close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החוטם

    אבי גולדברג | מחשבות | התפרסם ב - 29.08.18

    יסלחו לי הקוראים על השאלת שם סיפורו הקצר של הסופר הרוסי ניקולאי גוגול, ואל ייזקף לי הדבר לגנאי, אלא כמי שנתלה באילנות גבוהים, שהרי האומר דבר בשם אומרו יצא ידי חובתו. אכן האירוע חסר החשיבות, שאירע בימי אוגוסט הלחים הללו, דומה אך בקצה אפו לאירוע שאירע לאססור הקולגי קובליוב של גוגול, ב-25 למרץ, אלא שחוטם הוא חוטם גם אצל כותבים זוטרים.

    ובכן בוקר קיצי אחד התעורר החתום מטה משנתו בשעה מוקדמת למדי ומלמל “ררר” כפי שהיה עושה מידי בוקר בהקיצו. הוא נטל את חולצת הטי שהייתה מונחת על השידה שבסמוך, השחיל בה את זרועותיו בשרווליה והחליק את ראשו דרך צווארונה הצר, אלא שבמחצית דרכה מטה סירבה החולצה לגלוש אל מקומה ונתקלה במעקש, איבר השתול בפנים, שמנע מהחולצה בעלת המפתח הצר לגלוש מעל הראש מטה. נשאר המסַפר באפלת החולצה ורק במאמץ הסיר אותה. כשניגש למראה שבאמבט לבחון את פשר הדבר, ראה לתדהמתו שאפו, אותו איבר שאליו הוא מתייחס בזהירות בשעת התגלחת, הוא המעקש הסורר אשר מנע את החלקת החולצה מעבר לראשו.

    אם משווים בין האירוע השולי המתואר לעיל לאשר התרחש אצל גיבורו המכובד של גוגול, האססור הקולגי קובליוב, בסיפור הידוע “החוטם”, שהתעורר בוקר אחד משנתו בביתו בסנט פטרסבורג ומצא שהמקום שהיה שתול בו אפו מיום לידתו, ריק לחלוטין, נטול אף, כי אז יבחין הקורא בדמיון הדל שבין האירועים.

    ניקולאי גוגול. סיפור אניגמטי מעלה תהיות

    ובכן, כשחושבים על האף, האיבר המזדקר מהפנים, מסתבר ששמו אינו הולך לפניו. משוררים לא חרזו לו, וסופרים לא הללו אותו. שלא כמו שכניו לפרצוף, העיניים הבורקות או השיניים הצחות, השיער הגולש והשפתיים המלאות, לא זכה האף לתהילה, בלשון המעטה. כשחושבים על האף הרי מדובר באיבר שמלבד נזלת בחורף ושאיפת ניחוחות גוף מיוזעים של נוסעים דחוסים באוטובוס בקיץ, אין תועלת בו השמורה לבעליו.

    נראה שאי שביעות רצון מהאיבר הארוך הזה משותפת לרבים וטובים, כמו סלידה סתמית מחרקים. יש המתעבים את חוטמם עד כדי כך שהם גוזרים עליו כריתה תחת ידיו של קוצץ אפים כירורגי.  אחרים סתם מגנים אותו בפנייתם לזולת ב”אל תדחוף את האף שלך” ובכלל נחת מהאף רווים רק יצרני ממחטות נייר כאשר הנזלת מכה בציבור ללא רחם. וכרגיל הסובלים יותר מכל הם בני עמינו שהפכו לשנינת הגויים הלועגים לבני משה, על שאפם ארוך ומעוקל.

    לכן, כנראה, בחר גוגול באף הנסלד, להיות האיבר שניתק לפתע מפני גיבור סיפורו וחיפש לעצמו חיים משלו. אין ספק שהסיפור האניגמטי מעלה תהיות אבל כידוע, האף, כאנטי גיבור, מופיע גם בסיפור הילדים הפופולרי של בן זמנו האיטלקי, קרלו קולודי – פינוקיו. בובת העץ שמייד עם היווצרה צמח בפניה חוטם ארוך המעיד על “אישיות” פרובלמטית של בובת העץ ההוללת. הגרסאות הרבות לסיפור והאיורים הרבים שליוו את המהדורות הרבות מדגישים את אפו הארוך של פינוקיו, סימן היכר להיותו שקרן, על אף שבמקור האיטלקי היה זה אך פרט בעלילות הבובה הסוררת, פרי יצירתו של הנגר הזקן ג’פטו.

    מפורסם לא פחות בשל אפו, שהיה לו מקור לבושה ולרגש נחיתות, הוא גיבורו התיאטרלי של אדמונד רוסטאן, הסופר משורר צרפתי. זה קנה את עולמו כשכתב את המחזה אודות סירנו דה ברז’רק*, המאהב הרומנטי בעל האף הגדול שבוש היה בו ולכן גילה את רחשי ליבו לאהובתו, רק בעילום שם ודמות.

    המחזה זכה לפרסום רב מיד עם פרסומו ב-1897. בניגוד ל”חוטם” של גוגול ול”פינוקיו” של קולודי, השתמש אדמונד רוסטאן הצרפתי בדמותו האמיתית של סירנו, איש ספר, ולוחם אמיץ בצבאו של המלך לואי השלושה עשר, יוצר מקורי שנולד ופעל בתחילת המאה השבע עשרה בפריז ולא בעיר ברז’רק בחבל הדורדון בדרום כפי שמרמז שמו. אמנם העיר ברז’ראק מתהדרת בדמות התיאטרלית הנושאת את שמה של העיר ושני פסלים בדמותו של סירנו המומחז מפארים את כיכרותיה, אלא שהסופר לא היה שם מעודו ושם משפחתו מעיד רק על קשר עתיק יומין לנחלה שהייתה לאבותיו באזור.

    סירנו דה ברז’רק המוכר למיליוני צופי התיאטרון והקולנוע [בגילום ג’ראר דפרדייה], אינו סירנו ההיסטורי, איש שאת פרסומו בעת חייו קנה לא בשל אפו אלא בזכות כתיבתו ואומץ ליבו. במציאות לא היה לסירנו אף ארוך יותר מהממוצע, והוא לא היה שבוי באהבה נכזבת לבת דודתו. אהבתו הנכזבת של סירנו הספרותי של רוסטאן, כמו יתר מרכיבי המחזה, נועדו לבנות סיפור רומנטי בין סירנו לאהובתו כשהאף עומד ביניהם למכשול. המחזה זכה להצלחה כנראה דווקא בשל סלידתו של הגיבור הרומנטי מממדי חוטמו הגוברת על יתר תכונותיו הטובות.

    זכות גדולה עומדת לסירנו דה ברז’רק האיש, ולאו דווקא בשל ייצוגו בתיאטרון כבעל אף, אלא בשל דמיונו הפורה שיצר בין היתר את סיפורי המדע הבדיוני אודות מסעות לירח ולשמש, זמן רב לפני בן ארצו ז’ול וורן המפורסם.

    “סיפור קומי על אודות מדינות ואימפריות הירח” (1657) ו-“סיפור קומי על אודות מדינות ואימפריות השמש” (1662) הם ספרים משעשעים, העוסקים בטיסות לחלל, ספקולציות שהיו רחוקות מאות שנים מהמטוס וכמובן מהלוויינים שהביאו בני אדם אל הירח.

    העיר ברז’רק, במרכז חבל הדורדון היא עיר עתיקה הנהנית מהשפע והיופי הסובבים אותה. בעבר היה האזור שדה קרב במהלך מלחמת מאה השנים בין השלטון הצרפתי לצבאות האנגלים שביקשו לזכות בשטחים הפוריים. מצודות וטירות רבות פזורות על פני חבל ארץ זה, על פסגות צוקים והן נועדו להגן על תושביו מפני פגעי המלחמה הממושכת.

    כריכת הספר “סיפור קומי אודות מדינות ואימפריות בירח”, מאת סירנו דה ברז’רק

     

    *בתמונת הכותרת: שחקנים בהצגה של סירנו דה ברז’רק שהועלתה בברודוויי

     

     

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פטר והכאב

    שי מרקוביץ'
    למרות שהטלוויזיה הרוסית הרב-ערוצית הפכה לפח זבל אחד גדול משל הייתה...

    השׂדֶה של אמא

    בלפור חקק
    גַּם כַּאֲשֶׁר הָיְתָה מְבַשֶׁלֶת הִיא הָיְתָה כְּפוּפָה כְּמוֹ מִתְפַּלֶּלֶת מְכִינָה אֹכֶל...

    כְּשֶׁנָּמוּת

    שושנה דיין קירש
    כְּשֶׁנָּמוּת לאֹ יִקְבְּרו אוֹתָנו בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיוֹן שָׁם יֶשְׁנָן עֲלָמוֹת הַמַּגִּישׁוֹת...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית