ההיסטוריון שהתקרב קצת יותר מידי לגנב האמנות הנאצי
במשך כמעט עשור נפגש ג'ונתן פטרופולוס עשרות פעמים עם אדם שעזר לנאצים לבזוז אוספי אמנות יהודיים. את מערכת היחסים המורכבת שנוצרה ביניהם הוא בוחן בספרו "האיש של גרינג בפריז".
בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, רוב מומחי האמנות שסייעו לנאצים לבזוז את אוספי האמנות של יהודי אירופה כבר מתו או חיו חיים שקטים מתחת לרדאר. לא כך ברונו לוהסה, ששימש כסוכן האמנות של הרמן גרינג, יד ימינו של היטלר.
בשנת 1998 ג'ונתן פטרופולוס, פרופסור להיסטוריה אירופאית במכללת קלרמונט מק'קנה, פגש בפעם הראשונה את לוהסה במינכן. כאיש נמרץ "בעל תחושת חשיבות עצמית בלתי ניתנת לביטול," כפי שכותב פטרופולוס ומדווח ה"ניו יורק טיימס", לוהסה בירך על ההזדמנות להחזיר את המלומד האמריקני לסיפורי המלחמה שלו. במהלך תשע השנים הבאות הם נפגשו למעלה מעשרים פעמים.
בפגישות אלה לוהסה שלף לעתים קרובות קופסת צילומים ומזכרות. כאשר לוהסה נפטר בשנת 2007 בגיל 96, הוא הוריש את התיבה לפטרופולוס, שהשתמש בה כחומר לספרו החדש, "האיש של גרינג בפריז: סיפורו של גנב האמנות הנאצי ועולמו", שיצא לאור החודש בהוצאת אוניברסיטת ייל.
כל מערכת יחסים בין אקדמאי שמחפש מידע ונאצי לשעבר עשויה להיות מורכבת, ופטרופולוס מבהיר בהקדמה לספרו כי לא התכוון להתיידד עם לוהסה. יחד עם זאת, הוא מודה כי "עד מהרה העריך את קסמיו" והחל ליהנות מפגישותיהם על מרק כופתאות כבד – מה שסיפק לפטרופולוס גישה לעולם אבוד.
"תמיד השתדלתי לשמור על מרחק מסוים, ותמיד היה אלמנט של משחק, משחק חתול ועכבר," אמר פטרופולוס בראיון ל"ניו יורק טיימס" בתחילת החודש. "המשחק הזה נעשה קצת יותר נמרץ עם הזמן, קצת יותר כמו תפוס אותי אם אתה יכול."
בספר הוא מסביר מדוע כדאי היה לו להמשיך בשיחות. "עקבות הניירת של שודדי האמנות האלה, כמו עבור מרבית הדמויות מהדרג השני בגרמניה הנאצית, התייבשו במידה רבה לאחר חקירותיהם ותהליכי דה-נאציפיקציה בסוף שנות הארבעים," כותב פטרופולוס. "ההיסטוריה שבעל פה שהציעו לוהסה ונאצים אחרים סיפקה את אחת הדרכים הבודדות לשחזר את החוויות של קבוצה זו לאחר המלחמה."
פטרופולוס השתמש בחלק מחומרים אלה לספרו "המציאה הפאוסטיאנית: עולם האמנות בגרמניה הנאצית" משנת 2000, וכאשר מידע מפליל עלה בזמן הארוחות שלו עם לוהסה, הוא כותב כי הוא שיתף בכך את ה-F.B.I ומומחים להשבת רכוש יהודי. הספר החדש מתמקד יותר בלוהסה כנקודת אישיות ונקודת ציר שממנה ניתן לחקור רשת של סוחרי אמנות, אספנים ואוצרי מוזיאונים הקשורים לביזה הנאצית במהלך המלחמה וגם אחריה.
"אני חושב שהוא הרגיש יותר נוח ובטוח איתי בשלב מסוים," אמר פטרופולוס. "אני לא יודע עד כמה הוא נפתח אלי, אבל תמיד קיבלתי ממנו חתיכות קטנות."
לוהסה נכלא בסוף מלחמת העולם השנייה ונחקר. הוא נשפט וזוכה בצרפת בשנת 1950. "האיש של גרינג בפריז" מגדיר אותו כאחד מכוכבי הלכת העיקריים המקיפים את גרינג, במערכת סולארית שכללה סוחרי אמנות נאציים כמו אלואה מידל, וולטר אנדראס הופר, מריה אלמאס דיטריך וקרל הברסטוק.
פטרופולוס טוען שלא רק שלוהסה שיחק תפקיד מרכזי במעשי ביזה של גרינג, אלא שהוא גם גנב לעצמו יצירות רבות, והשאיר כמה מהן מוסתרות עד מותו. פטרופולוס מדווח כי לוהסה היה מעורב באופן אישי בריקון בתי יהודים והתהדר בפני קצין גרמני כי היכה למוות בעלי אמנות יהודים "במו ידיו".
לוהסה חזר לסחור באמנות בשנות החמישים מבסיסו החדש במינכן, שם עוד מומחי אמנות נאצים לשעבר חזרו לעבוד, וסחרו בעיקר במסגרת "מעגל אמון" בגרמניה ובשווייץ.
לעתים קרובות, רשתות אלה התחברו לעולם האמנות הגדול יותר. מערכת יחסים מורכבת אחת שפטרופולוס מתעמק בה היא בין לוהסה לתיאודור רוסו, קצין לשעבר ביחידה לחקירת יצירות אמנות שנבזזו בארצות הברית שהפך לימים לסגן מנהל מוזיאון המטרופוליטן. פטרופולוס מצטט התכתבות בין השניים מעל 25 שנה מהארכיונים של המטרופוליטן עצמו, מה שמרמז על קשר עסקי ידידותי.
אין שום עדות לכך שרוסו אי פעם רכש אמנות מלוהסה. "לפני 1959, רוסו כנראה השתמש בלוהסה כדי לאסוף מידע," על מנת לאתר יצירות אמר פטרופולוס, "אבל ייתכן שזה השתנה בשנות השישים כאשר מערכת היחסים ביניהם נעשתה אישית וידידותית יותר. אין לנו תמונה מלאה של הקרחון, אבל אנחנו יכולים לראות את קצוותיו מבצבצים מהמים. הוצאתי את כל המידע שיכולתי, ואני מקווה שחוקרים אחרים יבצעו מעקב."
דוברת מטעם מוזיאון המטרופוליטן מסרה בתגובה כי בארכיוני המוזיאון ישנם כ-30 מכתבים בין לוהסה לרוסו, שישה מהם מאת רוסו בין השנים 1952 ל-1969. היא תיארה אותם כ"קצרים, אדיבים ומקצועיים לרוב," ואמרה כי המוזיאון מעולם לא רכש שום יצירת אמנות מלוהסה.
מה שעולה ממחקרו של פטרופולוס הוא דיוקן של דמות כריזמטית ונבזית שנגעה בכל מי שנגע בו. הוא בוחן את מערכות היחסים הסבוכות שקושרות בין סוחרים נאצים לעשרות משתתפים אחרים בסחר האמנות.
התפנית בעלילת המחקר של פטרופולוס, לעומת זאת, מגיעה כשפטרופולוס מוצא את עצמו ברשת. בשנת 2000 הוא השתתף בחיפוש אחר "פישר פיסארו", ציור של זירת רחוב פריזאית מאת קמיל פיסארו שנגנב מבית בווינה של משפחה יהודית גרמנית בולטת ונמכר במכירה פומבית בשנת 1940.
היורשים חשדו שהיצירה עשויה להיות קשורה ללוהסה ויצרו קשר עם פטרופולוס לעזרתו. בעזרת מקורבו לשעבר של לוהסה, סוחר האמנות פיטר גריברט, איתר פטרופולוס את היצירה בקרן פרטית בליכטנשטיין – אך כפי שהתברר, קרן זו היתה בבעלותו של לוהסה. לא ברור כיצד הגיע לוהסה ליצירה.
"ההרפתקה המפוקפקת" הזו, כפי שכינה זאת פטרופולוס במאמר בעיתון "לוס אנג'לס טיימס", הובילה את היורשים להאשים אותו בסחיטתם בגין דמי חיוב ואחוז מהכנסות המכירה. הוא מעולם לא הואשם בפשע, אך פטרופולוס פרש מתפקידו כמנהל המרכז לחקר השואה, רצח עם וזכויות אדם במכללת קלרמונט מק'קנה.
בהצהרה מטעם המכללה נמסר כי היא ערכה חקירה ומצאה כי פטרופולוס "פעל על פי התחייבויות חוזיות וחוקיות" תוך ניסיון לסייע באיתור היצירה. הוא נשאר חבר בסגל המכללה. פטרופולוס מודה שכנראה לא היה צריך להסתבך וכותב בספר שהוא מעולם לא הרוויח כסף מהיצירה. "ניסיתי להיות מועיל ולהשיג את היצירה בחזרה, אבל הדברים התפתחו כך," אמר.
בפרק שבו פטרופולוס נופל לתוך חור הארנב הזה, "האיש של גרינג בפריז" הופך לקריאה מורכבת יותר, ומעלה שאלות בכל הנוגע לאמינות בעולם האמנות.
"מבחינתי, האתגר האתי הגדול ביותר נבע מההרגשה ההדדית של סוג של ידידות שהתעוררה ביחסי עם לוהסה," כותב פטרופולוס. "אמרתי לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני חושב שמה שהוא עשה במלחמה הוא ראוי לגנאי ושאני בשום פנים ואופן לא מסכים עם מעשיו. הוא נראה כלל לא מוטרד מההצהרה הזו – זה אפילו העלה חיוך על פניו."
תגובות