close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הומאז’ לפרנק דרבונט

    רפאל תמנה | הומאז' | התפרסם ב - 26.03.19
    הומאז' לפרנק דרבונט  - האיש אשר הצליח למחול לעצמו ולהאמין שלבו טוב: דיון אקזיסטנציאליסטי ומטאפיזי בסרט "חומות של תקווה"

    “חומות של תקווה” הוא השם שהוענק בישראל לסרט שהתרגום המילולי לשמו המקורי הוא “גאולת שוושנק”, על פי שם בית הכלא הבדיוני שרוב עלילת הסרט מתרחשת בין כתליו. יצירתו הפיוטית והעדינה של פרנק דרבונט, לפני כן תסריטאי המחפש את מזלו בהוליווד, אכן עוסקת בגאולה. הסרט בוסס על סיפור קצר של סטפן קינג (“ריטה הייוורת’ וגאולת שוושנק”). סרטיו הבאים של דרבונט יהיו מבוססים אף הם על יצירתו של קינג, וכאן אתייחס כמה פעמים גם “גרין מייל” (במקור – “המייל הירוק”), שבוסס על רומן שלם של קינג.

    לכאורה יש משהו מבלבל בכך ששני סרטים עוקבים של אותו הבמאי עוסקים בגורלם של אסורים שהורשעו ברצח (“חומות של תקווה” עלה לאקרנים ב-1994 ו”גרין מייל” ב-1999), ובשאלות קיומיות ומטאפיזיות דומות, אך מנקודות ראות שנראות כמנוגדות לחלוטין. ב”חומות של תקווה” שולל דרבונט במפגיע את האפשרות להתערבות אלוהית בחיי האדם, ומניח את הגאולה בידיו של האדם עצמו: האדם המורד שההוגים האקזיסטנציאליסטים מהזרם האתאיסטי של המאה ה-20 דיברו בו. “גרין מייל”, לעומת זאת, הוא סרט אפוף נס, שרוחו והסימבוליקה שלו הן נוצריות במפורש. אך יתכן שהיצירות קרובות זו לזו מכפי שנדמה: דבר זה משמש אותי להגיד שב”חומות של תקווה” מבוטאים יחס אירוני ואזהרה מפני ציפייה לגאולה שמימית, והטעמה של האבסורד הנורא שמאפיין את הקיום האנושי; אבל בעת שהיצירה דורשת מהאדם ליטול אחריות על גורלו ומציעה לו כיצד לעשות זאת, אף כי אין וודאות בעניין, היא גם טוענת בכל זאת לאיזה סדר מטפיזי ואתי ביקום. דרבונט מגיש לצופה תמונת עולם שיש בה מקום ללא יאומן, לממד של מה שמעבר, ושעשוי לחדור אל תוך חיי האדם ולעשות בהם שינוי אדיר, אם האדם עצמו עושה צעדים של אמון אל מה שמעבר – ואל עבר זולתו – ומתמיד בהם.

    שני הסרטים מספרים לנו שבעולם ישנה הבחנה בין שני סוגים של בני אדם: יש אנשים שאינם מושלמים, אבל שפועם בהם לב, וישנם אנשים שהם אפלים באמת, אם כי גם בחזם מסתתר לב, שלעתים יפשיר מקפאונו. בקצה הרחוק של הסוג הראשון, קיימים אנשים המכילים טוהר וזוך נשגבים, אבל גם הם בני אדם, וגם להם הצדדים התועים והאפלים שלהם. המיסטיקה של “גרין מייל” איננה באה לרמז על קיומה של השגחה אלוהית שמנהלת את העולם באופן מושלם וחיצוני לאדם; הקדוש בסרט, בן דמותו של ישוע, שסובל ומקריב את עצמו כדי לגאול את נשמותיהם של אחרים, אינו זוכה לשום חסד מהעולם וגורלו הוא נורא, אבל לבו מלא גם בכאב וגם באהבה ובטוב. מאמציו לסייע לזולת הם סיזיפיים, שכן יש כל כך הרבה רע ופגיעה בעולם, והעולם סבור בטעות שהוא הוא מקור הרע. הסדיסטים בסרט הזה באים על עונשם, או לא באים עליו, אולי מאוחר מדי, לאחר שכבר הסבו סבל נורא לזולתם, שמעשה הנקמה היצרי אינו מועיל לו הרבה. ויחד עם זה, ישנו ביטוי בסרט למנגנון של עשיית צדק בעולם, השגחה שטבעה, כמו בסרט הקודם, אינו לגמרי ברור, למרות המופלא שבה; והיא תובעת מהאדם התמודדות פנימית ערה לשם התערבותה בנעשה. ההשגחה איננה כל יכולה והאדם הוא חלק מההשגחה עצמה, גם אם לא הרכיב היחידי.

    ***

    אנדי דופרן (טים רובינס) הוא איש, כמו שאומר עליו מעט אחרי תחילת הסרט רד (מורגן פרימן), שאי אפשר לפגוע בו באמת; מעטפת בלתי נראית מגנה עליו מנוראותו של העולם הזה. הסרט מסופר מנקודת ראותו של רד, שמשקפת את מהלכי התודעה הצפויים והאופייניים של רוב הצופים, והוא מתאר את תהליך החניכה שעוברת דמותו בשנים בהן הוא מלווה את אנדי. התהליך הזה מוביל להפנמתו של אותו הדבר שאנדי נושא בתוכו ושמגן עליו. זו דרכו של דרבונט לאפשר לדבר זה להתגלות בהדרגה גם בפני הצופה ובפני מצפונו.

    בשלב אחר של הסרט אנו פוגשים את אנדי כשהוא מרוט ומזוקן אך שבע רצון וטוב לב. זה עתה יצא משבועיים של בידוד בצינוק העונשין של בית הכלא. פשעו המודע היה להעז ולהשמיע ברחביו קטע מתוך אחת האריות השמימיות שכתב מוצארט, באמצעות הפטיפון ואמצעי ההגברה שנמצאים בספריה, מעוז התרבות והרוח שהצליח לטפח בעקשנות בתוך ממלכת האבן האפורה של שוושנק, תחת עינם הפקוחה של הדמויות המבעיתות אשר מנהלות את בית הסוהר, ושגוררות אחריהן בחתתן גם את אלה מפקודיהן שהם רכים יותר. זהו בית הסוהר, אשר אמור לתת לחברה האנושית מענה לשאלות שקשורות לחטא ולפשע, לסדר ולצדק – לפחות לכאורה.

    האם אתיקה ומצפון לשמם, הם זהים עם דין שופט ונקמני? האדם המורד מקדש את הדבר הראשון, ומורד בשני, שלדידו אינו אלא אלימות מסוג אחר, ושמניע אף הוא את גלגל האלימות כולו בעולם – לא מסייע בבלימת תנועתו.

    האריה הזו, מתוך נישואי פיגארו (“דואט המכתב”), ששרות בה שתי נשים בקול סופרן, משיבה לזמן מה תחושה של חופש מזוכך אל נפשם של כל האסירים, שנעמדים דום בחצר בית הכלא ומאזינים לה כמוכי תימהון, נקיים לרגע מחטא. זוהי כעין הבלחה של נוכחות שמימית ואימהית שקיימת בעולם, שמגיעה ממעל (ממתקני הכריזה של בית הסוהר…) אל העולם שמטה (החצר התחומה באבן גסה ואימתנית). הכוח הזה, שהוא נשי במובהק, מחזיק את אנדי בחיים מבפנים לאורך הסרט, והוא מבוטא גם בצורת כרזות השחקניות המתחלפות בתאו: לכאורה כוכבות הוליוודיות סתם, אבל עבורו ביטוי לקיומו של רוך המאיים להישכח, של ארוטיות עמוקה. הן מכסות, במשך עשרים שנים תמימות, את הפתח למנהרה שחופר אנדי כדי לברוח מהכלא, שומרות על המפלט מעינם של הסוהרים, ומסייעות לו להתמיד במפעל הבריחה. נשיות, אימהות, מעטפת, התעלות, חיים, ויטאליות. משהו שקל לשכוח, בכלא – וגם סתם כך, בחיים.

    הכלא של דרבונט הוא סמל וגם אלגוריה למציאות החברתית והפנימית שלנו, ובכלל זה האסירים השונים, אלה הטובים יותר ואלה האכזריים שציניות מרה בלבם, או הסוהרים, אלה שהם טובים יותר ואלה שהם שונאי-אדם ונצלנים. ומעל לכל: החומות, הסורגים והמחיצות.

    ***

    אנדי מעז לחיות ולקוות לטוב שיבוא עליו, כך אפשר להגיד, כי הוא מעין רופא של הנשמה – כדי “להרגיש נורמאלי שוב”, כפי שמשער רד שרצה אנדי לחוש כשהוא מספר לנו על אותו היום שבו, מעט אחרי כניסתו לכלא, עבדו הוא ואנדי עם כמה מהאסירים האחרים בזיפות גג. אנדי, שהיה לפני כן סגן המנהל הצעיר והמוכשר של בנק בניו אינגלנד, מסכן את חייו ומעז להתערב בשיחת הסוהרים המשגיחים עליהם. זו שיחה שעוסקת בירושה, ממון ומיסים, ואנדי מציע את שירותיו לשם הקלה בפטור ממס עבור הדלי – ראש הסוהרים ופסיכופאט אמיתי – בתמורה לבירה קרה לחבריו, ובתוך כך כמעט מושלך אל מותו מגג הבניין.

    ההצעה, שתתגלגל בהמשך לניצול אכזר של סגולות אלה לשם ניהולה של פרשת שחיתות גדולה, ובתמורה לזכות להקים בבית הסוהר מרכז תרבותי, מקום שבו ניתן לקרוא ספרים ולהאזין למוזיקה, מתקבלת. בתמונה שאחרי כן, אותם האסירים, שהפכו עכשיו מאלמונים מרוחקים לחבריו הלבביים של אנדי, יושבים למנוחה על הגג, תחת לשמש קיץ של ארץ צפונית, מזיעים, ולוגמים בירה קרה, “כמו אנשים נורמאליים”, ואין טיפה של ציניות מרירה בלבם. אותה ציניות שהצגת הכלא לצופה לראשונה מכילה בצורה מצמררת כל כך, כשמגיעים אליו מי שמכונים “הדגים הטריים”, כלומר האסירים החדשים, שהם, כפי שיקרה לאנדי, קורבנות קבועים להתעללות מועצמת של אסירים וותיקים או סוהרים – לפעמים עד מוות. אבל על פניו של אנדי, שיושב בצל ומביט בחבריו לוגמים בירה, פרוש עתה חיוך שהוא כל כך אנושי, כשם שהוא שמימי; וזאת למרות שהוא נידון לארבעים שנות מאסר, בעבור רצח האישה שאהב ושאיבד, ושלא הוא באמת רצח.

    ***

    רד, כמו רובנו, כמה בכל ישותו לאותו דבר עליו כתבתי שהוא מבקש ללמוד מאנדי, אבל גם מורד בו שוב ושוב באופן סמלי, כשהוא מתמסר לייאוש ולאי-אמון באפשרות לחיים שרוויים בטוב. יש לו סיבה טובה לאי-האמון הזה: הוא חי בכלא נורא, והוא רוצח. אבל אולי גם לנו יש הטענות המקבילות שלנו, לעתים קרובות, גם אם איננו רוצחים וכלואים בבית סוהר. לאחר שאנדי יוצא מאותו בידוד בצינוק הישר אל ארוחה בחדר האוכל של הכלא, הוא סועד כשמבט מאושר מרוח על פניו (וגם אות של ניצחון וזחיחות כלשהי). חבריו הנדהמים, שמכירים את הצינוק כדבר ממית הלב ביותר, שואלים אותו לפשר הדבר, והוא עונה בהיתול שלא חש בודד בצינוק מפני שמר מוצארט אירח לו לחברה. אנדי מנסח את הדבר שרד מנסה לפענח בו כך: זוהי “המוזיקה שבתוכנו”, מה ש”הם אינם יכולים לגעת בו”, מה “ששייך לך באמת”. וכשחבריו מוסיפים לשאול אותו על מה בדיוק הוא מדבר, הוא שותק, ואז נושא אליהם את עיניו במבט נפעם וכמעט מוטרף, כדי להמחיש את כוונתו החצופה בדרך העזה ביותר, ואומר: “תקווה”.

    ב”מוזיקה” אפשר להבין הרמוניה, יופי, פיוט, ואלה סינונימיים מבחינת אנדי לתקווה. בעולם אפור, במציאות מגושמת ופונקציונאלית, באקלים של ציניות או תוקפנות, אין הרבה מקום למה שחי באמת, או לתקווה לחיים. רד, באותו המעמד, מוחה נגד אנדי בזעם ואומר שתקווה היא דבר מסוכן במקום כמו זה שהם חיים בו, ושהיא עלולה לגרום לאדם לצאת מדעתו. אנדי מביט בו ושואל בהתרסה, “כמו שקרה לברוקס?”. רד, זועם, עוזב את השולחן בכאב בבלבול, וגם בצער על אנדי, שלכאורה לא מבין באמת היכן הוא נמצא. ברגע הזה במיוחד נדמה שמנסה דרבונט לדבר אל רבים מאיתנו דיבור אתי עמוק.

    ***

    כמעט כל האסירים בסרט חיים בתחושת אשמה עמוקה, עם נטל חשוך שלא מאפשר להם לראות מעל ומעבר לנסיבות. נסיבות – דבר זה מקבל המחשה ישירה בדמותו של אותו ברוקס, ש’יצא מדעתו’, לא מתוך תקווה דווקא, אלא מתוך ייאוש, דווקא לאחר שיצא מהכלא לחופשי. חלק מיוחד בסרט מוקדש לסיפורו הטראגי של מנהל הספרייה הזקן, שאיש לא מתעניין בספרים שהוא מציע, האלטר אגו של רד וגם של אנדי (אשר מחליף אותו בתפקיד והופך את הספרים למצרך מבוקש): ברוקס הוא פן בפנימיותו של אנדי, ואנדי יכול היה לסיים כמותו, לולא היו בו גם יסוד התקווה והעוז. רד מטולטל בין דמיון מובהק לכניעותו של ברוקס, לבין דמיון מובהק לרוחו הנחושה-אף-על-פי-כן של אנדי. בסוף הסרט הוא נדרש להכריע, האם ללכת בעקבות הראשון, או בעקבות האחרון.

    ברוקס הוא אסיר שהזדקן בכלא ולמרות פשעיו האכזריים בגינם נכלא בבחרותו, יש בו בערוב ימיו טוב לב ורוך, אבל הוא בכל זאת סמל לכניעה לא מודעת, להתמסדות במערכת בית הכלא ובחומות הכלא, כמו שאומר עליו רד. רד מתעקש שבעצם כל האסירים הם כאלה, ולכן לא יוכלו לעולם לחיות חיים אמיתיים מחוץ לכלא. (“אתה יכול אולי לצאת מהחומות האלה, אבל החומות האלה לעולם לא יצאו ממך”). רד עוד לא מבין לגמרי מה חי בתוך אנדי, אבל הוא צודק ביחס לברוקס, ודווקא זאת הנקודה של אנדי: בברוקס, כמו באחרים, אין מספיק מאותה שלהבת – שמנסה לעורר אנדי בכולם – של אמונה ביופי ובאנושיות שבתוכו, ושבכוחה להפוך אדם בעיני עצמו ללא רק נורא, וללא רק רוצח, אלא גם לשייך לעולם ולטוב שבעולם; לסלוח לעצמו. (ויתכן שגם אנחנו חיים בעולם של האשמות פנימיות וחרטה, ושאנו סגורים בחומות של ביתנו, עבודתנו ומערכות היחסים שלנו, של אמונותינו על אודות עצמנו והעולם, בשל הפנים שלבשו נסיבות חיינו…).

    ברוקס אינו מאמין שהוא יכול להיטיב עם הזולת, והדבר קשור באות הקלון שהושם עליו, ושהסוהרים מזכירים לו יום יום בהשפלותיהם ובהדגשת עליונותם. וגם לנו, לעתים קרובות, החיים ואנשים שונים מזכירים לא פעם, שאיננו רצויים בהכרח, או שיש מישהו שהוא טוב מאיתנו, לפחות בעיני עצמו. אולי גם בעינינו, ולעתים אף בעיני החברה: החברה שמורד בה האדם המורד. כשהוא יוצא מהכלא, ברוקס אינו מסוגל להרגיש שייך לעולם היום יום, וחש שאין לו זכות לחיות בו – גם מנהל הסופרמרקט שבו הוא עובד מרגיש כך, והוא חסר סבלנות כלפי הטרחן הזקן שידיו הנבוכות אינן מסוגלות לבצע משימות במהירות  נדרשת עבור עולם שנעשה מהיר יותר ויותר. הוא כמו דמות המספר בפואמה של אדגר אלן פו, “העורב”, שבה מזמר העורב, כאילו מתוך נפשו של הדובר בפואמה, שוב ושוב, את המילה –  ‘nevermore’ לעולם לא עוד. לעולם לא עוד אהבה, יופי, תקווה, עליצות, חן.

    קינג ודרבונט לא יכולים היו להגות רק במקרה את פרשת יחסיו של ברוקס עם עורב שחור דווקא, ג’ייק, שמצא כשהיה גוזל נטוש ושגידל, ונפשו נקשרה בו. נפשו של ברוקס מדברת באותו קול שבו מדבר המספר בפואמה המפורסמת של המשורר האמריקני הגדול, שכל איש אשר זכה לסיים את חטיבת הביניים בארה”ב מכיר, קרוב לוודאי. ברוקס מתאבד לאחר שחרורו מבית הכלא. לפני המעשה הוא כותב לחבריו שהוא עושה זאת בשל הפחד המתמיד מפני העולם. הייאוש מעצמו הוא הבסיס לפחדיו מהעולם, וזהו ביטוי לפרספקטיבה אנושית רחבה ונפוצה. זהו סוג של פחד שמתעורר בבני אדם כאשר לא עולה בידם לחוות באופן מוחשי את נוכחותן של ידידות, שייכות ואהבה, כי העולם חסר אותם לדעתם, או באופן עמוק יותר, ולא תמיד מודע, כי הם לא ראויים להן מן העולם.

    את הדברים האלה אנדי עומל יום יום לשמר ולטפח בתוכו, לפעמים רק כחלום, אבל גם במעשה נחוש ופרגמטי של הרוח, לא רחפני ומתקתק – נחישות מעשית ונוקבת לקיים את נוכחותו של הנאור ושל האוהב, את נוכחותם של השמימי ושל טעם מתוק של חופש. מתיקות, להבדיל ממתקתקות – דווקא בלב המאפליה: בירה לידידיו, ספרייה לשמה, מוזיקה, רוח של חברות, השכלה לחסרי-ההשכלה והנבוכים, הומור, ומפעל הבריחה הסיזיפי, שהוא עמל עליו יום יום. כאילו היה, כמו שאמרתי, רופא של נשמתו, ומכוח זה גם רופאם של כל מי שסביבו; או לפחות של כל מי שמוכן להחדיר איזו קרן אור דקיקה אל תוך לבו האפל כמה פעמים ביום. אנדי אינו מוכן להיות קורבן מטעם עצמו של הנסיבות, לאחר שכבר נעשה לקורבנן בידיהם של אחרים. (אלה שרצחו את אשתו והביאו להפללתו, ואלה שמנצלים את התוצאות כדי להתהולל).

    ***

    מי שאנדי מתייחס אליהם  במילה “הם” כשהוא מדבר על מה שאינם יכולים לגעת בו וש”כולו שלך”, הם מי שכבולים לנסיבות, לחומר, לסופיות. בסרט המייצגים שלהם הם האסירים, שהם עבריינים, ביתר שאת אלה מהם שניזונים ממרות ומפגיעה בחלש מהם, גם לאחר שנכלאו, והסוהרים הבולטים, ובמיוחד ראש הסוהרים הדלי, שהוא באמת איום ונורא, ומנהל בית הכלא, נורטון, שהוא מצמרר באופן כמעט נשגב. נורטון אמנם מציג עצמו לעולם שמחוץ לכלא כנוצרי טוב, רועה מיטיב-דרך לנשמותיהם של אלה שחטאו – בדומה לרבים מן הארכי-שמרנים בעולמנו. הם רואים את העולם כדבר שיש לבעול אותו ולהשתלט עליו; הם חיים ללא פרספקטיבה של משהו מעבר לחייהם הפרטיים, ולכן הם דוגלים בפרקטיקות של שליטה כדי שנועדו למקסם את הביטחון הרגשי והחומרי ואת תענוגותיהם של חיים קצרים ובלתי וודאיים אלה, כפי שהם מבינים אותם. כולנו מכירים את האנשים האלה וגם צדדים מסוג זה, הישרדותיים ולא פעם ברוטאליים, בעצמנו, גם אם לא הפכנו לפושעים או לאנשים שהושחתו לחלוטין, לאחר שהוצבו בעמדות כוח: הדבר יכול להתרחש מול אלפיים עובדים או פקודים, או גם מול הכלבלב שלנו, כפי שאומר אלבר קאמי.

    סוג התודעה הזה, הסופי, לעומת זה שמכיר – אבל מכיר באמת, לא מהפה לחוץ ובאופן דוגמטי, כדרכו של נורטון, המטיף הנוצרי – בקיומו של משהו נצחי ואלוהי בעולם הזה, הוא בעצם התשתית לקיומו של הכלא הריאליסטי שהסרט מתאר. חומות הכלא הן חומות שהחברה המציאה והעמידה, שהאדם ברא, ולמרות נחיצותן אולי, הן קודם כל מבנה פסיכולוגי. על כך אוסיף לרגע כמה רעיונות משלי, שאולי בכל זאת מובלעים בסרט: אלה הן המחיצות שבין אדם לאדם ושבין אדם לבין עצמו. החומר שהן עשויות ממנו הוא “רק אבן”, בדומה למילים שאנדי אומר לרד. הן המניע וגם התוצר של פגיעה והתגוננות בעולם עוין ומבולבל, לעתים קרובות, והפגיעה וההתגוננות יוצרות פרספקטיבה שנעדרת ממנה ראיית המשותף העמוק שלכל בני האדם, הכמהים קודם כל ולפני הכל, בסופו של דבר, לחוויה של חופש וחיים.

    דווקא הפחד מאבדן החופש וכוח החיים הוא שעשוי לעשות את הכוח הזה בתוך בני אדם לגזלני ואפילו רצחני, ולכפות על זולתם שיתוק או מוות – והוא גם עשוי למוטט ולכבות את הנפש, באופן טראגי. הסרט מתאר בדרכו המאופקת והלירית, אבל גם המצמררת, כיצד אסירים אונסים אלה את אלה כדי לחוש חזקים יותר; חלקם מחפשים כל הזדמנות ללעוג לזולתם, או למצוא אותו בפינה חשוכה ולרסקו באגרופים. “אבן קרה” הם השיפוט והדין ההגנתיים וההישרדותיים, שמתוכם הדמויות בסרט נדחפות להציב עצמן מעל לאנשים אחרים, או תחתיהם, מעל לעולם כולו, או תחתיו, ומשום כך גם נוהגות באלימות כלפי הזולת או כלפי עצמן. הן זקוקות לוודאות מידית ולכוח:  לנקום באנשים, כדי להגן על חלקתן האישית הקטנה ולהגדילה, לאבטחה. זה מה שהדלי ונורטון עסוקים בו ללא הרף, בכעין שילהוב סדיסטי מתגבר, שנובע מתוך צורך מתמיד להבחין בין עצמם לבין האסירים (“נשמתכם שייכת לישו – התחת שלכם, שייך לי”) – אלה שנמצאים בתחתית הסולם החברתי, שמא יהיו אף הם ממוקמים במקום הזה, אמצעי פסיכולוגי להבטיח שהם עצמם אינם נמצאים במדרגה הזו. דמויות אחרות מוצאות הגנה פסיכולוגית מכוחו של השיפוט על ידי תיעול חסר אונים של דחף ההתנגדות והעוינות אל עצמן גופן: הן עוסקות בכפרות והאשמות עצמיות כרוניות. הפחד משיפוטו ומכוחו של האחר מניע אותן להגן בדרך זו על חלקתן האישית: התגוננות מאות הקלון המסוכן שבני אדם מדביקים אלה לאלה. זה מה שברוקס עושה, וגם רד, לא פעם, כשהם מרכינים את ראשם בתבוסתנות, לא מסוגלים “להוציא טיפה אחת אפילו” של שתן, אם אינם מקבלים רשות מפורשת ומילולית לגשת לשירותים, גם לאחר שכבר שוחררו מהכלא. הכלא חי בתוך מוחם, והם אינם סולחים לעצמם על שעשו חרף העונש הכבד אשר ריצו.

    זה סוג החברה שהאדם המורד של אלבר קאמי, האקזיסטנציאליסט, עוזב את דרכיה ומחלים מהמחלה שהיא חולה בה (“הדבר”) וזהו אנדי. תודעה חולה מאמינה שאנו חייבים לשאת לעתים קרובות בייסורים מתמשכים או לפחות בעונש מר, כדי לעמוד בציפיותיהם של אחרים ובציפיות שאנו יוצרים ללא הרף, ושאם לא נעמוד בהן, נהיה ראויים – אם לא לעמוד הקלון, אז לקלון סתם, למחשכים של היעדר אהבה ולנידוי. זוהי גם אותה רוח המובילה לאמונתו של אדם שהוא אינו יכול להתנגד לתאוות ולחולשות יצריות ונפשיות, חומריות או רגשיות, שכן הוא שפל: אונס, תוקפנות, בולמוסיות, ציניות. ולאחר שנעשינו גסים ושפלים בהתנהגותנו ובדיבורנו, קל לנו יותר להתחזק באמונתנו שאנו באמת כאלה מטבענו, ולנהוג כך ביתר תקיפות וייאוש. גם הדלי ונורטון, למרות מה שאפשר אולי לחשוב, אינם חפים מראיית עצמם כשפלים ונחותים: לולא היו חלק מאותו משחק חברתי (ומשפחתי?) אופייני, וחווים אותו על בשרם, לא היו חשים צורך להשפיל מישהו אחר כדי לחוש גדולים ומבוצרים, ולא היו רואים עצמם כמי שמוכרחים לנהוג באופן גס עד טירוף. הם משערים, כי לולא היו הם עצמם גסים, גסותם של אחרים הייתה לועגת להם ואף מוחצת אותם. זהו אכן כלא – תודעתי.

    זה גם מה שעושים לפרש פיש, ה”דגים הטריים” שזה עתה הגיעו לכלא; זהו טומי, שאינו מאמין שהוא יכול להיות צעיר יודע קרוא וכתוב ומשכיל, במקום פושע, כדי לפרנס את משפחתו, ומתעב עצמו על ‘טיפשותו’ המדומה; זהו האונס שאנדי עובר שוב ושוב בשנתיים הראשונות על ידי בוגס ו’האחיות’. רוב האסירים ורוב הסוהרים בכלא חיים בכניעה כזו, ולכן ההפצעה של אנושיות חמה בתוך הכלא במהלך הסרט, נוגעת כל כך, כמו הפצעה של אור רך בתוך חשיכה קודרת וקפואה. אבל זהו, למשל, גם היחס חסר הסבלנות של מנהל הסופרמרקט ושל לקוחותיו אל ברוקס שעובד בו באריזת מצרכים והוא כבר איש בא בימים, נבוך, ואיש אינו רואה אותו: הוא סתם פושע, ואפילו לא זה – הוא סתם איש זקן ומבולבל, ואין צורך וסיבה לנהוג בו בכבוד. אין לו ערך חברתי, לכאורה, ולכן אין לו ערך בכלל. בעולם ובתודעה מהסוג הזה, מורד אנדי, שלא רוצה לעמוד מתחת לאף אחד, וגם לא מעל לאף אחד: הוא שואף לצאת מכל המשחק הזה. לחיות ולעשות טוב חרף האבסורד הצורם שבקיום ותאונותיו הנוראות, ולמרוד בשיפוט וברוע, בסימונם של אנשים כרעים או חסרי ערך. זה לא מוציא את ההנאה המתוקה והטבעית שבעשיית הסדר שעורך אנדי לבסוף מול נורטון.

    ***

    דרבונט מבקש להמריץ את הצופה לתקווה אמיתית, לא במופעה כאשליה, שמישהו יכול כאילו לבוא מן החוץ ולחלץ אותנו מחיים אפורים או מאבדן או מתוך מצב של יאוש, ולהציב אותנו על פסגת האושר אם כל מה שנעשה הוא רק לקוות. נדרש מאיתנו משהו מעשי מאוד, שיש לחזור עליו, באופן כמו סיזיפי, יום יום, שעה שעה. תקווה כבניית אמון וזיקה אל הטוב, בהתמדה. כאן יש תשובה ואמונה, גם אם מפוכחות. התיאור האמנותי השגיא של ליל בריחתו של אנדי והתימהון המיסטי שמקדים אותה כשרד, הדלי ונורטון מגלים שהוא איננו נמצא בתאו, הם הזמנה עבור הצופה להתגברות פנימית גדולה על הנסיבות, לשינוי ולתחייה, ושמשום כך הסרט נגע באנשים רבים כל כך בכל העולם.

    אנדי דופרן חי בכלא סימבולי, לא כיוון שרצח את אשתו, שאהב בכל מאודו, אלא כיוון שהאמין שהביא למותה, ושהוא אשם בו, כמו שהוא אומר לרד. וכמו רוב בני האדם בעולם, הוא היה קצת אשם, וגם קצת לא אשם. הוא לא ידע לאהוב היטב; ורד אומר לו שהוא היה אולי בעל רע, אבל לא רוצח. אבל גם עבור רוצח לשמו – כמו רד – וגם אילו אנדי היה רוצח באמת, או אילו לא היה נמלט מבית הכלא, ישנה גאולה, והיא מתרחשת לכל אורך היצירה, למעשה. זיקות של אחווה עדינה נרקמות בין פושעים מסוכנים, וזה בעצם עיקר הסיפור שרד מספר לנו עליו. בסצינה שבה אנדי ורד מתאחדים על רקע האוקיינוס הפתוח, כשהם מחוץ לכלא, ישנו טעם זהה של חירות ושמחה לזה שיש בסצינה שבה ידידיהם הוותיקים יושבים בחדר האוכל של הכלא ומספרים בפעם המי יודע כמה לאסירים חדשים, בצהלה וקסם, על מעשה בריחתו של אנדי – למרות שהם עדיין שם, לפחות בגופם, ונשמתם אולי חציה כן וחציה כבר לא.

    זה טיבה של הגאולה: האיש אשר הצליח למחול לעצמו ולהאמין שלבו טוב, למרות שאינו מושלם ולמרות ידיעתו שהעולם אינו מושלם, ואשר האמין לעצמו שהיה אוהב עבור מי שבו פגע ולא רק אויב: הוא האיש אשר יצא מבית הכלא, ואשר מסוגל לקיים ידידות עם עצמו, גם בנסיבות עגומות מאוד. באיש כזה יש כוח לעשות מעשה של צדק ויופי בעולם, ולחתור לשינוי הנסיבות, עד כמה שהדבר ניתן. והרי קשה הרבה פעמים לצפות מראש כמה הדבר ניתן, וצריך לכן להאמין ולדבוק בו.  רד אומר שאנדי אהב גיאולוגיה; וגיאולוגיה, הוא אומר, עוסקת בעיקר בשני דברים: בלחץ, ובזמן. מי שבידו סבלנות, ונמצא בעשיה מתמדת מתוך רוח של תקווה, יכול לסמוך בעולם הזה, אולי, על שני הדברים האלה – לחץ, וזמן. כוחה של הפעולה, וההתמדה בה. לאט לאט, גם הבלתי ניתן לשינוי עשוי להשתנות, כמו בפעולת הפטישון של אנדי על קיר תא האסירים שלו, לאורכן של עשרים שנים.

    האיש אשר ראה את מפת החיים נכונה ושהצליח להרים את ראשו מעל לנסיבות, יכול לראות גם את מפת ‘בית הכלא’, את מבנהו, את הסדר שממנו הוא עשוי, את המבנה של ההתניות האנושיות והדפוסים האנושיים מהסוג האכזר והמשעבד, וכך להיחלץ החוצה.

    ***

    כשנורטון, מנהל בית הכלא, מבקר לראשונה בתאו של אנדי כדי לבדוק אם אין בו חפצים אסורים, ובעצם כדי לבחון אפשרות לקדמו למדרגת מנהל כספי השוחד והדמים שלו, הוא נוטל מידו את הביבליה, שאנדי קורא בה. “אני אור העולם”, מצטט אנדי מתוך הברית החדשה. נורטון, שמהותו האנושית הטיפוסית היא כפולה, כלומר, שהוא מייצגם של אלוהים, של הסדר הנאור ושל טוהר המידות, של “התנ”ך”, ובעצם הוא גם אכול תאווה, זעם ופחדים, אומר לאנדי שהוא מעדיף את הציטוט “הישועה שוכנת בפנים.”

    האם הכוונה היא בפנים הביבליה? או בפנים האדם? את כספת הדמים במשרדו של נורטון מכסה אריג שרקמה, קרוב לוודאי מתוך תום מאמין, רעייתו, והוא מציג ציטוט נוסף, מספר בן סירא, שאני לא בטוח אם אני מתרגם נכון, אבל משמעותו: “דינו מגיע במהרה.” נורטון הציניקן אולי אינו מאמין באמת בכל הדברים האלה, אבל סביר יותר שהוא מאמין בהם באופן חלקי ומקוטע, ומאבד בהם אמונה יותר ויותר. יש בו אמונה בציניות מפני שאינו רואה דבר ממה שנמצא מעבר לרגע המוות המתקרב של בית החומר שלו ושעמו הוא מזדהה. אנדי איננו ציני, אבל יש בו אירוניה. הוא יודע שהאדם עצמו קיבל איזה אור אמיתי להאיר בו ששאול מדבר מה גדול יותר שהוא חלק ממנו ושהוא קורא לו תקווה ומוזיקה, או הפנים. אבל הוא יודע שדבר זה לא נובע מהביביליה, מהברית החדשה או מהתנ”ך, ושהביביליה רק מבטאת את הדבר הזה – הישועה לא באמת נמצאת בתוכה: הביבליה רק מספרת לנו עליה.

    אנדי הוא אור לעצמו, ולכן הוא יוצא לחופשי מהגיהינום שנורטון רקם עלי אדמות. יום הדין אכן מגיע, ובאותו זמן שאנדי יוצא בו לחופשי, האור שבו, שהוא האור של העולם ואור לעולם, גם מוליך את המשטרה אל פתחם של נורטון ושל הדלי כדי להפסיק את כל מעשיהם.

    ***

    אנדי דופרן מרד בחברה אבל גם המשיך להאמין בבני אדם ובחברה. הוא בתוך הסדר והוא גם מחוץ לסדר. זה אולי פירוש נוסף למשמעות של היותו אנושי. מאחורי האריג המכסה על הכספת של נורטון, ושמספר על עשיית הצדק בידי אלוהים (מבלי ששם משמותיו של זה יופיע בו בגלוי), נורטון מוצא, רגע לפני שהשוטרים מתדפקים על דלת משרדו, שהאמירה הזו אינה תמימה, ושיש בעולם הזה מידה של דין שלא היה מודע לה או ששכח את קיומה. בתוך הכספת הוא מוצא את הביבליה של אנדי, אשר אחז בעצמו בידו בזמן סריקת הבטיחות והמשמעת בתאו, שנים רבות לפני כן. עכשיו אנדי משאיר לו אותה כמזכרת אירונית ומתריסה, אנטי-נוצרית אולי, אבל שיש בה ‘קריצה של האלוהי’, במקום ספר החשבונות שניהל בו שנים רבות את דמי השוחד של נורטון, אותו ימסור למערכת של עיתון.

    נורטון פותח את הספר. רק בתוך הביבליה הזו הסתיר אנדי חפץ מפליל, בקושי, קטנטן: בחלק של  ספר ‘שמות’, המספר ביציאת בני ישראל מעבדות מצרים, גזור כל הספר לעומקו בצורת פטישון זעיר. זה הפטיש שהוסתר בספר שנורטון לא טרח לפתוח כשנטל אותו מאנדי באותו היום הגורלי, ואז השיב לו שוב מבלי משים. כאילו איזה חסד סמוי הגן שם על אנדי, למרות מזלו הרע מאוד, כמו אור בתוך האפלה. ואנדי מוסיף שם עבור נורטון ההמום בכתב ידו: “הישועה אכן שוכנת בפנים.” לומר שהאמת ששוכנת בתוך התנ”ך, ושלא האמנת בה באמת, בכל מאודך, היא חסרת כל ערך אם היא מוגשמת במילים כתובות או מצוטטות בלבד. בעולם באמת קיים נתיב לישועה, והנתיב הזה שוכן בתוך לב האדם, אבל לא רק בתוך לבו – לפרשנות זו בוודאי מודע נורטון הציניקן, שמצפה מאסיריו למצוא ישועה בתוך עצמם ועל כן מקשה עליהם את ידו ככל האפשר – אלא גם בתוך הספר ממש, באופן פיזי, מעשי, לא מילולי.  בתוך הספר, בתוך המילים, שוכן משהו אלמנטרי מאוד, פטיש, שיש לו ממשות מעשית וגדולה מלמילים לבדן – מילים שיכולות להיות גם מילים של כזב, של הונאה ושל צביעות.

    אבל אולי יש כאן עוד קריצה. משהו עלום הגן על הפטיש דווקא בתוך הביבליה של אנדי, כשהגיעה לידיו של נורטון. כאילו איזה מלאך פנימי נסתר הזכיר לנורטון באותו יום רחוק – גם בלבו רוחש איזה טוב – להשיב את הביבליה לידיו של אנדי במין תום והסח דעת מבלי לחשוב לפתוח אותה, ובלי לגלות בה את הפטישון, אשר יביא שנים אחר כך לסופו.

    את הפטישון הזמין אנדי מרד, מנהל השוק השחור של בית הכלא, לא כדי לבצע ניסיון בריחה אלא סתם כדי לגלף אבנים, אבל אולי בעצם כן, נגד כל הסיכויים, כמו בגיאולוגיה: מתוך אמונה מתעוררת בלחץ, ובזמן, בפעולה, ובהתמדה. אנדי הוא איש לא מאמין, אבל גם איש כן מאמין, והוא לא מצפה לדבר; אבל יש לו תקווה שמשהו גדול יכול לקרות – אולי לא יתרחש הדבר הגדול, אבל אם היה מרים ידיים מלכתחילה לנוכח הנסיבות, האם היה יכול להתרחש משהו בכלל? – מוטב כבר לפעול באופן ואבסורדי. מי יודע מה ילד יום.

    יום יום, באורח סיזיפי, כמעט ללא טעם, הוא פונה אל הלא נודע והגדול ממנו; והלא נודע והגדול ממנו, פונה אליו, בכל זאת, בדרכו, בחזרה:

    “Get busy living, or get busy dying.”

    ***

               

    רפאל תמנה

    רפאל תמנה גדל בהרצליה ולמד בתיכון אלון לאמנויות ברמת השרון. היה פעיל פוליטי ועסק במוזיקה, בציור ובהגות. למד רפואה משלימה במכללת ברושים, והיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. עובד כמבקר קולנוע וכתסריטאי. סופר ומתרגל מדיטציה, שמאמין בעבודה קשה ובדיוק ענייני, כאמצעי לפיתוח יכולת אמיתית לביטוי עצמי ולטיפוח של איכויות הלב והנשמה; רואה עצמו כשייך לתנועת ההתעוררות ולתנועת ההאטה, מבלי לוותר על התרבות ועל ההומאניזם, ומתעקש על הבנת האדם את עצמו כלא אחר מהאלוהי.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מישל וולבק התחתן שוב

    שי מרקוביץ'
    אלה הם נישואיו השלישיים של הסופר הצרפתי הקונטרוברסלי מישל וולבק, הסופר...

    חבילת נופש בחלל

    יורם אורעד
    כשהייתי ילד, לאחר מכן נער ומאוחר יותר סטודנט צעיר באוניברסיטה, הייתי...

    זְכֹר אֶת אֲשֶׁר עָשְׂתָה לְךָ הַשִּׁכְחָה/עַל שְׂפַת סִפְרוּת הַיָּם הַתִּיכוֹן

    מתי שמואלוף
    זְכֹר אֶת אֲשֶׁר עָשְׂתָה לְךָ הַשִּׁכְחָה כָּל רֶגַע מֵאִתָּנוּ חָקוּק בַּשִּׁכְחָה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית