אישה מאוד רעה היתה אידה. היתה פותחת בשעה חמש בבוקר את החנות ולוקחת אותי. הם, כבר היה להם לב חזק על בני אדם אחרים. מוציאה אותי מהמיטה, מיטת עץ שנסגרת כמו מטריה. לוקחת אותי לנקות את החנות. להוציא ארגזים, לסדר מדפים, ללקק את הרצפה, הכל. אחר כך, בשבע בבוקר מושיבה אותי לצחצח נעליים והיא כבר מעירה את הילדים וחוזרת לחנות. ואני מכינה להם ארוחת בוקר. הבת הלכה לבד לבית ספר ואת הבן לקחתי אני לגן. כל הזמן ביקש על הידיים. ובחזרה, הבאתי שני בלוקים קרח. 'תיקני בדרך בלוקים קרח', היתה אומרת לי בכל פעם מחדש. אבל איך אני אסחב את הבן שלה ואת הבלוקים קרח ביחד על הידיים שלי. הלב שלי נהיה קרח עליה.

היו להם שני חדרים בבית. באחד ישנה היא ובעלה ובשני ישנו הילדים. ואני, בהמה קטנה ולא חשובה, ישנתי במטבח. כשלא הייתי גומרת מה שרצתה, היתה באה עליי במילים קשות. בהתחלה לא הבנתי, דיברה גרמנית. 'שנל! שנל! שנל!' דוחפת אותי. 'מהר, מהר, תלכי! תלכי! תלכי! מהר יותר, תלכי מהר יותר!'. אמרתי לה אני רעבה, מחמש בבוקר ערה. לא נתנה לי אוכל עד שאגמור את כל העבודות שהיא רצתה. זה היה יותר גרוע מאנ'לא יודעת מה. ישבתי לכבס גרביים, תחתונים, חולצות. ידיים שלי התקלפו, נהייתה לי מחלה בעור. שעות הייתי בלי אוכל. ואז נתנה לי כוס קקאו שנשאר מהילדים שלה ופרוסה יבשה עם מרגרינה מאתמול. לפעמים היתה מוסיפה שתי בננות רקובות שמריחות מפח זבל. חיים קשים מאוד היו לי, חיים שלי, כשבאנו לארץ. אבל אנשים שורדים אנחנו, הכל עברנו.

והיתה האישה הזו, גברת לנדסמן. ריחמתי עליה. היתה לה חנות פלאפל ליד הרכבת. הלכתי לעבוד אצלה. אמרה לי 'חנה, שמעתי עלייך דברים טובים. רוצה שתבואי לנקות גם אצלי.' אמרתי לה בסדר. אמרה לי, 'אבל אני רוצה להגיד לך משהו, שלא תפחדי אם אני פתאום יבוא לי איזה מחשבה כאילו הילדים שלי באו ואני בוכה בשבילם.' אמרתי למה? אומרת, 'אני אספר לך. לקחו לי שלושה ילדים בכוח, שמו אותם על הרכבת. ילדים שלי צעקו מאמא, מאמא, מאמא, לקחו אותם ושרפו אותם. התמונה הזו באה לעיניים שלי כל זמן. אני שומעת קולות שלהם, רואה את הרכבת ומשתגעת. מתחילה לצעוק, לא, לא, לא. אז אל תפחדי, חנה.' אמרתי לה בסדר, לא מפחדת. וככה, כל שעתיים מחזיקה בבגדים שלה, צועקת לשמיים, פנים שלה אדומים, אף נוזל ודמעות הרבה מתגלגלות על הפנים. כל פעם מחדש. שלוש ארבע פעמים ביום.

ואז היתה שמה ראש על הברכיים האלו שאתה רואה, ובוכה. בוכה בקולי קולות. ואני, השעה שלי נגמרת ולא מנקה, רק יושבת ומקשיבה. אישה יפה היתה ואני מלטפת לה את הראש ומסדרת את השערות זהב שנוגעות ברצפה. העיניים שלה כחולות כמו השמיים מסתכלות עליי מלמטה והפה לא מפסיק לדבר. מספרת איך לקחו את אחיה, את אמא ואת אבא שלה ואת החברות שלה. את כולם זרקו לבור גדול. ואני הדמעות זורמות לי בלי מעצור. שומעת איך עשו מהם סבון. לקחו שמן מגוף מת ועשו בית חרושת לסבון. והשעות נגמרות ואני לא מנקה וגם לא רוצה לנקות, לא בסמרטוט ולא בסבון אִילַהַה שַמֵר אֵֵלוֹך (אלוהים ישמור עליך). היתה טובה גברת לנדסמן, אהבה אותי ואני אהבתי אותה.

וגם את הבית של פולה ניקיתי. פולה יחידה נשארה במשפחה. גרמנים רעים, אִילַהַה שַׁקֵללו (שאלוהים ייקח אותם), רצחו כל המשפחה שלה. אישה טובה היתה. אבל בעל שלה היה מרביץ וצועק. אומר לה, 'למה היטלר לא גמר אותך שם?' נולד בארץ ישראל המנוול וחשב כולם אלו שבאו מגרמניה לא שווים. 'לא שמרו על עצמם מהנאצים,' היה אומר. גם עליי היה מסתכל בעין לא יפה. 'מה עשתה היום השחורה?' היה שואל כשבא מעבודה. 'למה משלמים לה כסף? לא עושה כלום. שתחזור לעירק.'

יום אחד אמרנו, נביא פתרון לאיש הזה שלא יעשה עוד צרות. הגיע מעבודה הרשע, שמנו לו חוט שלא רואים וכשנכנס בדלת נפל. באה סבתא שלך מאחורה, קשרה לו הידיים לגב, הפנים שלו ברצפה. ועשינו לו משפט. כאילו כלום לא קרה לה בנאצים, כאילו לא היתה כמעט סבון, יושבת פולה גב ישר על כיסא ואומרת: 'לא יהיו ידיים עליי ולא יהיו עוד מילים למה היטלר לא גמר אותך שם. הא? והבהמה שותק. 'לא לשתוק,' אומרת פולה. 'רוצה לשמוע, לא יהיו מכות ולא יהיו מילים.' והַחְמַרַה (החמור) אומר, 'לא פולה, לא יהיו מכות ולא יהיו מילים, רק תורידי את הבהמה השחורה מהגב שלי.' ופולה אומרת לו, 'לא יהיו מילים גם על גברת אבו וורדה. גברת אבו וורדה לא בהמה שחורה, היא אחות קטנה שלי.' דם זורם מהאף כמו נהר אבל שותק הרשע. פולה אומרת לו שוב, 'לא יהיו מילים גם על גברת אבו וורדה.' 'טוב טוב,' אמר, 'לא יהיו מילים.' לא יצאה שנה, בא אלוהים ולקח אותו. מת, שיהיה כפרא עליך.

הרבה היו כמו השֶזַאנַה (המשוגע) הזה. לא היו אוהבים אנשים שבאו מעירק. חושבים אנחנו חמורים שלהם, באנו לנקות בתים שלהם ולטפל בילדים שלהם. 'אני אוהבת אותך, אבל אבא שלי ימות אם ידע שאני פוגשת אותך,' אמרה ילדה שלהם לבן של בַרַזאני. מה לא טוב בברזאני? משפחה טובה, ילד טוב. מה, הוא לא יהודי? סבא שלך ודודים שלך היו מקשיבים למוזיקה כורדית בשקט, שלא ישמעו. היו מתביישים משפה כורדי[1]. אז מה גורל שלנו? נחותים אנחנו כאן ונחותים היינו שם.

תמיד אמרו, יהודי יהיה מתחת למוסלמי. החלש למטה והחזק למעלה. אם היה עובר יהודי על סוס, חייב לרדת. לא יכול להיות גבוה יותר מהמוסלמי. תמיד היה קשה, אבל פתאום נהיה קשה יותר. נהיו אכזרים יותר. פתאום קמה מדינה ואמרו יהודים לפלסטין. אמרו כל זה בגלל המופתי מירושלים[2] הסתובב על סוס בכיכר העיר והבריונים שלו אתו. היה בא על יהודים במילים קשות. קורא לפרוע ביהודים, לשחוט אותם ולקחת את הבתים שלהם. והסית את כולם עלינו. 'מהר, מהר', אמר, 'תלכו מהר להרוג ביהודים, לזבוח את כולם.' אמרו הלך לנאצים, יימח שמם וזכרם, ועשה איתם קשר להרוג יהודים, לעשות לנו סוף. הוא וגרמנים באו לבגדד ועשו מוות ליהודים. עשו להם פרהוד.

השלטונות, יימח שמם, עשו לנו רע. כשבא המופתי ובאו הנאצים, נהיה מסוכן מאוד. לא היו מכירים מי אבא שלהם ומי אמא שלהם. הורגים, רוצחים, יהודי היה נופל בידיים שלהם לא היו מוותרים עליו.

היה שם יהודי עשיר, שאפיק עדאס. ארבעים וכמה  מפעלים היו לו. בהודו, בסוריה, בפרס, בכל מקום. הרבה הרבה מפעלים היו לו. קינאו בו. אמרו עוזר לציונים. נותן להם רובים ואקדוחים שיהרגו בפלסטינים. אז שלחו בחורים מבגדד לעשות מלחמה על ישראלים, אבל כולם מתו. אמר חייל ערבי אחד: 'אנחנו לא יודעים איך, אנחנו עומדים ופתאום באים עמודי אש לבושים בגדים לבנים ולא ראינו כלום. נגמרנו.'

האשימו את עדאס שהיה בוגד לטובת הציונים. שופט שלו בבצרה היה נאצי. תלה את עדאס בחוץ שכולם יראו איך זה להרוג יהודי. הרגו והרגו ואחר כך זרקו את כולם בבור גדול ועמוק, כמו שהיתה מספרת גברת לנדסמן. רצחו גם שני דודים שלי. אחד על שני זרקו, כאילו היו כלבים מתים, כמו שעשו הנאצים, אִילַהַה שַׁקֵללו. אבלים היינו והפחד היה גדול. קדיש עשינו, יתגדל ויתקדש אמרנו, אבל בלב שאלנו במחילה למה הוא ברחמיו לא עשה שלום עלינו.

אתה משמח את ליבה של סבתך, חיים שלי. זה טוב שאתה רוצה לדעת מה עשו לנו שמה, אבל לך עכשיו בבית שלך. בטח יש לך דברים חשובים יותר לעשות מאשר לשמוע את הסיפורים של הסבתא הזקנה שלך… אה? אִילַהַה שַמֵר אֵֵלוֹך, אתה רוצה לשמוע עוד? על מה? על חיים שלנו שם? כמו בהמות היינו. אתה, חיים שלי, למדת בבית ספר ובאוניברסיטה. יש לך תעודות וסבתא שלך לא למדה אפילו כיתה אל"ף. כשהייתי בת שש, לקח אותי אבא שלי לבית הספר. לבושה יפה, נעליים נקיות, תיק צד ושתי צמות ארוכות. עליתי והתקבלתי בברכת בוקר טוב, סבאח אל ח'יר. איך שנכנסתי, אחת אחרי השנייה באו עליי ילדות. עשו תורנות עליי. שריטות, צביטות, לא השאירו מקום נקי בגוף. בשעה עשר היתה הפסקה. הלכתי ישר למורה. זאת עומדת בחצר מתחת לעץ. אמרתי לה מרביצים לי כל הזמן, איך אלמד? נתנה לי סטירה שעד היום כואבת לי האוזן ממנה. הושטתי לה שתי כפות ידיים והיא הרביצה חזק עם סרגל מעץ עד שדם ירד מידיים שלי. הרבה דם. זה היה יום ראשון שלי בבית הספר, מאור עיניי, וגם האחרון. יותר לא חזרתי.

גם חיים שלנו כאן היו קשים מאוד. באנו, לא ידענו כלום. מה נעשה? מה נאכל? מה נעבוד? בסוף, המזל שלי, תמיד בתים של גרמנים ניקיתי, אלו יהודים שבאו מגרמניה. ברגל הייתי הולכת מהבית. עולה מהוואדי למעלה לבתים שלהם על ההר. קשה, קשה. עליות וירידות, זה חיפה. חוזרת בחושך לילדים קטנים שמסתובבים בחוץ. רגליים שלי כואבות תמיד. בלילה אני בוכה. בוכה הרבה הייתי. לא הייתי בוכה על עצמי. בוכה הייתי על ילדים קטנים שלי שאין להם מספיק אמא ועל גברת לנדסמן. מסכנים היו הילדים. מסכנה היתה גברת לנדסמן. לפעמים בלילה היו חלומות קשים. היה מתערבב לי עיראק בגרמניה. אני הולכת בחלום עם בד צהוב וצועקים לי 'שנל! שנל! שנל! תלכי מפה יהודייה מלוכלכת, בואו נהרוג את היהודייה.' והחברות בכיתה גם היו באות בחלום שלי. צביטות, שריטות. והמורה שלי עם מקל ביד וכובע נאצי נותנת לי באצבעות עד שדם חזק ירד. גם הייתי חולמת עושים אותי סבון. לוקחים אותי ברכבת ושמים אותי בחדר של גז. שמים עלי מספר כמו בהמה. ופתאום בחלום אני מסתכלת בראי ומה רואה? אני נהייתי גברת לנדסמן. יפה ורזה הייתי בחלום. שיערות שלי כמו זהב נופלות עד הרגליים, ומספר על יד שלי, כמו תכשיט, והגוף שלי מלא ריח סבון חזק חזק.

*            *            *

[1] השפה האֲרָמִית (Aramaic) היהודית בה דיברו יהודי כורדיסטן העירקית. הארמית היהודית גזורה מהשפה הארמית השמית שהיתה שפת הדיבור בחלקים שונים במזרח התיכון ובמרכז אסיה מאז האלף הראשון לפני הספירה הנוצרית ועד ימינו.

[2] מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني) היה המופתי (מנהיג) של ירושלים בתקופת הקולוניאליזם הבריטי בארץ ישראל. התנגד לתנועה הציונית ושיתף פעולה עם גרמניה הנאצית.

פורסם לראשונה ב"כתוב באפר" (2016), אנתולוגיה של ספרות ישראלית בשפה הספרדית, בעריכת ירון אביטוב.