הוא לא ידע שהוא כזה
ספרו של בריאן גארפילד "משאלת מוות" והסרט שבא אחריו החריפו את התהליכים הפוליטיים בארה"ב של שנות ה-70, מבלי שהתכוון לכך. השבוע גארפילד הלך לעולמו בגיל 79
בשבוע שעבר בגיל 79 נפטר בביתו בפסדינה, קליפורניה, בריאן גארפילד, שלרובנו שמו לא יאמר הרבה.
גארפילד, צאצא רחוק של מרק טוויין, כתב בחייו יותר מ-70 ספרים, אשר מכרו בכל העולם 20 מיליון עותקים. הרוב היו מערבונים, ספרי מסתורין ומתח. 19 הפכו לסרטי קולנוע.
אך מן הסתם, ב-1972, כאשר מסר לדפוס את כתב היד שלו "משאלת מוות", גארפילד לא תיאר לעצמו, שהסרט שייעשה על פיו, יהפוך לאחד הסרטים המצליחים והשנויים במחלוקת של שנות ה-70 ויגרוף אחריו שובל של סרטי המשך.
כמו כל ספריו, גם "משאלת מוות" אמור היה להיות זבלון קליל מפס הייצור המספק ספרים בכריכה רכה לחנויות בשדות התעופה. קרא וזרוק.
גיבורו היה פול קרסי, אדריכל ניו יורקי מיושב ובעל משפחה. יום אחד אשתו ובתו מותקפות על ידי חבורת שודדים. אשתו נרצחת ובתו הופכת לצמח, וקרסי, מלא זעם ורגש נקמה, הופך לוויג'ילנטה עירוני, מחסל כנופיות ושודדים של שחורים, היספאנים וסתם חוליגאנים, מבלי להפלות ביניהם.
הספר הפך לסרט ב-1974, שנתיים לאחר כתיבתו, כשלתפקיד הראשי לוהק אחד מכוכבי האקשן הפופולאריים באותן השנים – צ'ארלס ברונסון. אך פרט לברונסון, מה שגרם לצופים המתוסכלים מפשע ההולך וגואה בריכוזים האורבאניים של ארה"ב הוא הרעיון שיש נקם ויש שילם – ואלה לא יבואו מהמשטרה וזרועות החוק, אלא מאיתנו, רבותיי, כל אחד ואחד מאיתנו. ואם לא מאיתנו, אז מהיחידים האמיצים שבינינו שיעשו את המלאכה המלוכלכת וינקו לנו את הרחובות מהזוהמה.
גם הסרט, בבימויו של מייק ווינר, לא אמור היה להיכנס לפנתיאון הקולנוע העולמי, סתם בי-מובי, אך האהדה לה החל לצבור בקרב הצופים בארה"ב משכה את תשומת הלב של המבקרים, אשר במצב רגיל בכלל לא היו מתייחסים אליו. המבקרים, מילייה ליברלי על-פי רוב, נזעקו לאו דווקא נגד האלימות בה גדוש הסרט (היו כבר סרטים יותר אלימים) אלא בגלל המסר שפורץ מהסרט. כך נחלקו הצופים האמריקאים לשלוש: הליברלים שגינו את הסרט, השמרנים שהריעו לו, וסתם כאלה שאמרו: "עזבו אתכם, כולה סרט, שנועד לבדר". כך או אחרת, אין ספק כי הסרט החריף את ההליכים הפוליטיים ששיסעו את ארה"ב בשנות ה-70. ברור שהמפיקים לא הסתפקו בכך, ולסרט נעשו ארבעה סרטי המשך.
עשה זאת בעצמך
גארפילד ויוצרי הסרט (חדי העין יזהו בתפקיד קטנטן את ג'ף גולדבלום הצעיר) הואשמו בחטאים שונים ומשונים והיו לא מעטים שכינו את הסרט "פאשיסטי". הטענות היו שהסרט (וגם הספר, כמובן) מפציר בניו יורק שורצת הפשע לא לחכות למשטרה ולמערכת המשפט, אלא ליטול את החוק לידיהם ולבצע את המלאכה בעצמם.
בריאן גארפילד, שבכלל לא ידע שהוא כזה, התגונן בטענה כי הוא בסך הכל רצה לתאר "אדם פשוט, אשר גולש לטירוף", אך מסתבר, ופה ושם אירעו תקריות בהן אזרחים פשוטים קיבלו השראה מקרסי הקולנועי.
בשנה שעברה יצא רי-מייק של הסרט, עם ברוס וויליס בתפקיד הראשי, אבל הוא נכשל בקופות, כמו כל סרטיו של וויליס בעשור האחרון.
בריאן גארפילד התערב לעיתים נדירות בהפקות של סרטים על פי ספריו, מדיר את עצמו מתהליך אותו מצא הרסני, למרות שבכך איבד את ההשפעה המסוימת שהייתה לו על תהליך ייצור הסרט (יוצא מן הכלל היחיד היה הסרט
Hopscotch
מ-1975 שזה בפרס אדגר – פרס, על שמו של אדגר אלן פו, המחולק מדי על ידי אגודת סופרי המסתורית של אמריקה – גארפילד גם כתב את התסריט שלו, וב-1980 הפך אותו לקומדיה בכיכובו של וולטר מתיאו).
כך הוא גם לא היה מאושר מהעיבוד הקולנועי ל"משאלת מוות", וכתב בשנת 1975 ספר המשך בשם "עונש מוות", שנועד, לדבריו שלו עצמו, "לכפר" על "המסר המוטעה" ב"משאלת מוות". בסרט הוא שם בפיו של גיבורו את הפראזה: "כל אידיוט יכול להרוג אנשים – אתה לא יכול ללמד מישהו שיעור על ידי כך שאתה הורג אותו".
ספר ביכורים בגיל 18
בריאן פרנסיס ויין גארפילד נולד בינואר 1939 במנהטן. אמו, פרנסיס (או'בריאן) גארפילד הייתה בת חסותה של ג'אורג'יה או'קיף, אמנית ידועה באותה התקופה, והיא זו שהציגה את הגברת או'בריאן לבעלה לעתיד, היזם ג'ורג' גארפילד.
אימו של גארפילד עיצבה שערים של ה"סאטרדיי רביו אוף בוקס", כך שהבית היה תמיד מלא באמנים וסופרים, על כן בריאן ממש גדל אל תוך המילייה הזה. את ספרו הראשון, המערבון "בטווח הצדק", הוא כתב בגיל 18.
לבריאן הצעיר הייתה אסטמה, והמשפחה החליטה לעבור לאריזונה כדי להקל על מחלתו. הוא למד בחוג לאנגלית במכללה לבנים בטוקסון, אריזונה, ואת התואר השני, גם הוא בשפה האנגלית, הוציא באוניברסיטת אריזונה.
גארפילד ניגן בגיטרה ובשנות ה-50 המאוחרות ערך סיבוב הופעות מחוף לחוף עם להקתו "הפליסיידס", והיה להם אפילו להיט דואופ מצליח בשם "I Can't Quit".
בין השנים 1957 – 1965 הוא גם שירת בצבא ובמילואים. הוא התחתן והתגרש פעמיים, ובינה גארפילד הפכה לאשתו השלישית, והיא זו שסעדה אותו עד יום מותו שנבע מסיבוכי מחלת הפרקינסון, ממנה סבל.
גארפילד נהנה לכתוב במגוון של ז'אנרים, החל מספרים היסטוריים (למשל, על אלסקה בתקופת מלחמת העולם השנייה) כלה בקומדיה מוזיקלית טלוויזיונית בשם "לגס" על להקת ה"רוקטס". הוא לא העדיף ז'אנר מסוים על פני רעהו.
הוא כתב מהר מאוד. את "משאלת מוות" כתב תוך שבועיים, ודחק בחבריו לשאול אותו: "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?"
"אין לי ממש סבלנות לכל זה", הסביר גארפילד ב-2008 לאתר "פופמאדרס", כשנשאל מדוע לא היה מעורב יותר בסרטים שנעשו על פי ספריו. "מה שלמדתי מכל התהליך הזה הוא שמשמעות התפקיד 'מפיק-שותף' מיוחסת לאדם היחיד במערכת שמסכים להיות שותף של המפיק".
"אני מעדיף לכתוב ספרים, כי הספר שייך למחבר", הוא הוסיף, "ולאף אחד אין סמכות להורות לי מה ואיך לשנות בו".
תגובות