close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הגברת הראשונה של השירה העברית

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 20.09.20

    תשעים שנה חלפו מקובץ השירים הראשון “קִמְשׁוֹנִים” (1930) של המשוררת הנהדרת אסתר ראבּ (1981-1894) שראה אור בשעתו בהוצאת “הֵדים” בעריכתם של הסופרים האהובים והעורכים החשובים אשר ברש ויעקב רבינוביץ, וזו סיבה למסיבה פּורתא. עם השנים חוקרי ספרות ויוצרים חוזרים שוב ושוב אליה, אף על פי שבציבור הרחב אין היא מספיק ידועה כמשוררות אחרות. צבי לוז כתב עליה מונוגרפיה תמציתית ומרשימה; ראובן שֹׁהַם כתב עליה מסה תחת השם “בת הארץ” ומאמרים; דן מירון כתב עליה מסת עומק בחלקים בשנות התשעים במוסף “משא” של עיתון “דבר” ז”ל, ואחר כך בספרו הידוע על שירת נשים: “אמהות מייסדות, אחיות חורגות”; המשורר עמוס אדלהייט אִפיין את קולה המקורי במרחב הספרותי והשווה אותה לקולות אחרים, למשל, זה של אבות ישורון, ולבסוף הסופר אהוד בן עזר, בן אחיה של ראבּ, כתב עליה ביוגרפיה עבת כרס בשם היפה “ימים של לענה ודבש”.

    אכן צריך להיאמר בריש גלי: אסתר ראב, ולא אף אחת אחרת, היא המשוררת הארצישראלית הראשונה, ואולי המיוחדת במשוררות שידענו. היא נולדה בסוף המאה ה-19 במושבה פתח תקווה להורים שעלו מהונגריה, נולדה אל ארץ ישראל ואל תוך השפה העברית ובזה ייחודה. סיפורה הוא סיפור ארץ ישראל מהעלייה השנייה ועד לסוף שנות השבעים. זהו סיפור אמיתי של תקומה וסיפורה של הספרות העברית בארץ, ומתוך הסיפור עליה נרקם מעין מארג מורכב, סאגה על הציונים, “חלף עם הרוח” של פתח תקווה ושל תולדות היישוב בארץ.

    אסתר ראב

    מתוך קריאה בביוגרפיה שכתב בן עזר, נראה כי ראב לא חייתה חיים צנועים ושקטים בכלל. משבגרה ניהלה בביתה המפואר למול הים בתל אביב סלון ספרותי בנוסח אירופי. הבית האדום, כך כונה, שתוכנן על ידי זאב רכטר והיה מודרני מאוד בשעתו. בתוכו התכנסו סופרים וציירים, שליָמים ייהפכו לקלאסיקה מקומית. היא היתה נשואה פעמיים: בראשונה לבן דודתה יצחק גרין שממנו נתאלמנה ופעם לצייר אריה אלואיל אשר ממנו התגרשה, והיו לה גם מאהבים במשך השנים, ביניהם גם הסופר והמתרגם הטוב יצחק שנהר (שנברג), שכתב סיפורים קצרים יפים, ואף אצלו יסוד הנוף ביצירה הוא מסד מרכזי. הוא זה שגם תירגם עבורנו יפה את “אנה קארנינה” של טולסטוי, שנים לפני תרגומה המופתי של נילי מירסקי.

    ראב חייתה עם בעלה הראשון, גרין, במצרים ונפשה בצרפת ובאוסטריה; ידעה היטב גרמנית וצרפתית והושפעה משתי התרבויות הענפות הללו. רוצה לומר: פתח תקווה-פתח תקווה, מקומיות היא הֶכְרֵחַ ועסק בָּרוּךְ לספרות, אך היא היתה גם אשת העולם הגדול. בארץ התגוררה כמעט בכל מקום והכירה אותה לפניי ולפנים: מלבד בפתח תקווה, גם בדגניה, בתל אביב, באבן יהודה ובטבעון.

    מתוך מכתבים של בעליה אליה, בעיקר זה הראשון, ניכר בה שהיתה אדם דומיננטי וכובש, המותיר את חותמו על בן זוגו. בין באי ביתה היו אשר ברש ויעקב רבינוביץ, כאמור מהעורכים הגדולים של הספרות העברית. השניים פרסמו את שיריה הראשונים של ראב בכתב העת הנהדר שלהם “הדים”, שהופיע בארץ במשך שנות העשרים של המאה העשרים. בהוצאת “הדים” יצא גם כאמור ספרה הראשון של ראב “קמשונים”. היא מיעטה להוציא ספרים בחייה ואת שיריה הבודדים פרסמה בעיקר ב”מֹאזנים”, “הארץ” וכתב העת “גזית” בעריכת המשורר גבריאל טלפיר.

    אסתר ראב נותרה, גם היום, על אף העיסוק של החוקרת העדכּנית דנה אולמרט בשירתה, משוררת ליודעי ח”ן בספרות העברית. ראב מעולם לא השתייכה לממסד הביאליקאי או הטשרניחובסקאי. הרומנטיקה הגלותית הזאת בהברה האשכנזית היתה זרה לה, אף על פי שהעריכה מאוד את ביאליק על האסתטיקה שלו. אף לממסד שהסתופף סביב כתבי העת “כתובים” ו”טורים”, שלונסקי-אלתרמן-גולדברג וכמובן אליעזר שטיינמן כמסאי, לא השתייכה. היא לא כתבה שירה עברית במבנה רוסי במשקל טוני-סילאבּי מעולם, והסתייגה מן האנפּסט האלתרמני. כיוון שלא השתייכה ישירות לשום ממסד ולא זוהתה עם שום קליקה, נראה שנפלה בין הכיסאות.

    שירתה של ראב היתה שירה חופשית מראשית דרכה, בדרך כלל ללא חרוז, ללא משקל; אבל היו בה מצלולים אינסופיים של השפה העברית, ותיאורים מדויקים להפליא של רגש האדם כלפי האהוב וכלפי הנוף הארצישראלי. רוצים דוגמה? בבקשה: “לִבִּי עִם טְלָלַיִךְ, מוֹלֶדֶת, / בַּלַּיְלָה עַל שְׂדוֹת חֲרֻלִּים, / וּלְרֵיחוֹת בְּרוֹשִׁים וְקִמּוֹשׁ לָח / כָּנָף חֲבוּיָה אֲנִי אֶפְרֹשׂ. / עֲרִיסוֹת-חוֹל רַכּוֹת דְּרָכַיִךְ / בֵּין גִּדְרוֹת הַשִּׁטָּה שְׁטוּחוֹת, / כְּעַל פְּנֵי מֶשִׁי צַח / לְעוֹלָם בָּם אָנוּעַ / אֲחוּזַת קֶסֶם לֹא-נִפְתָּר, / וּרְקִיעִים שְׁקוּפִים רוֹחֲשִׁים / עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא”. איזו שורה נפלאה לסיום שיר: עַל מַחֲשַׁכֵּי יָם עֵצִים שֶׁקָּפָא.

    הממסד השירי של לפני קום המדינה לא ידע להעריך את שירתה כראוי. אצל ראב אין סתיו זהוב, דם בשלכת, ציפורי מסע, אביבים עם עשן. הרומנטיקה הזאת היא ממנה והלאה. הנוף אצלה נבנֶה לא מתוך געגוע לאיזו שלווה, לרוגע, אלא מתוך אליטרציות אינסופיות של העברית השורשית שהיתה בפיה, העברית של הצברית הראשונה שנולדה כאן בארץ. והעברית הקשה רוחשת, כשם שהנוף הארצישראלי של השרון והגליל רוחש ולוחש בלילות. נדיר לראות בשירה העברית בשלב כל כך מוקדם מבנה חופשי כל כך מבחינת הפּרוזודיה, אבל הדוק כל כך מבחינת התוכן והתובנות אל תוך השפה. ויש גם הומור, דבר נדיר כל כך בשירה, לצד רצינות ועומק.

    “סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָׁלַיִם / זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי: / רֵיחַ סְמָדַר וּפַרְדֵּסִים פּוֹרְחִים / עִם חֲלֵב אֵם הָשְׁקֵיתִי; / כַּפּוֹת רַגְלַיִם / רַכּוֹת כְּיָדַיִם / בְּחוֹל לוֹהֵט מְמַשְּׁשׁוֹת; / וְאֶקַלִּיפְּטִים פְּרוּעִים / טְעוּנֵי צְרָעוֹת וּדְבוֹרִים / שִׁיר עֶרֶשׂ לִי דּוֹבֵבוּ; / שֶׁבַע אֶטְבּוֹל בְּיָם תִּיכוֹן / לִקְרַאת דָּוִד אַלּוּפִי הַמֶּלֶך / וְאַעַל אֵלָיו בְּהַרְרֵי-יְרוּשָׁלַיִם /

    אֲיֻמָּה-הֲדוּרָה. / וְעִם דְּבוֹרָה תַּחַת הַתֹּמֶר / אֵשְׁתְּ קַהֲוָה וַאֲשׂוֹחֵחַ / עַל הֲגַנָּה וּמִלְחָמָה. / סַבְתּוֹת קְדוֹשׁוֹת בִּירוּשָלַיִם, / זְכוּתְכֶן תָּגֵן עָלָי. / עָלָה רֵיח בִּגְדֵיכֶן בְּאַפִּי / רֵיחַ נֵרוֹת-שַׁבָּת וְנַפְטָלִין”. אח, הצורות המקראיות של העתיד המקוצר לצד העברית החדשה המשוערבת, לשון ערבית “אשת קהווה”, או הגלותיות של הסבתות הקדושות מן העבר ביישוב הישן לצד ריח הסמדר והפרדסים הפורחים בהווה, בעכשווי של אז. כל כך חושני. לא ישן מפני חדש תוציאו, אלא ישן וחדש ידורו יחדיו בפי המשוררת.

    דבר אחד היה משותף לאסתר ראב, לאה גולדברג ורחל – לא היו להן ילדים. הדבר בא לידי ביטוי, כמובן, בפואטיקה שלהן. לראב לא היו ילדים בשל התקפי המלאריה, שסבלה מהן בהיותה צעירה. החסך הזה מבוטא בעוצמה דווקא בשיר מאוחר שלה “שועלה”, כשהיא כבר בת 61 ב-1955, הנה: “בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה / תּוֹקַעַת בָּדָד. / תְּקִיעָה אַחַת – וָדֹם. / כְּדָם נִגָּר קוֹלָהּ לְתוֹךְ הַלַּיִל. / לֹא יֵחַד כְּבוֹדָהּ בֵּין אוֹרְחִים וְתוֹבְעִים – / עֲצוּבָה הִיא תּוֹקַעַת, / רַק פַּעַם – וְהַס. / עוֹנִים לָהּ בְּאֵלֶם מֶרְחֲבֵי הַלַּיִל. / חָלָב אַחֲרוֹן יָמֹץ הַגּוּר, / תּוּגַת-עוֹלָם יִרְוֶה אָז קוֹלָהּ. / גּוּשׁ אֹרֶן זוֹמֵם, מְאַיֵּם. / גְּדֵרוֹת אָצִים זָעִים, / מֹר הַחֲרוּלִים עַל שְׂדוֹת הַבָּר / עָבֶה כַּעֲרָפֶל. / עוֹפוֹת סְפוּנִים בַּלּוּל / וַעֲדַת כְּלָבִים מִתְנַצַּחַת בֶּחָלָל – / שׁוּעָלָה רְעֵבָה נוֹשֵׂאת רֹאשׁ אֶל כִּימָה. / כּוֹכָב קַר נִשְׁקָף בְּעֵינָהּ, / אוּלַי זוֹ דִמְעָה בְּאִישׁוֹנָהּ. / יָמֹץ הַגּוּר לְשַׁד חַיִּים נוּגֶה – / יִלְלַת שׁוּעָלִים בּוֹתֶרֶת הַלַּיִל”. למי שתוהה מהי כִּימָה, כימה היא צְביר כוכבים במזל שור.

    אין פלא אפוא, שכאשר השתחררה השירה העברית עם “דור המדינה” מן הנוסח השלונסקאי-אלתרמני, ופנתה אל עבר “האני הלירי” הצנוע, החופשי מכל חרוז, שחלקו תר אחר שירה ילידית אותנטית, היא גילתה את אסתר ראב; ואכן הממסד המתהווה של יוצרי חבורת “לקראת”, בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, מיהר לאמץ אל חיקו את ראב ואת שירתה. כשיצא הספר “אסתר ראב, שירים” ב-1963, עטו עליו היוצרים הצעירים כמוצאי שלל רב, כתבו עליו ודיברו בשבח המשוררת המשוררים נתן זך ואורי ברנשטיין, משה דור ומשה בן-שאול, מקסים גילן וגם הסופר יהושע קנז, יליד פתח תקווה ממש כראב, ועוד. אסתר הגר פרסמה ריאיון עם ראב בכתב העת “יוכני” של נתן זך ואורי ברנשטיין. מתברר שראב הוחמאה מאוד מהתכונה סביבה, אבל לא מיהרה להצטרף אל הממסד המתהווה ונשארה מנומסת ומרוחקת. לטענתה היא היתה תמיד עסוקה בכתיבת השיר הבא, שניים עד ארבעה בשנה, לא יותר.

    לקראת מותה ולאחריו שוב היתה לשירתה עדנה. ראו אור שני מבחרים משלה מבחר זוטא “המיית שורשים” (הקיבוץ המאוחד, 1976) וכן “ילקוט שירים” בלוויית מבוא מקיף על חייה ושירתה מאת החוקר ראובן שֹׁהַם (יחדיו, בשיתוף עם אגודת הסופרים, 1982). מבחרים מהסוג הזה אמורים להצביע על תהליך קאנוניזציה של יוצר. כשנה לפני שהלכה לעולמה, ב-1980, קיימה איתה המתרגמת והעורכת הלית ישורון ריאיון מרגש ויפה בכתב העת שלה שיצא אז “חדרים”. לימים הוציא אהוד בן עזר שני כרכים מקיפים: אחד של כל השירה שלה ואחד של כל הפרוזה שלה לקראת סוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים.

    שני הכרכים שאסף וההדיר בן אחיה של אסתר ראב, הסופר אהוד בן עזר

    אבל אנחנו בני מזל בגלל המרשתת. “פרויקט בן-יהודה” הנפלא החליט להעלות את כל השירה וכל הפרוזה של אסתר ראב, בתוכה גם את קובץ הסיפורים הקסום שלה “גן שחרב”, לאתר, בהיתר זכויות כמובן של אהוד בן עזר. לצורכי העניין התגייסה משפחת בן עזר. כמה יפה! את המהדורה הקלידה לאה שוַרצמן לבית בן עזר, אחותו של אהוד בן עזר ואחייניתה של ראב, ואת הניקוד התקין בן בן-עזר, בנו של אהוד – וזאת לקראת שנת 2019, במלאת 125 שנה להולדתה של ראב. אתם תוכלו ליהנות משירתה חינם אין כסף. היכנסו ותקראו. והנה עוד טעימה מפתה:

    “עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן, / אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה. / נֵד הָרִים קָפָא, / שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים. / אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק. / צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים / וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה / מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים, / כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק / נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד. / בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר / גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל / וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף; / וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים / אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ. / וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן / מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר / וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל, / כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים. / אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים / תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים / עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים – / מַה יָּפִית!”.

    מה יפתה שירתה של ראב. בפרוס עלינו השנה החדשה, שנת תשפ”א לטובה, ראוי וגם רצוי לחזור ולקרוא בשירת ראב שאצלה תמיד הנוף והאדם מתחדשים ופורצים, מדי עונה, מדי שנה, בחילופי העונות. לא ייפלא אפוא, כי אהוד בן עזר, בצדק כמובן, ממקם נכון את ראב מבחינה מעמדה הצנטראלי הראוי לה. היא היא, כנראה המשוררת הלאומית שלנו הקושרת באופן לירי דק מן הדק בין העם הזה לארץ הזו. הגברת הראשונה של השירה העברית, שעל מצבתה בפתח תקווה כתוב: “מתקו לי רגבי עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני שמייך”. איזו דיכוטומיה מרגשת.                  

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 12
    • 7

    תגובות


    15 תגובות על “הגברת הראשונה של השירה העברית”

    1. יצחק מלר ציגלה קשישא הגיב:

      בטוחני, אילולא היו מורי בתואר הראשון במחלקה לספרות עברית בבן-גוריון מלמדים את שיריה…
      ספק אם הייתי יודע את שירתה. המאמר שלך מדגיש משהו שאולי לא התכוונת אליו:
      החוץ-ממסדיות הממוסדת שלה… אני מודה שאני מתחבר לזה באופן אישי וייחודי
      והמבין יבין… יישר כויח על המאמר, האזכור והתזכורת

    2. חיים ספטי הגיב:

      מאמר יפה ומעניין המקיף את מהלך חייה, שירתה ומצבי התקבלותה המשתנים של אסתר ראב. המאמר אף נותן סקירה על הזרמים העיקריים שהיו בשירה העברית בתקופת חייה של ראב ועל הקשרים שבינם לבין ראב והשפעתם על מצבי התקבלותה. קראתי בעניין רב את המאמר, שניתן ללמוד ממנו לא מעט על השאלה מדוע משורר או משוררת אינם מוערכים כראוי להם בתקופה אחת, אך מוערכים יותר בתקופה אחרת (וכמובן, גם ההיפך יתכן). השירים המצוטטים מצטיינים בדקויות האבחנה שבמבטה של ראב בטבע הארצישראלי ובעושר לשוני רב, ואהבתי אותם, כשם שאהבתי שירים נוספים שלה שקראתי במהלך השנים.

    3. רן יגיל הגיב:

      יצחק היקר, שלמי תודה לך על התגובה. אכן דייקת בדבריך:
      החוץ-ממסדיות הממוסדת שלה.
      שנה טובה. רני

    4. רן יגיל הגיב:

      חיים היקר, איזו תגובה רגישה, חכמה ומרגשת.
      אני מאחל לך שנה טובה, בריאה ויצירתית.
      ניכר שקראת את המאמר לפניי ולפנים. רן

    5. עדינה בן חנן הגיב:

      רן יקר,
      תודה על המאמר המקיף המאיר את חייה ופועלה של אסתר ראב.
      שירתה של אסתר ראב מלווה אותי כבר מספר שנים, ובכל קריאה נוספת בשיריה אני נפעמת שוב מהווירטואוזיות שלה במכמני העברית הצברית, מהצירופים המקוריים ומעזות המבע. היא כל כך ראויה למאמר שלך.
      עדינה

    6. רן יגיל הגיב:

      עדינה היקרה, שלמי תודה על התגובה היפה. אכן משוררת נפלאה אסתר ראב. אני שמח ששנינו מסכימים ואוהבים את שירתה. מה שכתבת כאן בקצרה על הסגנון שלה מדויק מאוד. רן

    7. שולמית זוננברג הגיב:

      תודה רני היקר. כרגיל נהנתי לקרוא וללמוד

    8. רן יגיל הגיב:

      שולמית היקרה, שנה טובה ובריאה לך, שנה יצירתית ושמחה.
      שלמי תודה על התגובה – רני

    9. Ora Anafi הגיב:

      תודה רני יקר על הרחבות הדעת והרגש שנה בריאה מלאה טוב

    10. יפה שלומוביץ הגיב:

      רן,
      מאמר יפה לפתוח בו את השנה החדשה.
      הטעימות משירתה של ראב אכן מפתות, במיוחד זו האחרונה. מי עוד כתב כך על אטד בשירה העברית. האטד המקראי הקוצני, הסר והזעף, המוכר לנו ממשל יותם מפתיע כאן ביופי ויפעה
      מזכיר את מראה הסנה המתעתע.
      מי שעוד כתב על האטד הוא המשורר זרובבל גלעד. מחזור שירים שלם הקדיש לו: “שירים לאטד”.
      והנה שורות אחדות:
      “נופך חרות בנוף הארץ
      כקעקע עלי חזה.
      שבעים תחליף פניה ארץ –
      עלי גופה אותה נזהה.

      זו ירקותך שפלת ברכים,
      היא בטרשה בעוז תרהב!
      בודד על הר, אל מול שמים,
      תתפוש לשמש בקרניו..”

      והבית האחרון:
      “כוכב ארגמן זוהר,
      כליבו של ילד רוגש –
      מגבהים לפתע גוהר,
      ומצית כלך באש.”

      פואטיקה שונה, סגנון אחר.
      האם הכירו זו את שירתו של זה?

    11. רן יגיל הגיב:

      יפה משוררת היקרה, איזו השוואה יפה ונפלאה של אוהבת שירה. אני מניח שהכירו זה את שירתו של זה. זרובבל גלעד צעיר יותר כמובן ובן דור הפלמ”ח. הוא ודאי הכיר את שירת אסתר ראב. הסגנון שונה. גלעד אמון על נופי ארץ ישראל אך נתון לצורות הסגורות בשם האלתרמניזם ובשם היותו פזמונאי מעניין, הוא הרי כתב את הִמנון הפלמ”ח. גמר חתימה טובה ושנה טובה – רני

    12. ריקי דסקל הגיב:

      מאמר נהדר, מרחיב ידע ולב. תודה רבה רן , אין כמו שירה עברית ילידית היונקת משורשי המקום ושואבת השראה גם מהעולם הגדול לפתוח בו שנה חדשה שהלוואי ותהא טובה מזו שהסתיימה.

    13. רן יגיל הגיב:

      ריקי היקרה, יפה שייכת את אסתר ראב לענף הילידי של השירה. היא האם הגדולה שהשפיעה על הצד הזה בחבורת “לקראת” של שנות החמישים, משוררים כמו משה דור, משה בן שאול, אריה סיון ואחרים. משוררים מצוינים! שלמי תודה על התגובה היפה וגמר חתימה טובה. רן

    14. אירית שושני הגיב:

      מאמר נפלא. כמנויה על “חדשות בן עזר” אני נחשפת לשירתה של אסתר רב בכל שבוע

      כיוון שאהוד מעלה את שיריה בכל גיליון חדש. בגיליון האחרון מצאתי שיר יפה במיוחד:

      תַּנְחוּמִים

      צֵל-עָלִים עַל הַקִּיר
      מְנַעֲנֵעַ נִחוּמִים:
      עַרְסְלֵי-תַּעְתּוּעִים –
      שִׁיר-עֶרֶשׂ לַדְּוַי:
      נוּם – הַנֵּצַח זוֹרֵם
      בַּעֲרוּצִים קְבוּעִים –
      אַל תָּנִיעַ יָד
      אַל תָּעִיר:
      הַקְשֵׁב, הַנֵּצַח זוֹרֵם…

    15. רן יגיל הגיב:

      אירית היקרה, שיר יפה ואכן הסופר אהוד בן עזר יקר, שדודתו היא אסתר ראב, מפרסם בכל מכתב עתי לילי שכזה שני שירים משל אסתר ראב, והשיר ששיתפת כאן נפלא כמו האחרים. גנר חתימה טובה – רן

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    יָדַיִים

    שושנה קרבסי
    וְאֵיךְ זֶה שֶׁנּוֹלַדְנוּ בְּאֶגְרוֹפִים קְפוּצִים וּמִטִיפִּין שֶׁל אַהֲבָה נִפְקְחוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ, הָיִינוּ...

    בַּסַּדְנָה לִכְתִיבָה יוֹצֶרֶת

    מיכאל רייך
    הֲתִזְכְּרִי אֶת שִׁירֵךְ הָרִאשׁוֹן? “בְּחָזְקָה אוֹתִי אֱהֹב רוֹצָה אוֹתְךָ קָרוֹב עֵדִים...

    ׁׂשִיר מְכוֹן הכֹּשֶׁר

    דודי אור
    שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת קָלוֹרְיוֹת עַל הַהֲלִיכוֹן כָּךְ נוֹלֶדֶת שִׁירָה אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ,...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית