הוא יודע לחשוב
ברטולט ברכט, גלות המשוררים ומלחמת עזה
מתוך "מדריך מלחמה גרמני" בספר "גלות המשוררים" של ברטולט ברכט, לתשומת לבו של הקורא בנימין נתניהו:
הַפִיהְרֶר יְסַפֵּר לָכֶם: הַמִּלְחָמָה
תִּמָּשֵׁךְ אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת: כְּשֶׁהַסְּתָו יָבוֹא
תָּשׁוּבוּ לְבָתֵּיכֶם. אֲבָל
הַסְּתָו יָבוֹא וְיֵלֵךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים, וְאַתֶּם
לֹא תָּשׁוּבוּ.
הַצַּבַּעי יְסַפֵּר לָכֶם: הַמְּכוֹנוֹת
יַעֲשׂוּ זֹאת לְמַעֲנֵנוּ. מְעַטִּים מְאֹד
יִצְטָרְכוּ לָמוּת. אֲבָל
אַתֶּם תָּמוּתוּ בְּמֵאוֹת אֲלָפִים, בְּכַמֻּיּוֹת
שֶׁלֹּא נִרְאוּ מֵתִים עַד-כֹּה מֵעוֹלָם.
כְּשֶׁאֶשְׁמַע שֶׁאַתֶּם בַּקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי
וּבְהֹדּוּ וּבִטְרַנְסְוָל, אֵדַע
אֵיפֹה לִמְצֹא אֶת קִבְרֵיכֶם בְּבוֹא הָעֵת.
אחד מספרי השירה האהובים עליי ביותר הוא "גלות המשוררים" של ברטולט ברכט שתורגם על ידי בנימין הרשב תחת השם ה. בנימין ויצא בספרי סימן קריאה הוצאת הקיבוץ המאוחד בעריכת פרופ' מנחם פרי. לתרגום הוסיף פרופ' הרשב ז"ל שהיה כלי ספרות מלא חוכמה, בּור סוּד של ספרות העולם שלא מאבד אף טיפה, אחרית דבר והערות. אני תמיד חוזר אל הספר הזה שנתן לי אחי ישי יגיל מתנה לפני עשרות שנים ליום ההולדת וכתב לי כך: "לרני הגמל ההומאני, מזל טוב והרבה הצלחה עם הספר ובכלל מאחיך האוהב, ישי". חחחחה גמל כינה אותי אז בארץ צחיחה זו. כעת, בזמן המלחמה, חזרתי לקרוא שוב ב"גלות המשוררים".
אסור לך לומר דבר נגד המלחמה. עכשיו כולם בעדהּ. סיבות לא חסר: האיום האסטרטגי, חמאס הוא השטן, זוועות החמאס, החיילים בחזית, זאת מלחמת הקוממיות השנייה, יש חטופים, יש משפחות החטופים, יש הרבה נרצחים ונופלים, יש משפחות נופלים ונרצחים, יש עקורים מבית בדרום ובצפון, יש לשמור על סולידריות, אין כבר שמאל וימין כי כולנו ישראלים. שפע של סיסמאות וקלישאות ומעט מאוד פתרונות. כמו כל קלישאה ואשליה, יש בכל הדקלרציות האלה יסוד מן האמת, אבל רק יסוד ואין הן האמת המוחלטת.
מה כן מותר ופעם היה אסור כי זה היה לא מוסרי ולא הומאני כפי שכתב לי אחי בהקדשה? מותר לדבר במקומות מרכזיים בכלי התקשורת על ידי כתבים בקשת שבין צבי יחזקאלי, שמבין יותר מכולם מה זה ערבי, לבין יִנון מגל, שמבין יותר מכולם מה זה ישראלי, לפי שניהם אין ערבים טובים ואני כנראה לא ישראלי, מותר לדבר על הגירה מרצון של ערבים אשר נולדו כאן בחבל ארץ זה ממש כמוני, מותר לדבר אפילו על גירוש שלהם. לצורך העניין אפילו דוד בן-גוריון גויס ומלחמת השחרור, נכון או לא נכון, אמת או לא אמת, מה זה משנה.
לא רק הרב כהנא צדק, פרופ' ישעיהו ליבוביץ צדק ממנו. הלאומיות והדת מובילות את האדם ללאומנות חשוכה ופנאטיות. אני רואה זאת בתגובות הצבא המדברות על נקם, השמדה וכוח, בקשר שנוצר בין המיליטריזם הישראלי לדת. במסרון הקטן שאני מקבל, כי אני אדם מאמין באלוהים ומישהו טִרגט אותי ככזה, שאולי נדליק נרות שבת כדי לשמור על החיילים. אני לא אוהב שקושרים את האמונה שלי בחבל לצבא ההגנה לישראל או לכל גוף אחר ועושים עסקים ומתנים תנאים עם הקדוש ברוך הוא. אני לא במשחק הזה. מה לעשות.
כל התחושות הקשות הללו מרחיקות אותי מאוד מהשיח החברתי-פוליטי כי אסור לי לדבר ואני חושב שהדברים יכלו להיעשות ולהיראות אחרת, ואני רואה באשמים באסון לא רק את החמאס והג'יהאד האיסלאמי אלא גם את ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל. אז הישראלים טובי הלב אומרים בצדק, אבל אנחנו צבא ההגנה לישראל, כולנו. נכון, אבל לא כולנו מושכים בחוטים ולא בחות'ים – הייתי חייב את ההתחכמות הזאת – לא כולנו ההנהגה המדינית והצבאית. אנחנו אזרחים. מי הם האחראים לאסון שלנו בצד שלנו ברור לי לחלוטין. מי שאחז בהגה המדינה ובמושכות הצבא. אלה חזקים בעיקר בהטלת האחריות על האחֵר, או בלקיחת אחריות מבלי לשלם על כך מחיר. שששש אל תגיד את זה עכשיו, עכשיו שעת מלחמה וצריך להיות מאוחדים.
כל התחושות הכבדות הללו גורמות לי בעצם לחוש שאני גולֶה בארצי. אין מקום בשדה הפוליטי לדעות שלי, קשה להביע אותן כי כולם מתנפלים עליך פה אחד, אין שמץ של סיכוי שתזיז מישהו המקובע בדעותיו, אתה בקיצור גולֶה בארצך. גלות המשוררים וגלות אנשי הספרות שחושבים אחרת. השתדל לעבור את זה, כמאמר הנביא: ואתה את נפשך הצלתָּ. אולי גם את נפש בני משפחתך. נדמה שהיה זה הסופר דויד גרוסמן שקבע כי הוא מסרב להיות גולה בארצו, אבל זאת התחושה כשאתה רואה את הרעיונות של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ודניאלה וייס, אתה בארץ ישראל בגלות.
לסיום, מתוך נחמה קורבנית גרידא שהיא שלי ורק שלי, עוד קצת ברכט מתוך "מדריך מלחמה גרמני" המצוי במבחר "גלות המשוררים" שנכתב ב-1938, שוב לתשומת לבו של הקורא בנימין נתניהו:
גֶּנֶרָל, הַטַּנְק שֶׁלְּךָ הוּא רֶכֶב חָזָק,
הוּא רוֹמֵס אֶת הַיַּעַר, הוּא מוֹחֵץ מֵאָה אֲנָשִׁים.
אֲבָל יֵשׁ לוֹ חִסָּרוֹן אֶחָד:
הוּא זָקוּק לְנֶהָג.
גֶּנֶרָל, הַמַּפְצִיץ שֶׁלְּךָ חָזָק.
הוּא טָס מַהֵר מִן הַסּוּפָה, הוּא עוֹמֵס יוֹתֵר מִפִּיל.
אֲבָל יֵשׁ לוֹ חִסָּרוֹן אֶחָד:
הוּא זָקוּק לִמְכוֹנַאי.
גֶּנֶרָל, הָאָדָם שָׁמִישׁ מְאוֹד.
הוּא יוֹדֵעַ לָטוּס, הוּא יוֹדֵעַ לִרְצֹחַ.
אֲבָל יֵשׁ לוֹ חִסָּרוֹן אֶחָד:
הוּא יוֹדֵעַ לַחְשֹׁב
וואו רני כתיבה נפלאה ובחירה נהדרת. אתה ממש לא לבד אבל אנחנו מעטים והשלטון אלים וחמוש.
וואי רני תודה. אתה לא לבד, אבל השלטון אלים ומשרתיו הרבים חמושים
יפה אמרת, רן. אבל למה אתה אומר, ויותר מפעם אחת, שאסור לך לדבר? בגלל האיסור לדבר, והצנזורה העצמית וה"לא נעים" ואשליית ה"דוגרי" שאינה אלא כניעה למעגל המיוזע סביב המדורה, ובגלל נרמול מה שאינו מוסרי ואינו אפשרי ואינו ראוי ואינו נורמלי – הגענו לאן שהגענו. ועדיין אינך יכול לדבר? אתה הרי זוכר, המקום הזה דורש, תובע, לוקח, כמה שהוא לוקח, והתגובה שלנו יכולה להיות רק חירות, אמירה, דיבור של אמת ויצירה חופשית. כמה שזה לוקח, זוכר?
מעניין משכנע ובעיקר עצוב!
כך קורה לנו שמלחמתו הפרטית של פוליטקאי קורעת את המעיים של ציבור ענק של אלפים. אין כמו ברכט היודע לשים בפי רבים מאתנו את מה שהיינו רוצים לומר. תודה ליגיל
מילים אמיצות שמשקפות את הרגשתנו. האם נדקלם כמו האמן בסרט 'מפיסטו' :" מה רוצים ממני, אני בסך הכל שחקן" טו ננקוט עמדה, כבני אדם, כאינטלקטואלים וככותבי שירה?
תודה על רשימה מרשימה בכנותה, להיות גולה בארצך אינה משאת נפש, (חבל רק שהיום גם לחיות מחוץ לארצך זו גלות מתובלת באנטישמיות מפושטת כמגפה). אבל
כאן עצימות הלאומנות "המלכדת" והסיסמא הריקה, יחד- ביחד ננצח (בהרמת אגרוף) הן משהו הנתפס בערוצי הרשת והטלוויזיה ובמופעי הבזק הלוחמניים נטולי לקיחת האחריות של ממציא ה-ביחד. המסרב למצוא פתרון ומהו ניצחון?
גלות המשוררים, שם חשוב שטבע ברכט המצוין לספרו.
בשיריו כמו במציאות המלחמה בעזה ובכלל: הסתווים מתרחקים, המכונות הכבירות תלויות באדם והאדם כשיר ומוכשר אבל
הוא יודע לחשוב
עפרה היקרה, את כל כך צודקת. שמחתי להתראות במועדון הקריאה. חיבוק. רני
יורם היקר, שלמי תודה על התגובה. אתה צודק מאוד. אסור לשתוק וצריך לדבר. גם אם מנסים להשתיק אותך. חיבוק. רני
מנשה היקר מאוד, שלמי תודה על התגובה. רני
עודד היקר, שלמי תודה על התגובה. איתך ועם גד קינר וכן המגיבות והמגיבים האחרים – אני מרגיש פחות לבד.
שמואל היקר, אתה צודק כל כך. אסור לנו להתאדש ולהתקרנף כמו ב"מפיסטו" של קלאוס מאן. רני
בספרו של ברכט (שבעיני דודו פלמה הוא מהבולטים במייצגי סגנונו בארץ) אני קורא לפחות פעם בחודש, כתזכורת מהי שירה פוליטית ולמה היא חשובה. היא שלוחת הביטוי הפנימית של מאבק המשורר. בזכותה אינו לגמרי גולה בארצו, בייחוד אם אינו מבודד אלא זוכה לתמיכה. כתיבת היצירה הפוליטית היא כלי הביטוי הראשוני, מסייע, לפני נקיטה בפעולה במחאה פוליטית בדיבור ובמעשה בפומבי. בסופו של דבר, אתה כיוצר ונציג (ואף מוביל) של זרם אמנותי, מגלה שאתה חייב לדבר על מה שאתה מאמין בו. הנה – למרות האפולוגטיקה ומיד לאחריה כן בחרת לומר את שעל לבך ונתת ביטוי לליבנו וכפי שיכולת לראות בתגובות: אינך לבד. קולות המחאה נגד הזרם העכור, הביביסטי, הבן גבירי והסמוטרצ'י אולי נחלשו בראשית המלחמה הארורה הזו, אך הם שבים ומתחזקים. ההפגנות בסופי השבוע כבר כוללות אלפים. בוא לקפלן במשך השבוע ותראה יום יום את "משמרות המהפכה" שלנו. ומעבר לכך ראוי למחות כנגד הניסיון לקעקע ולהקטין את הלגיטימיות של הדעה האחרת "כי ביחד ננצח – סיסמא שריח חרד"לי נושב ממנה, נועדה לחסום מחאה ולפחות שיח ביקורתי, וחלילה שלא יהיו גילויי אנושיות ואמפתיה לקורבנות פלסטינים. יש ברצועה חפים מפשע, וכאלה שהם "גולים בארצם", שבויים בידי חמאס (ובידי ישראל). ולא פחות ת מחרידה שמחת הנקם וההרס, בקרב הפשיסטים "שלנו", הרוקדים, תרתי משמע, על הדם (ומעזים לצאת נגד משפחות החטופים). איך כתב ברכט בשיר "אגדה מודרנית" (עמ' 16)
…אָז מִקְּצֵה הָעוֹלָם תָּפְחָה וְהִגִּיעָה
וְהִתְפּוֹצְצָה יְלָלָה בָּרָקִיעַ
זְעָקָה, שֶׁיָּצְאָה מִפִּיּוֹת זוֹעֲמִים
וּשְׁתוּיַת טֵרוּף תָּפְחָה לַשָּׁמַיִם.
מִקְּלָלוֹת אָז הֶחֱוִירוּ אֶלֶף שְׂפָתַיִם
וְאֶלֶף יָדַיִם פָּרְאוּ אֶגְרוֹפִים.
וּמִקְצֵה הָעוֹלָם הָאַחֵר הִגִּיעָה
וְהִתְפּוֹצְצָה הִלּוּלָה בָּרָקִיעַ
תֻּפִּים, חֲצוֹצְרוֹת, קְרִיעַת תַּאֲוָה
נְשִׁימָה חָפְשִׁית, מְתִיחוֹת הֶחָזֶה
וְאֶלֶף שְׂפָתַיִם בִּתְפִלָּה יְשָׁנָה
וְאֶלֶף יָדַיִם שֻׁלְּבוּ כְּחוֹזֶה.
כָּל הַלַּיְלָה אָז שָׁרוּ חוּטֵי טֵלֶגְרָף
עַל מֵתִים שֶׁנּוֹתְרוּ בִּשְׂדֵה קְרָב
יְדִידִים גַּם אוֹיְבִים, הַרְחֵק שָׂדוֹת
עַד שֶׁהַכֹּל דָּמָם.
רַק בָּכוּ אִמָּהוֹת
גַּם שָׁם – וְגַם שָׁם.
—
https://www.facebook.com/a064614589zshimonpoetry/posts/pfbid0hSadmTUT6E6ynpd9ybPAc6Vy9xcj9tPPfZ3D8u72REJwEeDPruDHmMbzVYBp8F2nl?notif_id=1705962334525931¬if_t=notify_me_page&ref=notif
שמעון היקר, איזו תגובה יפה, חכמה ומעודדת. אתה כמובן צודק. אני לא לבד עם תגובה כזו שהיא עצמה מאמר קטן על המצב עם שיר קלאסי ונפלא של ברכט. חיבוק גדול. רני
רני היקר, כתבת רשימה נהדרת ומרתקת שאומרת דברי אמת גלויים ונחרצים. תודה שהשמעת את קולך בסמיכות לברכט שכל כך אקטואלי ונכון לזמנים האלה שאוחזים בנו כבצבת. לגנרל טנק שיודע "לטוס מהר מן הסופה", "רומס את היער, מוחץ מאה אנשים" אכן יש חסרון בולט: "הוא זקוק לנהג!"
לא הקשיבו אז לישעיהו ליבוביץ שראה את הנולד! והיום, למרבה הצער, אנחנו מדליקים הרבה יותר נרות זיכרון לחיילים הנופלים.
על התחושה הכבדה של הגלות, של להיות גולה בארצי, כתבתי באחד משיריי שיראו אור בקרוב. רני, שוב תודה על רשימתך היפה. יישר כוח!
רני, כבר ראית שאינך לבד. אלפים רבים שנשמת אפם חרות איתך, שחיים חשובים להם מעוד אדמה ובעיקר חושבים שאת המלחמה האזרחית שנכפתה בעקבות המלחמה הצבאית חובה לנהל אחרת. וטובים (וגם יפים) דברי ברכט הרואה את הדברים מגובה רב. רשימה מעוררת שמחה (בנוסף לשיר הנהדר)
מפני שהיא מאירה את דרכם של החושבים אחרת מה"ביחד" המזויף והשקרי ועל כך ברכות
יערה, משוררת יקרה, שלמי תודה על התגובה היפה והמעודדת הזאת. מתברר שאני לא לבד. חיבוק. אשמח לקרוא שירים משלך בהקשר זה. רני
אילן היקר, שלמי תודה על הדברים החמים והחכמים. אני רואה שאני אכן לא לבד. חיבוק. רן
רני יקר, אשמח להעביר לך. הם יתפרסמו בקרוב בגיליון החדש של עיתון 77.
לגמרי בדעתך. תודה רבה על דברים נכוחים ופתוחים, שמובאים בכתיבה מקסימה.
לאה היקרה, שלמי תודה על התגובה. היא אכן חשובה לי. רני
יערה היקרה, נהדר. "עתון 77" זה מצוין.