close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הולביין או אלצהיימר

    אבי גולדברג | מחשבות | התפרסם ב - 10.04.18

    הצייר הגרמני הנס הולביין, ישב רוב ימיו הבוגרים בחצר המלוכה הלונדונית. הדיוקנאות שצייר מילאו את הגלריה של האצולה ובית המלוכה הבריטי בימי מלכותו הסוערים של המלך הנרי השמיני. על פי ציוריו של הולביין אפשר לקבל התרשמות מצוינת כיצד נראו מלך אנגליה, נשיו ואנשי חצרו, פרטי הלבוש שלבשו וחפצי הארמון שהקיפו אותם. בטרם הגיע הולביין לדרגת “צייר החצר” ישב בלוזן שבשוויץ, שם עסק ביצירת תחריטי עץ, ביניהם סדרה של עשרות ציורים של ריקוד המוות [Dancemacabre], מוטיב שליווה את החברה האירופית בעיקר מאז המאה השחורה, המאה ה־14, שבה הושמדה כמעט שליש מהאוכלוסייה במגפת הדבר ובה התפתח המוטיב האומנותי של ריקוד המוות.

    הנרי השמיני, הנס הולביין

    האומנות של אותם ימים קשים שיקפה את סינתזת המוות בחיי היומיום – המוות הונפש בדמותו השלדית, שגולגולתו המאיימת וזרועותיו העצמותיות גוררות אחריהן את קורבנן אל מחוץ למעגל החיים התוסס. בדרך כלל נמשכים החיים מסביב לדמות המוות תוך כדי התעלמות ממנו – מתוך ניסיון לקבל אותו בשוויון נפש. נראה שהמוטיב של המוות המרקד לא נמוג עם היעלמות “המוות השחור”, ונותר בתרבות האירופית כצל מאיים או כנוכחות קבועה בתודעת החיים; איום או נחמה, אבל מעין כוח חיצוני שאין לאדם, ולו החזק ובעל ההשפעה הרבה ביותר, חזקה עליו.

    תחריט עץ הנס הולביין: מלאך המוות מעוטר בזר פרחים שולח ידו אל אציל

    בשלהי המאה ה־19, ובתחילת המאה ה־20, התבלטה הסופרת אדית וורטון – Edith Wharton – בת למשפחת החברה הגבוהה הניו יורקית, בסדרת סיפורים ונובלות שכתבה. אדית וורטון שרטטה את ניו יורק של המעמד העליון, של “אצולת הכסף” אליה נולדה ועימה נישאה ובתוכה התנהלה כל חייה. הסופרת המוכשרת שרטטה בעט עדין את דמויות החברה הגבוהה ונשותיה, צעירים וזקנים, פטרוני אומנות ומלחכי פנכה ורודפי כבוד. כולם נעולים וסגורים במוסכמות נוקשות אותן קבלו על עצמם: קוד לבוש, אירוח, חופשות, שיח, נימוסין ויחסים בין המינים. כתביה יכולים, מלבד ערכם הספרותי, להזין היטב סוציולוגים ואנתרופולוגים, והיסטוריונים החפצים לתעד אותה שכבת מיליונרים שניהלו את חייהם ואת חיי הכפופים להם מחצרות בתים רבי השפעה פוליטית וכלכלית במשך שנים רבות, ועיצבו את החברה הגבוהה והתרבות הניו יורקית לעתיד לבוא. כתיבתה לא היתה יציאת חוצץ או העברת ביקורת חברתית, אלא שרטוט עדין, לרוב, מלוּוה הומור דק והבחנה אישית בחולשות אנושיות, אך לא ראייה חברתית נוקבת או ניסיון לתקן את הסדר החברתי הקיים.

    ריקוד המוות

    ניו יורק, הכרך המודרני בהא הידיעה של העולם במאה ה־20, זכה לסיקור ספרותי ניכר על ידי סופרים אמריקאים מוכשרים כג’ון דה פאסוס, [Manhattan Transfer] או דורותי פרקר, מעמודי התווך של השולחן העגול במלון אלגוקווין, החוג האינטלקטואלי של ניו יורק בתחילת המאה העשרים. “סיפורי ניו יורק” שלה התפרסמו במגזין הניו־יורקר, והיו אחרים שתיעדו את הכוורת האימתנית, מרקיעת השחקים, מכל זווית חברתית אפשרית. אבל, כאמור, ייחודה של וורטון הוא בהתמקדותה בפלח החברה אליו השתייכה והכירה היטב. סיפוריה, שהתבססו לא פעם על דמויות מחוג זה בשינוי שם ובהסתרה ספרותית, הביאו לקוראים הסקרניים את שהביאו לאחר מכן בהרחבה ובגסות הירחונים שסקרו במחצית המאה את “חוג הסילון”.

    סיפורה של אידית וורטון “על פי הולביין” (“After Holbein”) הוא אחד מהם. זהו סיפור קצר עשוי היטב בנוסח מסורת הסיפורים הקצרים שהתפתחה החל מהמאה ה־18 באמריקה הצעירה, המתרחש באזור המוכר שבו התגוררו עשירי העיר בתקופתה – ה”מיד טאון”. הקורא הרץ על פני עשרות העמודים המועטים של הסיפור מגיע לסיומו בלי שנתקל בהולביין או ברמז לנוכחותו. הקורא המצפה למצוא דיוקן של הולביין תלוי על אחד מכותלי הטרקלינים המפוארים של עשירי ניו יורק, או לאזכורו של הצייר בשיחת טרקלין על כוס ברנדי צרפתי וסיגר הוואנה, נותר תמה לנוכח השם בו בחרה הסופרת להכתיר את הסיפור.

    חולשות וחוליי לב היו הבון־טון של הספרות העולמית במאה ה־19 וראשית המאה ה־20. גיבורי ספרות הסובלים מחולשת לב, שחפת ועגבת, גבירות שסובלות מחולי מעיים הנזקקות לשבת בעיירות מרפא או בפסגת האלפים; מ”הר הקסמים” של תומאס מאן ו”הגברת עם הקמליות” של אלכסנדר דומא הבן דרך סיפוריו הקצרים של ד”ר צ’כוב המלאים בנופשים רוסיים הסובלים ממחושי גוף ולב, ואף עד לספרו של פורד מדוקס פורד “החייל הטוב” מ־1915, הנסב כולו סביב חולשות הלב האמתיות, או המדומות, של שני זוגות חברים, המתרחש ברובו באתר המרפא הידוע באד נויהם בגרמניה.

    התרופפות הכושר הקוגניטיבי, הדמנציה, לא זכתה לסיקור ספרותי באותה תקופה ולא היוותה נושא לספרות לענות בו. עליית תוחלת החיים, מתן פתרון רפואי למרבית התחלואים הגופניים, הותירו את המחלות הפוגעות במוח, ואת הכישורים הקוגניטיביים, כנושא רפואי מרכזי בחברה המערבית. לכן סיפורה של אדית וורטון “על פי הולביין” הוא ייחודי והקדים את זמנו.

    עלילתו, כאמור, מתרחשת במיליֶה המוגדר של החברה הניו יורקית – בבתי המידות של אנשים אמידים, שהכסף הרב שירשו ובתוכו הם חיים, מאפשר קיום מנהגים חצרוניים שהיו אופייניים לאצולה הישנה באירופה טרם התרוששותה: סיבוב אינסופי בין טרקלינים בהם מגישים משרתים במדים ארוחות ערב המזינות את האורחים במיטב המעדנים והמשקאות שכסף יכול לקנות, שיחות חברה בחדרי הסבה ספוני עץ המתיימרות להיות אינטלקטואליות, ושיממון הנובע מקוד לבוש הדוק, התנהגות מהוגנת האוסרת ניבולי פה או הכפשות בוטות.

    אנסון וורלי השתייך לחוג הנוצץ הניו יורקי, הוא היה בעל אמצעים ובעל יכולת אינטלקטואלית, שגרמה לו בצעירותו לבטים רבים כמו האם להמשיך לחוג בין הסלונים המפוארים של מנהטן בתוך החוג החברתי הנוצץ, או לשקוע בחיי הגות ולסלק מחייו את ההבל בו חש כשהסתופף בקרב חבריו. החיבה והאהדה לה זוכה אנסון הרווק הנאה, מחמיאה לאגו שלו וחייו חולפים להם בעדנה בניו יורק, הוא מוזמן למסיבות הערב המפוארות ביותר, הוא מסתופף בחברת אילי הון, שגרירים ואנשי רוח מזדמנים. אולם לאחר אירוע בריאותי במחצית חייו הוא מחליט לברור את האירועים אליהם הוא מוזמן ולהגיע רק לארוחות ערב או לכינוסים חברתיים בסלונים בהם הוא ימצא עניין אינטלקטואלי, מתובל במיטב יינות בורגונדי.

    אנסון וורלי “ממדר” את ההזמנות המגיעות אליו ממלכת חיי החברה הניו יורקית אוולינה ג’ספר. האירועים הגרנדיוזיים אותם היא מקיימת בתדירות גבוהה ואליהם מוזמנים שמנה וסלתה של החברה משעממים אותו והוא מתעלם מהם, ממציא תירוצים על אי יכולתו להגיע אליהם.

    וכך חולפות שנותיו בניו יורק ללא שהוא מגיע אל טרקלינה של מלכה החברה המזדקנת, שבעת התרחשות הסיפור נמצאת בביתה הגדול מוקפת במשרתיה הנאמנים ורחוקה מאירועי עברה עקב “התרככות מוחה”.

    השנים חלפו, אוולינה היא קשישה השקועה עמוק בתוך עולם ההזיות של קוגניציה פגומה – אלצהיימר או מפגע אחר. מדי ערב היא מתלבשת בעזרת בני ביתה בשמלת ערב ועורכת את שולחן הערב לקבלת עשרות מוזמנים מדומיינים מן העבר.

    כך נמשכת השגרה של מלכת נשפי הלילה של ניו יורק בתוך ראשה והיא דועכת לתוכו.

    אנסון וורלי יורד לסיבוב בוקר בפארק לא הרחק מביתו וחווה אירוע לא ברור אך מטריד. הוא שב לביתו ולמשרתו המגונן המפציר בו שייזהר ושייבדק בידי רופאיו, ויימנע מיציאה דומה באותו ערב קר לארוחה חברתית נוספת. אנסון דוחה את ההמלצות של משרתו הדאוג ומחליט לצאת רגלית אל מארחיו שביתם, המוכר לו, נמצא במרחק הליכה מביתו. אולם לאחר שיצא אל הכפור ומתחיל ללכת על מדרכות העיר הוא מאבד לפתע את זיכרונו, כלומר הוא שוכח לאן היו מועדות פניו ותוך כדי שיטוט בשכונה המוכרת לו הוא מגיע לבית מפואר מואר כולו, ביתה של אוולינה ג’ספר מלכת הסצנה הניו יורקית של זמנים עברו. משהו השתבש במוחו של אנסון והוא משוכנע שהוא מוזמן לארוחת הערב בביתה, אותו הדיר לפני שנים רבות, ומצלצל בפעמון הכניסה.

    צוות העזר של הבית נדהם מבואו של אורח המגיע לאחר שנים שבהן כבר לא מתקיימות ארוחות ערב בבית הגדול. לאוולינה ג’ספר עצמה, השקועה בדמדומים דמנטיים, ברור כי הגיעו האורחים לארוחה אליה הוזמנו כמימים ימימה.

    הארוחה המדומה שמקיימים השניים לאחר שנים שלא התראו, היא ארוחה של אישה דמנטית זה מכבר ושל גבר שהצטרף אליה כתוצאה מאירוע מוחי או “התרככות מוחו” שארע באותו יום. לתדהמת המשרתים, מקיימים השניים ריטואל הזוי משותף של ארוחה דמיונית ושיחת חברה המתקיימת בנבכי מוחם הפגום.

    השניים נפרדים ולאחר שאנסון עוטה את מעילו המהודר הוא יוצא את הבית המפואר של מלכת החברה הזקנה, החוצה אל הרחוב הניו יורקי. הוא מחייך חיוך של סיפוק בזכרו את היין המשובח אותו לגם [למעשה הושקה במים] ומציין לעצמו בסיפוק את שיחת החברה הערנית שנוהלה בסלון, ואז צועד צעד אחד החוצה “היכן שאך לפני רגע היתה מדרכה.”

    אין ספק כי סיפור זה משך עם חלוף השנים את תשומת לב הקוראים ופרשני הספרות שניסו למצוא את החוט המחבר בין הסיפור לכותרו. הפרשנים נוטים לראות בהליך הדמנטי המוביל למוות את שני גיבורי הסיפור אוולינה ואנסון את מלאך המוות המרקד בין בני האדם וגורר אותם אל מלכות החידלון .הראייה של התהליך הדמנטי כריקוד מוות, בייחוד אצל גיבורי הסיפור הנמצאים באיגרא רמה, יכול אכן להתאים לכמה מהתחריטים של הולביין המתארים שועים וגבירים הנאלצים לוותר על הנאות חייהם וללכת אחר המלאך החדלוני.

    כשלעצמי, לא הייתי רואה בפרשנות רווחת זו פתרון מתאים לתעלומת שם הסיפור, הדמנציה אינה מוות מהיר אלא להפך היא הליך ארוך של מעין גסיסה רוחנית נפשית וגופנית. מדובר במחלה נוראית השוללת מהאדם את תודעתו טרם תשלול ממנו את חייו. התחריטים של הולביין בהם מככב המוות, מראים את ההפך: את המיידיות, את החטף, את הטרמינליות של החיים. דמנציה היא מוות ידוע מראש, גזירה משנגזרה – היא כליה ממושכת. הדֶבֶר או מגפה אחרת אותה מגלם מלאך המוות, היא אירוע חד הפוגע בילדים ובמבוגרים ושונה במהותו מהליך השקיעה.

    בשיריו המאוחרים, הניבטים אל קץ הקיום שלו, כותב צ’ארלס בוקובסקי: “Living too long takes more than time”. המוות של הולביין הוא אינו המוות של אוולינה ואנסון, הם לא מתו. הם נמצאים בתהליך רגרסיבי של מיתה. לכן הייתי משייך את הכותרת דווקא לציוריו המאוחרים של הולביין, ציורי האצילים של שליטי החצר הלונדונית, ראשי הכנסייה, המלך, בנות זוגו, חצר המלכות. יתכן שזיכרון הפאר החצרוני הלונדוני של הולביין הזכיר לסופרת את חצרות העילית הניו יורקית, שסממני האצולה, רדיפת הכבוד והפאר, התגלגלו בה.

     

     

    אבי גולדברג

    עו"ד, מחבר ספרי מתח ועורך אירועי תרבות, חברה ופוליטיקה ברחבי הארץ.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 1

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    המומלצים לילדים

    מערכת סלונט
    המומלצים לילדים של חודש אוקטובר

    משירי הילדים של חיים נחמן ביאליק

    חיים נחמן ביאליק
    משירי הילדים של חיים נחמן ביאליק, מתוך הפרויקט של בן-יהודה

    המסכה

    גבריאל מוקד
    מוטיב המסכה קשור, כמובן, במסורת היהודית (העברית, הישראלית) קודם-כל עם חג...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית