האשה הזקנה ישבה ליד הים. פניה היו חרושות קמטים, כאילו הוטבעו בהן כל ליטוף או מכה שאי פעם קיבלה. היו לה עינים כחולות מימיות, והיא אהבה להביט בים ולחלום. מה מסתתר שם, הרחק מכאן? הזקנה רצתה לדעת. היא לא נסעה מימיה, והאנשים היחידים שפגשה שלא דיברו את שפתה היו אלו שהגיעו משם לכאן. לעתים היתה מביטה בחיים שעברה, ודומה היה כאילו הם שוקעים בין הגלים, מבלי יכולת לצוף. שוקעים מטה מטה, עד התחתית, עד היכן שאי אפשר לנשום. והיו לזקנה חיים מלאים ועשירים, נדמה היה, אך גם מצומצמים: היה לה הכל, אך היא את עצמה לא הזיזה הרבה. ועכשיו הילדים גדלו, ויש להם ילדים משלהם… והיא רואה אותם לפעמים, אבל פחות ופחות. כאילו שכחו אותה קצת. וככל ששכחו אותה יותר, כך נראה שהיא היתה צריכה לזכור את עצמה. והיא לפעמים נגעה בעצמה, החזיקה לעצמה את היד.. בעלה מת לפני שנים. כשקברו אותו היא לא יכלה להסתכל. היא היתה מלאה בכעס. כעס על האדמה שלקחה לה אותו. מעולם לא השלימה עם המוות, למרות שדפק על דלתה כבר מספר פעמים. למשל, כשהצטננה בחורף שעבר ושכבה שבועות במיטה. נכדתה רותי באה לעתים לשאול מה שלומה. היא לא הביאה את הילדים מחשש שיידבקו, אבל אחר כך, כשהחלימה, רותי הביאה אותם, כהרגלה, והם שיחקו יחדיו. הם שיחקו בתופסת, אבל היה קשה לה לרוץ. הם שיחקו במחבואים, אבל כמעט ולא היה להם היכן להתחבא. היא גרה בבקתה קטנה, בקושי היה מקום בה לעצמה. הילדים התחבאו מאחורי הכסאות, ליד המקרר, בתוך הארון. והיא תמיד מצאה. אבל לפעמים היתה שוכחת את עצמה באמצע המשחק, יוצאת ומביטה בים. אז היו נכדיה יוצאים וקוראים לה, והיא היתה מביטה אחורנית תמהה, כאילו אינה מבינה מאין צצו או מה הם רוצים ממנה.

האם יכול להיות שלעולם לא תחצה את הים הגדול?

היא נכנסה לבקתה. שרר בה שקט. היא פנתה אל הכירה ומילאה את הקומקום הירוק במים, ואז הניחה אותו והדליקה את האש. הקומקום שרק והיא הכינה לה כוס תה והתיישבה בכורסה. היום נטה לערוב. כתמים אדומים ניצתו בחלונות כפנסים עזים ועמומים כאחד. "אני לא יודעת", אמרה לעצמה, "כמה העצמות הזקנות שלי יחזיקו. מי יעזור לי להחזיק אותן במקום, עכשיו, כשצפי הלך? צפי שלי, איך זה למעלה? האם אתה מתגעגע אליי?" והיא נאנחה וניסתה להביט דרך התקרה, וכמעט שהצליחה.

השעה היתה שש לפנות בוקר כשהיא התעוררה לקול רעש בלתי מוכר. היא קמה וכפתרה את חלוקה, ולאחר מכן יצאה החוצה בכפכפיה. ואז היא ראתה, אבל לא הבינה מה היא רואה. מן הים הגיחה מפלצת מתכת ירוקה, עם חלונות במקום עיניים. היתה זו צוללת, לכל הדעות, אבל לשרה סבתנו לא היו דעות משלה באותו הרגע. ומשום כך, הלכה בחלוק הבית הפרחוני שלה ובכפכפי הגומי האפורים ונכנסה לצוללת. כי, שכחתי לציין, הדלת היתה פתוחה.

היא נכנסה, והכל היה מואר באור יקרות עז. "יש פה מישהו?" קראה. "יקירתי, היכנסי פנימה," שמעה קול. "צפי, זה אתה?" שרה לא האמינה. אבל היה זה צפי. הוא לבש שלייקס בצבע בז' וחולצה לבנבנה מפוספסת בתכלת. "באת בדיוק בזמן", הוא הרעים בקולו, "כדי להגיע לתחתית הים." שרה חייכה בהשתוממות ועפעפה בגנדרנות מה בעפעפיה ארוכי הריסים. אחר כך לקחה את ידו של צפי וליטפה אותה: "יש לך קו חיים ארוך במיוחד, צפי יקירי." "אני יודע, תמיד זה היה כך. הוא חוצה אותי לשניים." "והיכן החצי השני?" שאלה. "אני מסתכל עליו", אמר לה צפי וליטף את ידיה החלקות, נטולות הקווים, שהזמן הותירן צמאות. "אתה בדיוק כפי שאני זוכרת אותך", קראה שרה. "מתי נוסעים?" "אין זמן טוב מן העכשיו", ענה, "מיד נחזור אל הים. חיכיתי לך הרבה שנים, שרה. אני שמח שסוף סוף אנחנו יחד." הדלת נסגרה, ומפלצת המתכת שקעה במצולות.