close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החופש במקורות היהדות – בין מרחק לקרבה

    הרצל ובלפור חקק | מאמרים | התפרסם ב - 05.08.19

    בערב מפגשיר מספר 58 נשאנו דברי פתיחה על משמעות החופש. שירי המפגש עסקו בחופש, בחופש הגדול. את הקבוצה מובילה זה שנים ויהלמינה ברנדס-סוסק. דברי הפתיחה המובאים בכל מפגש ספרותי כזה הם מעין תוכן רוחני שנותן משמעות לכל הערב.

    ברוכים הבאים, כל מבקשי החופש בקייטנת החופש הגדול.

    כולנו יודעים שנכון יותר לומר “החופשה הגדולה” ולא “החופש הגדול” – אך האירוע הזה עבורנו הוא הכול, הוא מבשר לנו מרחבים, מבשר לנו  חופש.

    אני רוצה ללכת בשיחה שלי אתכם אל החופש כפי שחווה אותו איש הסוד, המיסטיקן.

    כך כותב אחד מגדולי החסידות: “כי האדם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו” (יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף, מ”ב  ע”א).

    במראה שרואה יעקב בבית אל נגלה לו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. המיסטיקן מזדהה עם החוויה של הסולם, והוא חווה את העולם כסולם שמלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. הוא – הסולם.

    עבור המיסטיקן המציאות שמה לו מגבלות, והפריצה אל העולמות העליונים היא יציאה אל החופש האמיתי. לפני שאסביר זאת, ברצוני לספר חוויה אישית:

    צְפוּנוֹת
    מאת בלפור חקק

    יֶלֶד הָיִיתִי
    וְצָעַקְתִּי קוֹלוֹת בִּשְׁנָתִי בַּלֵּילוֹת.
    אִמִּי אָמְרָה אֵלֶּה הָרוּחוֹת הָרָעוֹת.
    וְלָקְחָה אוֹתִי לְאִישׁ כּוֹתֵב אוֹתִיּוֹת
    וְצוֹרֵר פְּתָקִים וְקוֹשֵׁר מִלִּים.
    וּבַלֵּילוֹת הָיְתָה אִמִּי גּוֹלֶלֶת קְמֵעִים
    וְנוֹתֶנֶת אֶל פִּי אוֹתִיּוֹת אוֹתִיּוֹת.
    רַק אַתָּה מִסְתַּתֵּר רַק אַתָּה לְבַדְּךָ יוֹדֵעַ
    כִּי צְפוּנוֹתֶיךָ אֵלֶּה
    הָיוּ בִּי לְשִׁירוֹת.
    לִפְנֵי שָׁנִים הָלַכְתִּי שׁוּב אֵלָיו.
    לִפְנֵי שָׁנִים לֹא יָדַעְתִּי עוֹד
    לִצְעֹק בַּלֵּילוֹת.
    גַּם בְּשָּׁעוֹת הַבּוֹכוֹת הָיוּ שְׂפָתַי חֲתוּמוֹת.
    לוּ יְלַמְּדֵנִי שִׁירוֹת וּזְמִירוֹת.
    לוּ יְלַמְּדֵנִי קִינוֹת וּתְחִנּוֹת.
    לוּ יְלַמְּדֵנִי צַעֲקוֹתַי אִלְּמוֹת.

    יָצָאתִי מִשּׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה
    וְהָלַכְתִּי לַמְּקֻבָּל בְּסִמְטַת בֵּית הַכְּנֶסֶת.
    שֶׁיִּכְתֹּב לִי כְּתָב עַל גַּבֵּי קְלָף תְּעוּדָה
    בִּכְתָב הַמַּלְאָכִים כָּךְ אָמַר
    צֵרוּפֵי שֵׁמוֹת הָפוּךְ וְיָשָׁר
    וְגַם צִיֵּר יָד פְּשׂוּקָה מְאַיֶּמֶת לִלְפֹּת
    וּבָהּ טָשִׂים בַּעֲלֵי כָּנָף
    וּבָהּ מְעוֹפְפִים עוֹפוֹת
    שֶׁלֹּא רָאִיתִי אֲפִלּוּ בַּחֲלוֹמוֹת.
    וּבְשָׁרְשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת צִיֵּר שָׁרְשֵׁי מֶנְּתָה וְעִנְבָּר
    וּבָא לְאַפִּי כְּרֵיחַ מְעַלֵּף מַר וּבָא אֱלֵי פִּי
    כְּרֵיחַ שֵׁכַר
    אוֹתִיּוֹת עָטְפוּ אוֹתִי פָּנִים קוֹרְנוֹת
    אַדֶּרֶת תִּפְאֶרֶת אַדֶּרֶת הוֹד וָנֹגַהּ
    אַשְׁרֵי מִי שֶׁרָאָה אוֹתִי
    אַשְׁרֵי שֶׁרָאָה אוֹתִי
    יוֹצֵא בְּשָׁלוֹם
    בְּלִי פֶּגַע
    יוֹצֵא
    וּמְשׁוֹרֵר אֶל שׁוּק הַהוֹדָיוֹת.

    (מתוך הספר “ואז בקץ היוחסין”, עטיפה אחורית, 1987)

    הסיפור מאחורי השיר: קמעות שיצרו חופש רוחני לראות דברים אחרת, לשיר אחרת.

    סיפורו של בלפור חקק:

    כשהייתי ילד רך בשנים הייתי קם משנתי וצועק בלילות ואמי פרשה זאת כרוח רעה. הובאתי על ידי אמי למקובל חכם שאול פתיא, בנו של גדול המקובלים חכם יהודה פתיא בעל הספרים “מנחת יהודה” ו”הרוחות מספרות”. החכם קיבל אותנו בבית כנסת “מנחת יהודה”, שנקרא על שם אביו המקובל. חכם פתיא כתב לי קמעות על גלילי נייר קטנים וציווה עליי לבלוע את הקמעות לפני השינה. מתברר שאכן הייתה זו פעולת קסם והרוח הרעה סרה מעליי.

    עם השנים התברר לי שבמעשה זה של בליעת קמעות חוויתי תהליך של הקדשה נבואית להיות משורר. בהיותי בוגר יותר קראתי על יחזקאל הנביא שבלע מגילה בהתגלות שחווה בעת ההקדשה שלו לנביא.

    הנביא אומר (יחזקאל ג, 3):

    ויאמר אלי: בן אדם בטנך תַאֲכל ומעֶיך תמַלֵא את המגילה הזאת, אשר אני נותן אליך, ואוכלה ותהי בפי כדבש  למתוק.

    אכילה של מגילות קטנות ובהם צירופים מיסטיים השפיעה על השפה שלי, וזה היה לאירוע מכונן של שירתי.  נראה לי שמאז בליעת המגילה בהיותי ילד רך בשנים,  הייתה השירה שלי למיסטית ומושפעת מתורת המיסתורין ביהדות.

    ספרות הסוד, ספרות היסוד

    ספרות הסוד היהודית מזוהה בדרך כלל כ”ספרות ההיכלות”, והיא כוללת חזיונות מיסטיים. המיסטיקנים המתארים חוויותיהם מכונים בדרך כלל “יורדי מרכבה”, והם מתארים את המרכבה האלוהית בדרכם אל מציאות שמימית שהיא על זמנית. הם שואפים לעלות אל המרום, בעקבות הסוד. למעשה, יש קרבה מבחינה חוויתית בין יורדי המרכבה אל המשוררים.

    ח”נ ביאליק כתב בשירו “זוהר”:

    בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,
    וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה
    מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי
    דְּבַר-מָה בַּל-יְדַעְתִּיו כַּיַּיִן בִּי הָמָה
    וָאָתוּר מַחֲבֹאִים. שָׁם דֹּם נִסְתַּכַּלְתִּי
    כְּמוֹ צֹפֶה הָיִיתִי בְּעֵינוֹ שֶׁל-עוֹלָם

    השיר של ביאליק נכתב בשפה של איש סוד, השואף אל העולם הנסתר.

    במיסטיקה, המיסטיקן פורץ את מגבלות המציאות, ואז הוא חפשי להגיע אל עולם המרכבה. הדימוי של מרכבה נלקח מספר יחזקאל, שם מתוארת המרכבה העליונה של האל. על פי השפה המיסטיית נכנס אל המרכבה, אל הספירות העליונות של האלוהות, אל הפרד”ס (פשט, רמז, דרש,סוד). כניסה לשם מאפשרת לאיש הסוד לשוחח עם מלאכים ולרכוש ידע אזוטרי על האלוהות.

    החופש בזמן שמעבר לדברים

    האם החופש נמצא בזמן שמחוץ לזמן, בזמן הסתר?

    זמן הסתר
    מאת הרצל חקק

    לֹא כָּךְ הָיוּ פְּנֵי הַדְּבָרִים.


    מִתַּחַת לַסֹּמֶק, לַבְּעֵרָה, הָיְתָה זוֹ מְצִיאוּת
    נְזִירִית. תַּאֲוָה אֲמִתִּית, צִמָּאוֹן
    לַחַיִּים.

    לֹא כָּךְ נָבִין פִּכְפּוּךְ, חַיִּים.
    רַק מֵהַצַּד, מֵעֵבֶר, אֶל תּוֹךְ, מַרְאִית הַיֹּפִי
    הַסָּתוּר, הַכֹּסֶף בֵּין הָעֵצִים, לִשְׁתּוֹת
    בֹּהַק מַיִם
    אֶגְלֵי הָאוֹר שֶׁהֶעֱצִים, נִרְעַד

    עַד חֹשֶׁךְ עֲדָנִים,
    כְּשֶׁכֻּלָּנוּ כְּבָר
    בְּשֵׁלִים,
    חַמִּים, שׁוֹנִים

    לֹא כָּךְ יֵרָאוּ
    פָּנֵינוּ,
    וְאִלּוּ פִינוּ

    וְאֵין עוֹד דְּבָרִים

    כותב על שירו הרצל חקק:

    כשכתבתי את השיר הזה, ראיתי מראות אחרים, וניסיתי לתהות על הדרך להבין את המציאות, את היופי, את האהבה – להבין את הכול מחוץ למסגרת הרגיל, לתפוס את משמעות החופש לרדת למעמקי המילים:  “לא כך נבין פכפוך, חיים”.

    לפתע הבנתי כי, יש דרך אחרת להתעלות מעבר לכאב ומעבר למציאות, להביט “מהצד, מעבר, אל תוך”.

    חשתי זאת בדברי עם סבי יצחק חבשה – ודרך לחשיו קלטתי דברים נסתרים: סוד הבריאה, סוד ההוויה, סוד המלים. רק דרך המילים ידע להסתודד עם אלוהיו, גם כאשר חש מרי כלפי האל שכה אהב.

     וכך סיימתי את שירי במילים: “ואין עוד דברים”. ומבחינתי זו היתה דרכי כמשורר לקשור בין אמונה לשירה: בקליפת האגוז של השיר גנוז רז תת קרקעי, צופן ההבנה, וגם חבוי שם הניגוד המתנגן: “ואילו פינו”…שירה שמסמלת פיוס רך ושלם.

    החופש בעולמה של זלדה

    מה מצאה זלדה המשוררת בחופש?

    שירה של זלדה ‘פנאי’ סוחף אותנו למחוזות של עונג רוחני, אוויר בוקר עדין, שילוב מרתק של אהבה ועצב:

    הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
    עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר. / פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְֹשיקוֹת
    וְחַגִּים./ פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
    יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירָה/ שֶל זִיו,/ שטוֹת אַט-אַט
    בְּדוּגִית הַֹשָלוֹם/ עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת

    אנו מגלים כאן קוקטייל של חום משפחתי וחברותא רוטטת – כולם שטים בדוגית על פני הגלים.

    מצד אחד תחושה של נחת וציפייה לשלווה – מצד שני יש לסיפורים קרבה לדמעות, לא רק לנשיקות. אנו חשים שיש בפנאי גם דריכות. כל חיינו יש בנו הכנה נפשית לקראת הפנאי, לקראת החופשה הקרבה – אבל המתח קיים כל הזמן: יש לב שמחכה גם להפתעות, לא רק לחופשה שבה כל פרט מסודר ומתוכנן. זלדה הייתה קרובה לעולמות המיסטיקה, לתורה החסידית. ובשיריה נמצא גם מגע בין האותיות והמילים לבין הסוד.

    הסוד שבין השיטין

    קרבה נוספת בין השירה לבין המיסטיקה היא היחס לאותיות ולמילים.

    בעולם הסוד, אלוהים ברא את העולם באמצעות אותיות. הכוח האלוהי מתעצם וגובר, והאותיות בוראות עולם. לכן, אנשי הסוד מנסים לפענח את השפה האלוהית, את צירופי האותיות והשמות. כך הם יוצרים קשר בין שמים וארץ, כך נוצרת ההתקשרות בין האדם והעולם השמימי.

    ספר היצירה מתאר גם הוא בדרכו המיסטית את הבריאה, וכך הוא פותח:

    “בִּשְׁלוֹשִׁים וּשְׁתַּים נְתִיבוֹת פְּלִיאוֹת חָכְמָה חָקַק  יָהּ … וּבָרָא  אֶת עוֹלָמוֹ”.

    הספר מתאר איך האל בורא את עצמו באמצעות צירופי אותיות. מרגש מאוד שהמילה “חקק” מופיעה בשורה הפותחת את ספר היצירה.

    מתברר גם שבספר היצירה נתפס האדם בשׂר ודם כיוצר של עולמות, של מילים. וכך נכתב במשנה האחרונה שבספר:

     “וְכֵיוָן שֶׁבָּא אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהִבִּיט וְרָאָה וְחָקַר וְחָקַק וְצָרַף וְחָצַב וְחָשַׁב וְצָר ועָלְתָה בְּיָדוֹ הבְּרִיאָה”

    שוב אנו פוגשים את המלה “חָקַק” בסופו של ספר היצירה, כאילו הספר ממרחק הדורות נוגע בי.

    שינוי העולם באמצעות אותיות, זו תחושת החופש היצירתי של המיסטיקן וגם של המשורר. בעולם האנושי המוגבל אין לו דרך לראות את מהות האלוהות, לכן איש הסוד  אינו בן חורין. כשהוא מנווט חופשי בעולם האלוהי,  מתעלה המיסטיקן, הוא חוצה את הסף. המיסטיקנים מדברים על “עלייה ברקיעים”, על “הצצה בהיכלות”. הוא שומע את שירת המלאכים.שוב אנו רואים קשר לעולם השירה: מתברר שיש מלאכים משוררים, ובספרות ההיכלות מופיעה השירה שלהם. כך ב”ספר חנוך”, “ספר היובלים” ועוד.

    החשיבה המיסטית של פריצה אל החופש מצויה גם בספרות החסידית.

    המגיד מקוזניץ אומר: “כל אדם חייב לשחרר עצמו ממצרים בכל יום”. עלינו לזכור שלכל אחד מאיתנו יש מצרים משלו ועליו לפרוץ את הכבלים ולהשתחרר. וכל יום יש לך מצרים אחרת.

    סיפורי צדיקים וחסידים

    רבי צבי אלימלך מִדִינוב מעניק לנו מבט מיוחד על הפנאי ועל החופש – ולדבריו ההכנה לחופש – יש בה התעצמות של אהבה. חשים שאנו לקראת משהו חדש. כשאנו יודעים שיש לפנינו תקופה חדשה של התנתקות, מרחק, הרצון להתקרב גדול יותר. יהודייה בקהילה שאל פעם את הרב שלה, האם להודיע להוריה שהיא בדרך אליהם אחרי חודשים שלא ראתה אותם, או להגיע בהפתעה. הרב אמר לה, אל תגיעי בהפתעה. תני להם להתרגש לקראת הפגישה הקרובה. יש יופי במעבר בין פרידה ומפגש.

    אומר הצדיק:
    “והנה נוכל להתבונן בעניין אהבה גשמיות בעולם – הזה כעניין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך  האהבה, מה שאין כן – כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב… אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה אהבה עזה  מגודל הגעגועים…” – (בני יששכר תמוז).

    ונעבור לסיפור על צדיקים, על הברכה ועל דרכי פעולתה:

    הסיפור על ר’ פנחס מקוריץ:
    [אור הגנוז, עמ’ 129].
    המיסטיקן מנסה תמיד להיות יצירתי. אשה הגיעה למגיד מקוזניץ ואמרה לו, כי היא אומללה, אין לה ילד. הצדיק אמר לה: אני מבין את המצב הזה. אמא שלי באומללותה הגיעה אל הבעל שם טוב ונתנה לו שכמיה. הוא ברך אותה וכך נולדתי. אותה אשה חשה קרן אור, הנה דרך לישועה. מיד אמרה לצדיק: מחר אביא לךָ שכמיה. ענה לה המגיד: לא, אל תביאי, זה לא יעזור. למה? היא שאלה. המגיד ענה לה: אמא שלי לא הכירה את הסיפור הזה. .. ואז הוא נתן לה ברכה.

    “השִׁכְחה” אמר הבעל שם טוב” היא שורש הגלות, ובזיכּרון סוד הגאולה”. רק כאשר נשמר הזיכּרון, יש אפשרות שיֵצר החופש יתעורר שוב, ואז תבוא הגאולה.

    ומה על הצדיק שאהב את תלמידיו גם בחופש?

    יש בתלמוד מבּט מיוחד על הקשר בין המורה לתלמידיו: האם בחופש הגדול יש נתק בין המורה לתלמידיו – או שמא יש קִרבה שמעֵבֶר למרחק. לפי הסיפור על המפגש של האֶמורא רב עם מלַמד התינוקות  בר שילת  – אנו למדים, שגם כאשר המלמד רחוק מתלמידיו, הוא מספֵּר כמה הוא מתגעגע אליהם, חושב עליהם, ובלשונו של המלמד המיוחד הזה – “דעתי עליהם”. לפי קטע גמרא אחר – המלמד חש שהיחס לתלמידים הוא כיחס של גנן המטפח את גינתו: חייב המלמד לתת לכל תלמיד את התנאים הטובים ביותר לצמיחה.

    ואסיים בסיפור חסידי:

    מספרים החסידים, שבכל פעם שראה הבעל שם טוב שמתרַגשת לבוא פּורענות גדולה על עם ישראל, נהג ללכת אל חֶלקת יער מסוימת. הוא היה מדליק אש בדרך שהוא ידע ומתוך התבוננות פנימית. הוא לחש תפילה מיוחדת, וביטא כל אות, כל מילה,  עם כל הכוונות הנכונות. ואז היה מתחולל נס, והגזרה הוסרה מעל עם ישראל.

    דור אחריו ירש את מקומו המגיד ממזריץ’. בעת פורענות ידע ללכת א אותה חלקת יער וידע להדליק את האש ולהתפלל אותה תפילה. אך אמר: “איני יודע את הכוונות. די היה בכך, והפורענות הוסרה..

    דור אחד חלף, והגיע הדור של תלמידו ר’ משה ליב מסאסוב. כשראה שמתקרבת פורענות, הוא ידע ללכת אל אותה חלקת יער. הוא אמר: “איני יודע להדליק את האש, איני יודע את התפילה וגם לא את הכוונות”. די היה בכך והגזרה הוסרה.

    בדור שאחריו, הגיע זמנו של ר’ ישראל מרוז’ין להסיר את הפורענות. הוא לא ידע היכן חלקת היער של הבעל שם טוב. הוא היה לבוש בגדי משי, כדרכו, ישב על כורסתו המעוטרת, הליט את פניו בידיו ואמר: “איני יודע את חלקת היער. איני יודע להדליק את האש, איני יודע  את התפילה וגם לא את הכוונות. כל מה שאני יודע זה…לספר את הסיפור” – די היה בכך, והפורענות הוסרה.

    בזה תמו דבריי. משוררים אנחנו, יכולים אנחנו לספֵּר את הסיפור, לשורר את השיר. אנשי סוד אנחנו, ובאמצעות המילים נוכל לחולל נפלאות.

    הרצל ובלפור חקק

    הרצל ובלפור חקק, שניהם משוררים, סופרים ופובליציסטים. שימשו יו"ר אגודת הסופרים בעבר. ב-1965 נבחרו האחים חקק לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל נבחר לסגן). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כל אחד, וכן בשיתוף כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי, לקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הַכַּדּוּר בְּמִשְׂחֲקֵי הַגְּמַר

    אֲהוּבָה מֵי-טַל
    נִבְעַט, נִזְרַק אֶל הַשָּׁמַיִם נוֹחֵת אַט אַט בַּעֲצַלְתַּיִם קָהָל נִלְהָב לוֹטֵשׁ...

    תּוֹלְדוֹת עוֹלָם

    בת עמי סביון
    עַד מָתַי אֶצְפֶּה בְּעִינוּגֵי זְרִיחָה וּנְטִיפֵי שְׁקִיעָה כְּשֶהַרוּחוֹת אֵינָן נָחוֹת וְתוֹהָה...

    ריח

    חנה קב רוט
    מרגע שהחליט חש איזו התרוממות רוח, נמלא מרץ והכין את עצמו...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית