close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • “הזקן והים” בימי קורונה

    יצחק מלר | מחשבות | התפרסם ב - 04.10.20

    הימים הם ימי קורונה. לאדם זקן יש רקע שהוא מעבר לרקע האחורי או הקדמי או הכללי, גם אם הוא בריא ואינו בולע תרופות במנות יומיות קבועות. בשעה שש לפנות בוקר חיפשתי לקרוא משהו מחוץ לחומרי הקריאה הרגילים שלי, מעין אתנחתא משובבת בין רצינות לחומרה. לקרוא בנחת רוח בלתי מתחייבת, יחד עם כוס הקפה השחור שלי, הצלוחית עם שתי וופלות הלימון שלי, בכיסא הנוח שלי, בגן האחורי שלי ומול עץ התאנה. באופן מקרי והחלטי, שלפתי מתוך אחת הערמות שני ספרי-כיס דקיקים, אחד בעברית והשני באנגלית, תאומים זהים. זכרתי בע”פ את משפט הפתיחה, “הוא היה איש זקן המדייג יחידי בארבה בגולף סטרים, ועתה עברו עליו שמונים וארבעה יום בלא שהעלה אפילו דג אחד”.

    התיישבתי בחברת הקפה, הוופלות והשקט מהסוג של “הם עדיין ישנים”, חוץ מהציפורים המצייצות את סוף הלילה. זה היה “הזקן והים” של ארנסט המינגווי בתרגומו של יצחק שנהר, בהוצאת עם עובד, מ-1954 (הנובלה פורסמה במקור באנגלית ב-1952). גילוי נאות: אני בראשית העשור השמיני לחיי. את “הזקן והים” קראתי לראשונה במחצית השנייה של העשור השני לחיי ומאז חזרתי אל חיקו בכל עשור, ובכל פעם טעמו היה שונה אך תמיד מרמז לאירועי התקופה. וכעת, אחרי קרוב לארבע שעות של קריאה מרוכזת שכללה סימון מילים, משפטים ופסקאות, והערות שוליים בעפרון אפור רך… כאלה שאולי ישמשו אותי בהמשך… הגעתי אל משפט הסיום, “במעלה הדרך, בצריף שלו, חזר הזקן ונתנמנם. עדיין ישן היה על פניו והנער ישב על ידו והיה משגיח עליו. הזקן ראה בחלומו את כפירי האריות”.

    בין הרישא לסיפא רבצו מאה וארבעים ואחד דפים קטנים, אותיות בגופן לא שגרתי ורישומים עדינים ורומזניים של זקן בזקנתו, ילד, סירה, צלצל ודג ענק, דג הזמן, של אביגדור אריכא. בתוכי ולעצמי ולכולי עלמא חשבתי, “מה כל הסיפור הזה? למה כל כך ‘מעט’ מעורר בי סערת ‘הרבה’? הפשוט, המובן מאליו, המשקל הסגולי, הצפיפות הדלילה והדחיסות של התיאור הגדוש שאינו גדוש כלל ועיקר?” התשובה לשאלות, לתהיות ולהיסוסים, שעלתה בעיני רוחי, היתה טמונה בשלושת המילים: זקנה, מאבק ובדידות… ברור! ימי קורונה הם על זקנה, מאבק ובדידות. הנגיף הזה הוא קול בערווה, ערוותנו שלנו, כולנו, האנשים.

    חזרתי אל הרישומים של אריכא. שבעה רישומים שמספרים את הסיפור. דיוקנו של הזקן, זה של הילד, הסירה, הדג הענק, הזקן והצלצל ולבסוף השלד נטול הבשר של הדג שנשאר צמוד לדופן הסירה, עדות למאבק הבודד של הזקן, מאבק שנכשל… ואולי לא? ואז חזרתי אל הסימונים שלי בים המילים, הכינויים וההארות. ניסיתי להבחין בגיבורים השונים, במעשיהם ותגובותיהם, במונולוגים הפנימיים במוחות, בדיאלוגים השנונים, הפשוטים והמוזרים ובמסרים… האם יש קשר לימי קורונה המגלים את ערוותנו? אולי ניתן ללמוד מהזקן שנאבק בכרישים ולבסוף הגיע לחוף עם השלד ובלי הבשר? ומה על כלי הנשק?

    בני האנוש הגיבורים הם שניים: “הזקן; סאנטיאגו; סאנטיאגו אל-קאמפיאון [למרות זקנתו היה אלוף בהורדת ידיים של צעירים ממנו]; סבא [היתה לו אשת נעורים אהובה שנפטרה מזמן והוא נשאר חשוך ילדים משלו]” ו-“הנער; הילד; מאנולין”. אבל הגיבורים האמיתיים של הסיפור הם “תמלילי” השיחות הפנימיות (ולעיתים רחוקות גם החיצוניות) של הזקן עם רשימה ארוכה של בני שיח שעונים לו במילים, בתנועות, בהגיגים ובהתנהגויות, הכול מתרחש על רקע של שקט, רוח, ים ובדידות, במהלך ארבע יממות של מאבק אחד קטן-גדול, בלא נוכחות של בני משפחה או קרובים.

    מי הם בני השיח של הזקן? בראש ובראשונה הוא עצמו, נשמתו ומוחו, בחלום וביקיצה. לאחריו, הנער בחוף וזה שלא היה אתו בסירה באותן יממות בים; הים, צבעיו והגלים; העופות המלווים אותו ממעל ובמיוחד הציפור שנוחתת על הסירה כדי לפוש ולמצוא הגנה מפני בני-נץ מתנכלים, “נוחי לך כדבעי, ציפור קטנה […] אחר צאי ותעמדי לגורלך ככל אדם או ציפור או דג”; איברי גופו, בעיקר העיניים הקשישות והגפה העליונה (היד והכתף) החבולה, הקפואה והמתאבנת מכאבי זקנה ומאמצי החזקת החכות והחבלים; בן השיח המרכזי הוא הדג העצום ממשפחת המפרשניים, המכונה מרלין, שנעקד בחכתו של העוקד, בבחינת ידיד ויריב המחויב להיות קורבן עולה בעבור שניהם… ומנגד, הכרישים שליחי השטן, אלה שמנפצים את הברית הקמאית שבין העוקד והנעקד; ולבסוף, מלתחת כלי הנשק שמשמשים את הזקן בשמירת הדג הקשור לדופן הארבה במהלך מלחמתו בכרישים: הצלצל, המשוטים, הסכין, השרתוע (מוט עץ תומך בפינת הסירה), האלה הקצרה וקנת ההגה העקורה… עם כול אלה הזקן מנהל דיאלוגים נוקבים במהלך אותן ארבע יממות של מאבק עד כלות עם סוף ידוע מראש… ואז חזרתי אל משפטי מפתח שהזקן פלט באותן שיחות… משפטים שגרמו לי לחשוב על הזקנה בימי קורונה.

    “תחילה אתה מבקש הלוואה. אחר כך אתה מבקש נדבה”(עמ’ 15), מלמד סאנטיאגו את מאנולין. הוא רק שוכח לומר לו שלזקנים מגיע (לא הלוואה ולא נדבה) כי הם כבר גמרו לתרום; שיחה לקונית בין הזקן לנער בערב שלפני היציאה לים ביום השמונים וחמישה, “ובכן, ליל מנוחה. אני אעיר אותך בבוקר.” – “אתה הוא השעון המעורר שלי,” אמר הנער. “הזקנה היא השעון המעורר שלי,” אמר הזקן. “למה זה מקדימים אנשים זקנים להתעורר? האם כדי שיהא להם עוד יום ארוך אחד?” (עמ’ 22) – הקורונה של ימינו מייצגת היטב את אימת המוות של הזקן ומחייבת את החברה (הנער) להתעורר מוקדם ולמפרע, דווקא כדי שהזקן יזכה ליותר מעוד יום ארוך אחד, ליום עם איכות סגולית, ולא ליום של “מיטה במסדרון”, יום “במכלאת זקנים מוזנחת”, או יום של “בדידות פיליפינית”.

    הזקן “היה מהרהר בליבו: ‘קשים חייהן של הציפורים מחיינו אנו, חוץ מציפורי הטרף והציפורים הכבדות והחסונות. למה נוצרו ציפורים רכות וענוגות, כגון אותן סנוניות הים, בעוד שהאוקיינוס עלול להתאכזר כל כך?'” (עמ’ 28). הזקן פונה לנמען דמיוני (האל, הטבע, בני התמותה או הגורל) וקובל על אי הצדק: למה נוצרות ציפורים חלשות מול ים אכזר, למה מטפחים זקנה כחולשה מושלכת ונזכרים בה באיחור כשנחיל הנגיפים מתאהב בה? ורק אז אולי חשים מהו מאבק בודד באיחור ניכר. לא פלא הוא שהזקן טוען “הציפור הוא עזר רב כנגדי” (עמ’ 39) כמו אישה צופייה.

    “בליבו היה מכנה תמיד לים בשם הנקבה la mar, […] כמה מצעירי הדייגים… היו קוראים לים בשיחתם el mar, והוא מין זכר. הם היו מסיחים בו כבמין מתחרה או מין מקום או גם מין אויב. ואילו הזקן היה מהרהר בה תמיד כמין נקבה, כמשהו המעניק או מונע חסדים גדולים, ואם יש ועשתה מעשים של גנאי או של פראות הרי זה משום שאין היא יכולה לעצור ברוחה.” (עמ’ 29). מהי פרשנותו של הזקן? מי שמתייחס אל ים החיים כיריב או אויב הוא כזכר המעדיף לחיות תמיד על חרבו ולמות כך סתם. ומי שמתייחס לים החיים כנקבה רואה לפניו חמלה, סבלנות והזדמנות ולא דם ניגר לשווא… המגפה היא נקבה שמצביעה על הזדמנות לשינוי שתמיד עדיפה על פני קפיאה על השמרים.

    “ואילו אני, אמר בליבו, אני מדקדק בהן [בהכנות לדייג] מאוד. אלא שאין לי מזל עוד. אך מי יודע? אפשר היום [היום השמונים וחמישה]. כל יום הוא יום חדש. טוב להיות בר-מזל. אך מוטב לי שאהיה מדקדק. שאז בבוא המזל הרי אתה מוכן ומזומן לו” (עמ’ 32). מי שמדקדק לפני בוא הצונמי יהיה מוכן ומזומן לו ולא ייתפס עם מכנסיים מופשלות וערווה גלויה.

    “רוב בני האדם מתאכזרים לצבים [צבי הים; יש דייגים שמתמחים בלכידתם והזקן עסק בכך בעברו] באשר ליבו של צב ממשיך ופועם שעות תמימות גם לאחר שנטבח ונחתך לחתיכות. ואילו הזקן חשב, אף אני יש לי לב שכזה, ורגלי וידי כשלהם הן” (עמ’ 38)… האם התכוון הזקן לומר שמוות של זקן בודד אחרי מאבק חיים ממושך משאיר אחרין לב מפרפר כמגדלור אזהרה לנשארים בשוך המגפה?

    הזקן הבודד מדבר אל עצמו בקול רם במהלך אותן ארבע יממות בים, “הוא לא זכר אימתי התחיל מדבר בקול בהיותו לבדו. בימים לשעבר היה מזמר בינו לבין עצמו […] ודאי התחיל מדבר בקול ביחידות לאחר שעזבו הנער […] מידה מקובלת היא שאין מסיחין סתם בים, ומידה נאה הייתה זו בעיני הזקן והיה מכבדה. ואילו עכשיו היה משמיע את הרהוריו בקול פעמים הרבה מאחר שלא היה כאן איש אשר יתרעם על כך. ‘אילו שמעו האחרים כי מדבר אני בקול היו סוברים כי יצאתי מדעתי’ אמר בקול. ‘אך כיון שלא יצאתי מדעתי – לא איכפת לי'” (עמ’ 41-40). על הקשר בין בדידות הזקנה לבין יציאה מן הדעת כבר נאמר ונכתב רבות. אבל בים הקורונה אפילו הזכות לדבר בקול רם נשללה מהזקנים, כי הנערים שזנחו אותם לא כיבדו אפילו את שתיקתם הכפויה. והזקן מזהיר: “אל לו לאדם להיות לבדו לעת זקנתו, אמר בליבו. אך אין מפלט מזה.” (עמ’ 50). ואולי הדרך האסקימוסית היא הנכונה? על הזקן עצמו מוטלת החובה לזוז ולהיעלם כדי לא ליפול לטורח על צווארם הענוג של הצעירים… ובימי קורונה על אחת כמה וכמה!? ברם אולם סאנטיאגו לא היה עול על כתפי אף אחד! הוא נאבק לבדו ואף הצליח לחזור עם שלד של הדג הכי ענק שנראה אי פעם. ניצחון מהותי יחד עם כישלון טכני, ניתוח מוצלח וחולה מת!?

    בין הזקן לבין הדג שקשור לחכתו בקשר גורדי מתפתחת מערכת יחסים מוזרה ונשגבה ושיח דו-מוחי פנימי כמו בין אדם לגורלו ודג לגורלו בצל ים קורונה אינסופי. “ואז נכמרו רחמיו על הדג הגדול אשר ריכס בחכתו. הלז נפלא ומוזר ומי יודע בן כמה הוא, אמר בליבו. מעולם לא היה לי דג אדיר כזה ולא דג הנוהג נוהג משונה כל כך. אפשר וחכם הוא מכדי לקפוץ. יכול הוא להביא עלי כליה בקפצו או אם ישתער במהירות. אך אפשר וכבר נרכס פעמים אחדות ויודע הוא כי כך עליו לאסור מלחמתו. אין הוא יודע כי רק אדם אחד יצא לקראתו, וכי אדם זה זקן הוא […] הוא תפס לפיתיון כיאות לזכר והוא מושך כיאות לזכר [בתוך ים נקבי] ומלחמתו אין עמה אימה. תמה אני אם יש לו אילו תוכניות או שמא סתם בהול הוא כמוני? […] ולואי והייתי יכול להאכיל את הדג, אמר בליבו. הוא – אחי הוא. אלא שעלי להמית אותו, ועלי לחזק את כוחי כדי לעשות זאת […] ואך דומה כי שקט הוא, אמר בליבו, והולך למקום שכוונתו לילך שמה. אך מה כוונה היא זו, אמר בליבו. ומה כוונה היא שלי? עלי לתאם כוונה שלי לזו שלו, באשר גדול הוא ורב מידות. אם יקפוץ למעלה אוכל להמיתו. אלא שהוא שוחה בעומק תמיד. אם כן אשהה עמו בעומק לעולם […] דג גדול הוא ועלי להדבירו, אמר בליבו. חלילה לי להעמידו על שיעור כוחו או להשכילו מהו שיוכל לעשות אם יצא למרוץ. לו אני תחתיו הייתי אוזר את כל כוחותי ומושך והולך עד שיינתק משהו. אך השבח לבורא אין הללו מחוכמים כמונו הממיתים אותם, הגם שהם בעלי אצילות יותר ובעלי יכולת יותר […] תמיהני עליו בשל מה קפץ ועלה, אמר הזקן בליבו. הוא קפץ כאילו ביקש להראות לי עד היכן שיעור גדלו. מכל מקום ידוע לי עכשיו הדבר, אמר בליבו. ולואי ויכולתי להראות לו מה שיעור אדם אנוכי. אלא שאז יראה את ידי האחוזה בעווית [אותה היד החבולה איתה מנהל הזקן שיחות ארוכות במהלך הקרב]. יחשוב-נא בליבו כי גבר אני בגברים יותר משהנני, וכך יהיה. ולואי והייתי אנוכי הדג, אמר בליבו, עם כל אשר לו לעומת רצוני בלבד ופיקחותי בלבד.” (עמ’ 51-50, 64-63, 68-67). הזקן והדג הם אחים, חברים, בעלי צרכים ואויבים באותה העת כי לשניהם אויבי-על משותפים, אלה הכרישים שיופיעו בהמשך, ובינתיים הם מנהלים קרב מוחות מרתק… נראה כאילו נגיף הקורונה צופה בהם מלמעלה ונהנה. לקורא של ימי קורונה נותר רק לתהות: מי נאבק במי? האם יש כאן מנצח ומפסיד או שכל צד מנצח ומפסיד בדרכו שלו, האדם הזקן, הדג הענק, הים השופע והכרישים המשחרים לטרף קל… ומי משחק כאן את תפקיד המגפה?

    אך יש הרי סוף לסיפור וגם טרום-סוף. הזקן מתפלל בקול רם “שמור-נא על צלילות הדעת… הרי אני זקן יגיע כוח. אלא שאני הרגתי את הדג אשר אחי הוא, ועכשיו עלי לעשות עבודת עבודה [לקשור את הדג העצום לסירה ולהפליג חזרה הביתה].” (עמ’ 104) – “הידיים עשו את מלאכתן ואנו מפליגים יפה. הדג פיו סגור וזנבו מזדקר ואנו מפרשים בים כשני אחים. לאחר מכן התחיל ראשו מתעכר קמעה והוא אמר בליבו, כלום הוא מסיע אותי לחוף או אני מסיע אותו? אילו הייתי מושכו אחרי כי אז לא הייתה כל שאלה. וכן אילו היה הדג מוטל בארבה מעורטל מכל הדרת כבודו – גם אז לא הייתה כל שאלה. אלא שעתה הנה הם מפליגים בצוותא מקושרים זה בצד זה והזקן אמר בליבו, יהא הוא מסיע אותי לחוף אם רצונו בכך. אין אני טוב ממנו אלא בכוח התחבולה, והוא לא נתכוון להרע לי.” (עמ’ 109). ואז הופיעו הכרישים (המגפה?)…

    “הוא [הכריש הראשון העצום גם הוא] נגס כדי ארבעים ליטראות… הוא נטל עימו גם את הצלצל שלי ואת כל החבל… ועכשיו הנה הדג שלי שוב שותת דם [אחרי דם הריגתי אותו] וכרישים נוספים יבואו אחריו… משעה שנפגע הדג הרי זה כאילו נפגע הוא עצמו” (עמ’ 113). מאותו הרגע ובמהלך הקרבות הנואשים שהוא, הזקן, מבצע כנגד הכרישים בכול כלי הנשק שנשארו במלתחתו, הוא מהרהר בקול, בייאוש ותסכול, ומבדל את האדם הזקן מגורלו של הטבע: “אבל האדם לא נוצר לתבוסה…אדם צפוי לאבדן אך לא לתבוסה.” (עמ’ 114). הנגיף יכול לגרום למותו של האדם בן התמותה מראש, אך לא לתבוסה כי הוא, הזקן, יכול להילחם עד רגע מותו שבכל מקרה בוא יבוא… בתנאי שחבריו ומוריו ומנהיגיו ישכילו לנהוג בו!? ולא היא בימינו אלה, ימי הקורונה.

    אבל לזקן, בניגוד גמור למנהיגים הנלוזים, יש הרהורי ביקורת וצידוק הדין ונקיפות מצפון והוא מטיל ספק “בעניין החטאים. אתה לא הרגת את הדג רק כדי לחיות את עצמך ולמכור למאכל… אתה הרגת אותו מתוך גאווה ומשום שדייג אתה. אתה אהבת אותו בעודו חי ואהבת אותו לאחר מכן. ואם אתה אוהב אותו הרי שאין זה חטא להורגו, או דווקא משום כך?” שהרי “הכל ממיתים את הכל מבחינה מסוימת. הדייג ממית אותי כשם שהוא מחיה אותי.” (עמ’ 117-116) והפרשן בעת הזאת יידום.

    “אני אלחם בהם [בכרישים] עד אם אמות.” (עמ’ 128). הוא אכן נלחם, אך הגיע לחוף ולצריף שלו חי, עם דג עצום מת, שהשלד שלו קשור לסירתו ולנשמתו. הזקן נחל תבוסה ולא אבדן בשלב זה. הוא הוכיח לעצמו ולאחרים את עוצמת זקנתו, היא חוכמת זקן השבט ונפח הניסיון. הוא ניהל מאבק הרואי והוא היה ונשאר בודד. מבחינתו, הניצחון של הכרישים היה ניצחון פירוס בעוד הוא ניצח את הגורל והמזל וחזר לישון “על פניו” כהרגלו מימים ימימה. סביר להניח שבימי קורונה הוא לא היה נזנח בבית זקנים כי תמיד היה שם נער שהשיב לו על תלמודו והוא תמיד הכין עצמו מראש בניגוד מוחלט למנהיגים של ימינו שכל עניינם ואונם הוא בשליטה לשם שלטון… הם לעולם לא יגיעו לדרגתו ויודו בחטא הגאווה. הספר מסתיים בשינה עמוקה אחרי הקרב המתיש ובחלום על נעורים שחלפו, “הזקן ראה בחלומו את כפירי האריות” – זכר לימים בהם הפליג באוקיינוסים וראה אריות בחופי אפריקה, רוצה לומר לצעירי הקורונה של היום, אתם לא אריות וגם לא תראו אריות… אני האחרון שראה אריות וראו מה עשיתם לנו, הזקנים.

    יצחק מלר

    בן 72; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 1
    • 13

    תגובות


    4 תגובות על ““הזקן והים” בימי קורונה”

    1. מרים ברוק-כהן הגיב:

      יצחק קראתי את הטקסט פעמיים , בנשימה עצורה, בהתפעמות, עלי להודות , שמאז שהמורה קלקל לנו את היצירה בדרך לבגרות, לא הצלחתי לשוב ולקרא בה. כעת תיקנת לי אותה ויש להניח שאשוב ואקרא בה. תודה רבה לך עשירת תודה מרים

    2. אריקה הגיב:

      נהניתי מהאבחנה וההבנה החדה את יצירת המופת הזו בהקשר העכשווי. היה לי וויכוח עם עצמי אם מי הייתי רוצה להזדהות ממכלול בעלי התפקידים בסיפור הזה והגעתי למסקנה שלילית, רק לא עם הזקן!

    3. טלי פייגלין הגיב:

      בשעה שלוש לפנות בקר, בשעה של עירנות לא רצויה ובלתי מוסברת פגשתי בך ובהמינגווי. הדג אכן נאכל על ידי הכרישים, אבל המאבק ובעיקר המודעות העצמית. נהדר.

    4. יצחק מלר ציגלה קשישא הגיב:

      בוקר טוב… תודה… נא להפיץ… אני מפרסם יותר ויותר לאחרונה בכל מיני מגזינים…
      יש בלוג אישי שלי “ציגלה קשישא” בגוגל… להיכנס ויש המראה
      אבי גזונט וד”ש לחברלך
      הזקן בלי הים

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    רשימות ממגדל האשפוז [1]

    אבי גולדברג
    ככל שהתמשכה השהייה במגדל האשפוז שברחוב ויצמן בתל אביב, ככל שהתרגלה...

    החלומות של נבוקוב

    שי מרקוביץ'
    יומנו של ולדימיר נבוקוב מ-1964, בו תיעד יותר מ-50 חלומות שלו...

    לֹא קַל / חִפּוּשׂ

    רני רוזנטל
    לֹא קַל קַמְתִּי בַּבֹּקֶר וְלֹא הִתְגַּעְגַּעְתִּי כְּבָר לֹא נָכְרִי בְּעִיר זָרָה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית