ראה אור ב-2015 בהוצאת קשב לשירה. "בסיפור עצמו", רומן חדש שלו, ראה אור באפריל 2019 בהוצאה משותפת של עמדה ושל כרמל. יצירתו ועבודתו הספרותית זכו בפרסים רבים, במלגות ובמענקים ספרותיים, ביניהם: פרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס חולון, מענק קרן וולף, פרס ברנשטיין, מענק קרן רבינוביץ' לספרות ועוד. יצירותיו ומחקריו תורגמו ופורסמו בכשלושים שפות, ביניהן: אנגלית, סינית, רוסית, אוקראינית, ספרדית, צרפתית, ערבית, איטלקית, פולנית, גרוזינית (גיאורגית), שבדית, רומנית וקרואטית.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 26
    • 0

    תגובות


    10 תגובות על “החיים כארס פואטיקה – קיום, יקום ויצירה”

    1. Hodaya הגיב:

      קראתי, ספר מדהים!!

    2. קרן אלון הגיב:

      מאמר מדהים על ספר מדהים. מאוד נהנתי לקרוא! מרתק ביותר

    3. אורה מנשה הגיב:

      תודה רבה קרן היקרה

    4. אורציון ברתנא הגיב:

      תודה על כל מה שכתבתם. קודם כל, תודה ליוצרת.
      אורציון

    5. אורה מנשה הגיב:

      תודה אורציון היקר על קריאה כל כך קשובה מעמיקה ומשובחת. אני נרגשת מההתייחסות שלך לטקסט, ומוצאת עצמי מסכימה בענווה לאופן שבו תיארת את המהלך הספרותי ביצירה. זכיתי!!!

    6. זאהר הגיב:

      יצירת מופת! תענוג לקרוא ולהמליץ

    7. סמאר הגיב:

      ספר מעולה … אהבתי

    8. רובא חוגיראת הגיב:

      ואו , ספר מדהים , מעולה!!!

    9. סמאר הגיב:

      ממליצה בחום

    10. רובא חוגיראת הגיב:

      תודה אורציון על הספר המדהים !!!

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שועל אדום / דרך הלביאה

    ענבל אשל כהנסקי
    שועל אדום לאמא כְּשֶׁהֵבֵאת אוֹתִי לְכָאן – מָקוֹם אַחֵר, מִחוּץ לַזְּמַן...

    ארוחת שישי

    טוביאס סיגל
    בְּמַאֲמָץ אֵימְתָנִי לְהֵרָאוֹת נוֹרְמָלִיִּים  הִצַּבְנוּ פְּרָחִים בְּוָזָה מִזְּכוּכִית עַל אָרִיג לָבַן...

    קְצָת יוֹתֵר קָרוֹב

    אורית לבב
    הִתְעוֹרַרְתִּי לְקִיּוּמוֹ שֶׁל אֲוִיר מְגַשֶּׁשֶׁת מְצִיאוּתָהּ שֶׁל רִצְפָּה אֵיפֹה רַגְלַי שָׁאַלְתִּי...
    דילוג לתוכן