"קאמי" הוא רומן ביוגרפי קצר שכולו מונולוג של אלבר קאמי, הסופר האלג'יראי צרפתי, הדובר אלינו מן העל-זמן, מן החלל יודע כול לאחר לכתו. הוא מין דמות מרחפת שיכולה, בהחלט יכולה, לדבור עימנו גם על דברים הרבה אחרי מותה הקשורים בדרך כלל אליו, וזה מה שקורה בקטע הזה.

   […] בכלל, כשאני משווה עצמי לסופרים כותבי צרפתית ולסופרים בכלל, לפניי ואחריי, אני בהחלט יכול להיות מרוצה ממקומי וממעמדי. לא מזמן התקבל אצלי כאן ספר של סופר אלג'יראי עכשווי שעושה חיִל בצרפת ושמו כּאמל דאוּד. הוא כתב מעין נובלה קצרה קצת מ"הזר" לדעתי שנקראת "מֶרסוֹ, חקירה נגדית". האיש מוכשר, ללא ספק מוכשר, אבל אני חייב להודות במלוא הצניעות כי אני מוכשר ממנו, והזר שלי מוצלח מספר הביכורים שלו.

   מה עשה דאוּד? רכב על גבי. שיהיה לו לבריאות. עיני לא צרה בזה. אילו לא היה מוכשר הייתי כמובן מסתייג מאוד, אבל כישרון כאמור יש כאן. הוא לקח את מעשה הסיפור של הזר שבו המקום והזמן משמשים רק תפאורה להעברת הרעיונות שעמדו בבסיס אמונתי ואמונתו של סארטר ויצר פולטיזציה לוקאלית של הזר. כלומר, הפך את הנובלה על הראש, או הפך את המעיל שלה כדי שתתגלה הבִּטנה הפרטיקולארית. עליי להודות, זה מאוד מקורי. אומנם זה גם מאוד תלוי אלבר קאמי, אבל זה גם מאוד מקורי, ואני הוחמאתי מכך. אפילו אני הופתעתי. ידעתי שהספר שלי הוא מקור להערצה לסופרים צרפתיים רבים וגם לבנֵי קולוניות הֶעָבָר, אפילו הכרתי נשים אחדות שלאחר מותי, מתוך הערצה לפרוזה שלי, שינו את שם משפחתן לקאמי, אבל לא ידעתי עד כמה נטמע הזר בתוך תודעת האדם היוצר במאה העשרים ולאחריה.

   דאוּד יוצר תשליל של מעשה הסיפור שלי ומוריד אותו מן הרובד האוניברסאלי לרובד הלוקאלי, או אם תרצו מהרובד הקיומי לרובד המקומי. הוא מַלִּין על כך, ובזה עיקר טיעונו האתני החזק – ההוגים הקונטיננטלים המאוחרים היו גאים בו – שאצלי לערבי הנרצח אין שם. 20, 25 פעמים אני אומר בהזר – דאוד סָפַר אני לא – הערבי, בעוד שלכל הצרפתים האלג'יראים ברומן יש שמות ברורים: מֶרְסוֹ, סָלָמָנוֹ הזקן, מארי, רמוֹן, מסוֹן, סֶלֶסְט. זה טיעון אנטי קולוניאליסטי קסום, אך הוא אינו מדויק. ישנן פונקציות מרכזיות נוספות בעלילה, נושאי תפקידים שאין להם שמות, מייצגי המִמסדים למיניהם: השוטר, השופט, עורך הדין, העיתונאי, הכומר וכמובן אימא. אלה מסמלים יותר מכול את הניכור בחברה המודרנית כלפי היחיד הזר לעולם, שבא לידי ביטוי בעלילה הצִדית על האישה הקטנה החוזרת על הריטואל הקבוע, זו אשר מרסו עוקב אחריה במסעדה ומחוצה לה. בדידות וניכור בחברה מודרנית. היום אני יכול לומר זאת מפורשות ולחשוף את שולחן הכתיבה שלי מבלי להזדקק לנפתולים פילוסופיים כמו במיתוס של סיזיפוס. אין לי צורך להוכיח עד כמה אני חכם ומוכשר.

   ובכן, לדידו של דאוד, באלג'יריה של קאמי יש רק צרפתים ויצורים מוזרים ערבים שאין להם שמות? מניפולציה יפה מצִדו של דאוד, המבקש להכניס אותי לקלחת הפוסטמודרנית של הפוליטיקה של הזהויות ולפרוט עד כמה שאפשר את הרעיונות האוניברסליים של הייאוש הקיומי וחוסר הפשר אל המקומי, דהיינו המאבק והמלחמה באלג'יריה, שאינם מנושאי הזר. אבל צריך לזכור שני דברים: האחד שהסיפור מסופר בגוף ראשון מפי מרסו האדיש-מרגיש הזה שמכיר אך בקושי את הסובב אותו ובשמותיהם רק את הממש קרובים לו. דבר נוסף, הרצח מתבצע לא על רקע פוליטי-אתני בכלל, אם כי במעמקים אפשר אולי לייחס לו גם אלמנטים כאלה, אלא על רקע זרוּת מוחלטת המניבה אבסורד בין האדם לסביבה, בין האדם לנוף, בין האדם והעולם.

   נהניתי הנאה מרובה מן הקריאה בדאוד שבעצם יוצר מונולוג של האח הקטן של הנרצח בנובלה שלי. האח, הָארוּן, נוקם את נקמת הרצח ההוא שאין לו סיבה על פי הזר, בכך שהוא רוצח צרפתי על סף שִׁחרור אלג'יריה בעזרת אמו הרדופה על ידי רוח אחיו, מוּסא. איש מקורי דאוד של משחקיות פוסטמודרנית. בזמני לא כתבו ככה. ועם זאת, עליו לרוץ למרחקים ארוכים, לטעמי, ולנסות למצוא את קולו שלו. ויש לו כישרון.

   מתוך דפי הספר של דאוד, על אף הביקורת המבצבצת, צצה לה ועולה ההערצה לאלבר קאמי, אליי. אני יודע שזה נשמע שחצני, אבל בסופו של דבר זה מזין אותו, אך גם מגביל אותו. מאוד מגביל אותו. למשל, מבחינת הטיפוס ודרך הסיפור, דאוד מחקה כמעט אחד על אחד, שוב, בכישרון רב עליי לציין, את סגנוני המונולוגי בנובלה "הנפילה", כי גם האח בנובלה של דאוד וגם הגיבור שלי ב"הנפילה", עורך הדין ז'אן בטיסט קלמנס, הם אנשים שאינם מצויים בתחילת החיים כמו מרסו בזר, אלא בסופם, בייאושם.

   הפסיביות המרירה שלהם נובעת מתוך מודעות פטפטנית. זה ממש אותו מצב. אדם מר נפש שחטא בראשיתי רובץ על מצפונו, מְתַנֶּה את צרותיו באוזני זר מומחה בבית מרזח או בבית קפה. כך זה הן אצלו והן אצלי. הארוּן – אכתוב את שמו שלא ילין עליי דאוד חלילה – רצח צרפתי ב-1962 עם שחרור אלג'יריה כנקמה, אחרי שנים, על רצח אחיו, מוסא. וזה שלי, עו"ד קלמנס שהפך לימים שופט בעל תשובה, לא הצליח להציל נערה שנדמה לו כי קפצה אל מותה מאחד מגשרי הסן באחד הלילות. אלה שני אנשים שבחרו להישפט בלי חוק חיצוני, מדינתי, ולהיענש על כך קשות בידי עצמם. עכשיו תגידו, יד על הלב, מה חזק יותר? המצב העדין שאני בראתי, או הדקלרציות של דאוד שחורגות לעיתים באופן מלודרמטי מונולוגי מן הטעם הטוב.

   אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל "הנפילה" חזקה מ"מרסו, חקירה נגדית" בלוגוס שלה ובביצוע שלה. אם אתה כבר מביא על הקורא חתיכת טיפוס דרמטי ומר נפש – סארטר כינה את הספר היצירה הכי טובה והכי פחות מובנת שלי. אני מניח שהתקשה להשלים עם העצבות והפסימיות העולות ממנה. הייתה לו הבעיה הזאת גם בפרוזה שלו כשהיא הגיעה לנקודות הללו. אני טוען שזאת הסיבה שבעטייהּ הפסיק לכתוב בשעתו את הטטרלוגיה המעניינת שלו "דרכי החירות" שנותרה כטרילוגיה ופרגמנט. הוא הגיע כמו ב"הנפילה" אל התהום שממנה קופצים הנמרים הגדולים והארוכים אל מותם, ובסופו של דבר הוא היה איש סדור ומפוכח וביקש לראות את האדם האוניברסאלי ואת הצד האופטימי שבאנושי. לעומת זאת, הוא טען שהוא סתם איבד עניין בה, בטטרלוגיה. סופרים הם אנשים חמקנים ומדחיקים, אפילו סארטר. בכל אופן, אם אתה כבר מנחית על הקורא גיבור מר נפש שכזה, את הטיעון המרכזי לסיבת מרֵרתו, את הלוגוס של היצירה, לפחות תעדן ותשייף כהלכה.

   אני חושב שמקור ההערצה של רוב הקוראים וגם הסופרים כלפיי נובע מנטייתי הטבעית לכתוב את העיקר באופן אסתטי וספרותי. עם זאת, צריך להודות על האמת, דאוד המוכשר בהחלט, מושפע מאוד רעיונית ממני. הנה למשל השנאה של גיבורו מוסא לדת האִסלאם ובפרט לממסד האִסלאמיסטי הדוגמטי והפנאטי היא ממש שנאת מוות. אגב, דאוד ביקורתי כלפי האסלאם הרבה יותר ממה שאני ביקורתי כלפי הנצרות. רעיונות החופש, החירות וההשתחררות של היחיד מכבלי הדת עולים בספר שלו באומץ רב. זה לא פשוט לאור קיצוניות האסלאם שפעמים רבות רוצה לגמור הכול בדם, והוא, להבדיל ממני, גר באלג'יריה, חי שם, ולא רק אימא שלו שם. להוריד את הכובע, כמו שאומר גראן, הפקיד הממשלתי, הסופר של יום ראשון, שמסוגל לכתוב רק משפט אחד מכל הרומן שרצה לכתוב ואף באשר אליו הוא מתחבט חיבוטי קבר, כך ברומן שלי הדֶבֶר. דאוד אינו כזה. הוא איש של מילים ומעשים. אדם אמיץ! אני שהייתי העורך של "קומבה", עיתון הרזיסטנס, יודע להעריך אומץ לב של סופר ושל איש רוח שהוציאו עליו פַתווה. אגב, הוא תבע את האימאם שהוציא את הפַתווה וזכה. שׁאפּוֹ בָּה, כמו שאומר גראן ברומן הדֶבֶר.

   אבל עד כמה גדולה ההשפעה שלי, לא ידעתי, שהיא מבטלת, ולוּ במעט, את כוח האסלאם. אצל דאוד, הוא לוקח את המונולוג של מרסו בסוף הזר בכלא, כאשר הוא מתנפל על הכומר, הופך את הכומר לאימאם ובאמצעות השורות שלי הוא מחריף את הטון שלו ומַצְרִים אותו למול האסלאם. מרשים מאוד.

   הספר זיכה את דאוד בפרס גוֹנקוּר לספר ביכורים. מעולם לא זכיתי בפרס זה, אבל עכשיו, מכאן, ממקום שבתי, אני חש שיש לי חלק גדול בזכייה שלו ושמח על כך. אלמלא הייתי תקוע בלימבו הזה, הייתי יוצר איתו קשר ומודה לו על כך. לאור עמדותיו הקיומיות והחילוניות – הייתי מתנאה ואומר עמדותיו הקאמיות – אני מניח שהייתי מוצא איתו שפה משותפת רבה. אחרי הכול, הוא גר באוראן, העיר שבה מתרחש הדבר שלי. לומר שאני צירפתִּי את העיר לחלוטין וטיהרתי אותה? טוב, מה לעשות, ככה אני זוכר אותה, עיר עם צרפתים – שישים אחוז צרפתים, בשבילי הרבה יותר. מי היה מאמין, מי יכול היה להאמין שיום אחד הצרפתים לא יהיו שם יותר, ייעלמו והארץ תשקע במרחץ דמים של מלחמת אחים. מי היה מאמין? לא אני. אני לא נביא. אני רק סופר. ואולי מוטב סופר מאשר נביא בעידן שלנו. כי הסופר, אם הוא עושה מלאכתו נאמנה, שורט את תודעתך לנצח במשפטיו. תשאלו את דאוד עליי. הוא יעיד. זה לא צנוע, אני יודע, אבל אפשר כנראה להוציא את הצרפתים מאלג'יריה, אך אי אפשר להוציא את הפרוזה של אלבר קאמי מאלג'יריה.