הוקרה לקוסמת השחורה
הסופרת הצרפתייה-הקריבית מאריז קונדה זכתה בפרס נובל האלטרנטיבי בגיל 81. למה אנחנו בישראל לא מכירים אותה?
ביום ראשון השבוע התקיים בסטוקהולם טקס הענקת פרס נובל אלטרנטיבי לספרות, מטעם האקדמיה החדשה לספרות. זוכת הטקס היא הסופרת הצרפתייה, ילידת גוודאלופ, מושבת איים בים הקאריבי – מאריז קונדה, בת ה-81.
כידוע, השנה לא חולק פרס נובל הרשמי בגלל סקנדל באקדמיה השבדית המלכותית, הבוחרת את הזוכה בפרס. אך קבוצה של סופרים, עיתונאים ואמנים שבדים הקימה את “האקדמיה השבדית החדשה” ונטלה על עצמה לבחור את הזוכה בפרס נובל האלטרנטיבי לספרות.
קונדה, הכותבת צרפתית, נחשבת לאחת הסופרות הבולטות באזור הקריביים, משם באה. מאחוריה 20 רומנים וכתריסר מחזות, שמספר מהם זכו בפרסים יוקרתיים. בספריה היא עוסקת באפקט הקולוניאליזם ששינה את העולם, ובקורבנותיו, המנסים להחזיר לעצמם את המורשת שלהם. הרומן הידוע ביותר של קונדה הוא "סגו" (1984). לעברית יצא רק רומן אחד שלה – הרומן "אני טיטובה מכשפה שחורה", בתרגומו של אביטל ענבר (הוצאת נהר, 2008).
בנימוקים למתן הפרס צוין כי ספריה של קונדה מורכבים, עשירים בדמויות, פרטים ומקומות התרחשות רבים. קונדה שלחה לטקס סרטון וידיאו, בו היא מודה לחבר השופטים לא רק בשמה, אלא בשם כל תושבי גוואדלופ, שהפרס מאוד חשוב עבורם.
פרט לקונדה נכללו ברשימת מועמדים סופר הפנטזיה יהודי-בריטי ניל גיימן והסופרת הווייטנאמית-קנדית קים טוהי. המועמד הרביעי, הרוקי מורקמי ביקש להסיר את שמו מרשימת המועמדים
מאבק בקולוניאליזם
מאריז קונדה נולדה כצעירה מבין שמונה ילדים בעיירה פוינטה-א-פיטר בגוואדלופ. לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, היא נסעה ללמוד בסורבון בפריז, כשהנושא העיקרי של לימודיה היא השפה האנגלית. ב-1959 היא נישאה לשחקן מגוויניאה, ממאדו קונדה, ונולדו להם ארבעה ילדים.
לאחר שסיימה את התואר בסורבון היא לימדה בגאנה – והוגלתה משם בשל אמונותיה הפוליטיים – ובסנגל. ב-1975 היא שבה לסורבון וסיימה דוקטורט בספרות קאריבית. בשנת 1981 היא התגרשה מבעלה ונישאה לריצ'ארד פילקוקס, המתרגם של רוב ספריה לאנגלית.
פרט להיותה סופרת מוערכת, קונדה עשתה קריירה אקדמית ענפה. ב-1985 היא מונתה לפרופסור לשפה ולספרות הצרפתית באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ב-2004 היא פרשה מאוניברסיטת קולומביה כפרופסור אמריטה לצרפתית. בנוסף לכך היא לימדה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, באוניברסיטת וירג'יניה ובאוניברסיטה של נאנטר בצרפת. כיום היא ובעלה חולקים את חייהם בין ניו יורק לגוודאלופ.
הרומנים של קונדה עוסקים בסוגיות הגזענות, תרבות וג'נדר במקומות ובזמנים שונים. כך, למשל, "אני טיטובה, מכשפה שחורה" (1986) מספר על נערה שחורה במאה ה-17, שבעקבות נישואיה מגיעה לסיילם, עיר בקונטיקט, שנודעה בציד המכשפות שלה; והוא עוסק בגזענות ובאי סובלנות, במיניות האישה ובשחרורה; אימפריית במברה מופיעה ברומן "סגו" (1980), ב"עץ החיים" (1992) מספר על השפעת בנייתה של תעלת פנמה והשפעתה על מעמד הביניים במדינות הודו המערבית. ככלל הרומנים שלה עוקבים אחר עמי אפריקה, בעיקר הקהילה הקריבית הגולה. "איני יכולה לכתוב משהו… שאין לו משמעות פוליטית כלשהי," היא אומרת.
בכתביה האחרונים היא משתמשת יותר בחומרים אוטוביוגרפיים, כמו הרומנים "זיכרונות ילדותי" (1998) ו"ויקטואר" (2010), ביוגרפיה של סבתה מצד אמה. ב"מי שיסף את גרונה של סלנייר" (2004) משובצים פרטים מאוטוביוגרפיה של סבתה מצד אביה.
לדברי יו”ר הוועדה האלטרנטיבית לספרות, העורכת והמו"לית העצמאית אן פלסון, יצירותיה של מריז קונדה “משלבים בתוכן מאגיה, חלומות, טרור ואהבה, דמיון ומציאות.”
העורכת והמו"לית העצמאית אן פולסן, המשמשת כנשיא האקדמיה החדשה, ציינה בטקס כי הענקת הפרס לקונדה בגילה (81) הוא סימן נוסף של הכרה באמנית החשובה, "העט הראשי של הספרות הקאריבית." חברים נוספים באקדמיה ציינו כי "בעבודותיה, מאריז קונדה מתארת בשפה מדויקת את פעולות ההרס של הקולוניאליזם ואת הכאוס של הפוסט-קולוניאליזם."
אמא טעתה
קונדה עצמה הייתה מאוד נרגשת, ובסרטון הוידיאו ששלחה לטקס, הודתה לחבר השופטים ולקוראים על כך שהמתנה שקיבלה מאמה ליום הולדתה ה-12 – ספרה של אמילי ברונטה "אנקת הגבהים" (שמאוחר יותר קונדה עשתה לו עיבוד משלה) – היה הגורם העיקרי לכך שבחרה להיות סופרת. ולמרות שאמה ניסתה להניא אותה מהחלטתה זו באומרה "אנשים כמונו לא כותבים," קונדה הדגישה: "הודות לפרס הזה הבנתי שהיא טעתה." והוסיפה: "גם אתם יכולים להפוך לסופרים, ולא משנה אם את אישה, שחורה, ובאה מארץ קטנטנה."
תגובות