על הסופר איווֹ אנדריץ' והרומן שלו "ימי הקונסולים"

לזכרהּ של דינה קטן בן-ציון, משוררת ומתרגמת

הרומן "ימי הקונסולים" של איוו אנדריץ', יליד בוסניה (1975-1892), חתן פרס נובל לספרות (1961), הוא ספר הבוחן תקופה מצומצמת בת שבע שנים וחצי של ראשית הדיפלומטיה המודרנית על כל תְּככֶיה ונכלולֶיה. צרפת ואוסטריה מנהלות מאבק דיפלומטי באמצעות הקונסולים על מעמדה של המעצמה הנוצרית הבכירה, כשברקע רוסיה הענקית ולעומתה האימפריה העות'מנית, שהיא מפלצת גוססת, כבדה ומושחתת. בין הקרעים מצוי העם, בני המקום הבוסנים. אנדריץ' בחר להתרכז בפרט, באדם החדש והמסוכסך. הוא מתמקד בעיקר בקונסולים של האימפריות הנוצריות, בוואזירים – השליטים המקומיים מטעם "השער הגדול" באיסטנבול ובדלת העם הבוסנית. אל תוך המארג החברתי הזה נשפכת הדת בדמותם של הכמרים הנוצריים, המוסלמים האדוקים וכמובן, היהודים.

שלל דמויות צבעוניות מאכלסות את הרומן, אך אנדריץ' בוחר להתרכז בדמות מרכזית, דאוויל, הקונסול הצרפתי, שרוב הרומן עובר דרך עיניו. הרומן מתחיל עם הגעתו של דאוויל לטרווניק, עיר במרכז בוסניה הרצגובינה, מקום הולדתו של אנדריץ', ומסתיים עם עזיבת הקונסול. כמעט כל הדמויות – והן רבות ומורכבות, זה ספר דחוס מאוד – עוברות דרך הפריזמה שלו. דאוויל הוא בבחינת ראשוניות האדם המודרני. המלוכה הצרפתית מסמלת עבורו את האגדה שהייתה או לא הייתה, המהפכה היא עבורו זיכרון סנטימנטלי, נושא לאידיאליזציה, ואילו הקיסרות של נפוליאון היא עובדה מוגמרת, אשר הופכת בליבו למצב פסיכולוגי של חוסר ביטחון בִּראוֹתוֹ את הרב גוניות הרדיקלית חברתית ודתית שמחוץ לגבולות האימפריה. הוא מתחיל לתהות בינו לבינו אם השלום העולמי המיוחל הכולל רעיונות כמו חירות, שוויון ואחווה, אכן יבוא, כהבטחת הקיסר. הוא מגלה להפך, כי חייו עברו דווקא סביב המלחמה והצבא, אך גם אלה כעת רחוקים ממנו.

יפה מאוד קושר אנדריץ' את עולמו הפנימי של הקונסול אל מעשיו הגרנדיוזיים ההיסטוריים של נפוליאון, הקיסר הנערץ עליו; נפוליאון, האיש הקטן, כאילו יושב בתוך לִבּו של הקונסול ומנהל משם את מאבקו ההיסטורי. זה מאבק לא רק על שטחֵי אירופה המרכזית והמזרחית, אלא גם על מחוזות נפשו של הצרפתי החדש, או בעצם האדם המודרני. דאוויל חש מאוים בשל "קסם המזרח" המיסטי הנרמז אליו מן הגבול. זה משתלט עליו. הוא רואה עצמו מתחיל לשחד כמנהג בני המקום, אבל במקום לשחד את הזולת הוא מבקש לשחד את הגורל, כדי לדעת את עתידו ולזכות במנוחה ורגיעה.

כך גם מובחן יחסו אל הוואזירים התורכיים, אשר איתם הוא בא במגע. כל ואזיר הוא מיני-נפוליאון, ובעצם שלושת הוואזירים בתקופת כהונתו של דאוויל מתחברים יחד למעין נפוליאון אחד, השתקפות של הנפוליאון המצוי בלבו של דאוויל: האחד מתון וחברי, השני אדנותי וענייני, השלישי אכזר ללא מצרים. דאוויל מחפש בחייו את דרך הביניים, זו שאינה בנמצא.

הדמויות האחרות הסובבות את דאוויל עומדות ביחס אליו. אשתו היא הניגוד הגמור שלו; היא נעה במעגלי המשפחה, שקועה בעשייה היומיומית. סגנו דה-פוסה, אף הוא עומד בניגוד לדאוויל. הקונסול הוא מתלבט המייצג את דור האידיאל והרוח, ואילו סגנו מייצג את דור המעשה, האדם החומרי, הנתחן, הזריז, המגורה, הסקרן. זוהי בפירוש דוגמה מייצגת של חילופי משמרות ברוח האדם המודרני, הצרפתי. דאוויל, למשל, מסתדר טוב יותר עם הוואזיר מאשר עם סגנו הצרפתי. שני צרפתים בני דורות שונים מתקשים לגשר על הפער, אבל שני בני עמים שונים בעלי מנטליות רחוקה מוצאים שפה משותפת אד-הוק.

כאן גלומה המורכבות של אנדריץ' כמספר. גם הקונסול האוסטרי עומד, לכאורה, ביחס מנוגד לדאוויל. קיימת כאן, כביכול, יריבות בין שתי גישות: הגישה של הצרפתי, שהוא נציג העולם החדש, מול הגישה של הקונסולים האוסטרים – שניים במספר – נציגי הרוח הישנה והטובה של העבר, הדת, הנצרות. אך בעצם במבנה האישיות של הקונסולים רב הדומה על השונה, ובתיאוריהם הפרטניים מיטיב אנדריץ' לעשות מלאכתו כסופר. כל אחד מבין הקונסולים כותב משהו בלילה כדי למלא את השעות המפחידות בטרווניק. הקונסול הצרפתי כותב אפוס על אלכסנדר מוקדון, מעין הרחקת עדות; דה-פוסה, סגנו, כותב את חוויותיו; הקונסול האוסטרי הראשון כותב סקירה מפורטת, המיועדת לרשויות השלטון בווינה, על טרווניק מן ההיבט הצבאי. המשותף לכל הטקסטים האלה הוא שאין בהם צורך, והם בעיקר מעשה תרפיה של הכותב. איש לא מתעתד באמת לקרוא אותם, והם נכתבים מתוך בדידות גדולה. הדיפלומטים השונים בתוך תוכם הם תשלילים של האחרים, ורק הפסאדה מובילה אותם ליריבות יזומה. אנדריץ' מציג "פוליטיקה" מול "אני", תרמית, לעומת אמת פנימית.

בדומה לתומאס מאן, רוז'ה מרטן די גאר ואלכּסנדר סולז'ניצין, אנדריץ' הוא שריד מפותח ומשוכלל של הרומן הריאליסטי מן המאה ה-19. הוא נותן לקורא אקספוזיציה כסופר קלאסי לכל דבר. הוא מטרים לקורא גיניאולוגיה של דמות מרכזית בכל פעם כשאחת כזאת נכנסת למארג הרומן. יש בו מרחבותו האפית של המספר המאלתר. הוא מאלתר על נושא אחד מפִּסקה לפִסקה ומגיע לדקויות אינספור באשר למבנה אישיותו של האדם, או באשר לנוף הסובב אותו. תיאורי מזג האוויר שלו, הריאליזם החזק עם בוא החורף, מזכירים, ולו במעט, את תיאורי מזג האוויר הנפלאים ב"הר הקסמים" לתומאס מאן. כשם שמאן ידע לתאר מוסיקה במילים, או סופת שלג כחלק מתהליך נפשי, אנדריץ' מצליח לתאר בעט סופרים דק דברים מורכבים כמו מכניזם של מרד מקומי בטרווניק.

למשל, התורכי האכזר מספרות אירופה, זה המוכר לנו מן הרומן המופלא של פרנץ ורפל "ארבעים הימים של מוסה דאג", מקבל כאן ממדים אנושיים. אנדריץ' מסכסך את היוצרות ופורש תמונה מורכבת ולעיתים מבולבלת בכוונה תחילה. יוצא, אפוא, שגם התורכים אינם עשויים מִקשה אחת. בדומה לסופרים בני המאה ה-19, ואף בדומה למאן, אנדריץ' לועג לרופאים ולמקצוע הרפואה בהומור דק מן הדק המזכיר גם את הסופר האפי ז'ול רומן, בן המאה העשרים. אלה אותם אנשים שמדברים בביטחון רב על דברים שאין להם בהם מושג, וכאשר תחזיותיהם מתבדות, הם הופכים גמגמניים ומגוחכים.

כמנהג סופרים גדולים אוהב אנדריץ' לתעל את העלילה מדי פעם לדרכים צידיות. כאשר הקונסול הצרפתי מביט מן החלון, הוא מנצל את אשר רואות עיניו כדי לעבור אל סיפוריהם הקטנים של הבוסנים בני המקום. קונטרסט נורא נחשף בין החיים הפשוטים והקשים של השיכורים והבטלנים המקומיים, שתמיד יש להם פנאי, לבין הקונסולים והוואזירים, העסוקים במאבקי כוח ובחתירה לשינוי מעורפל.

אף על פי שאנדריץ' הוא סופר רב ניגודים, יש בו צד פילושמי עקבי, הבא לידי ביטוי גם ברומן הזה. לקראת סוף הספר הוא כותב מעין מונולוג של יהודי, סוחר בן טרווניק, שבא לסייע לקונסול בכסף. אותו יהודי אינו נושא את המונולוג שלו, המספר חושף בפנינו מה היה יכול לומר אילו מצא את העוז לומר את הדברים: "… שכן אפילו בעריסה לא הניחו לי לבכות בקול רם, לא כל שכן להתהלך בחיים בן חורין ולדבר בבהירות" (עמ' 524). זהו תיאור חזק של מחשבות אפשריות של יהודי, שהתגלגל בדורות הרבים מגירוש ספרד על לטרווניק שבבוסניה, בדומה לאחשוורוש, היהודי הנודד, המכונה גם אחשוור, המופיע אצל סופרים מודרניים נוספים כמו שטפאן היים כמובן, אבל גם ליאו פרוץ ואפילו יורם קניוק שלנו.

חולשה אחת מרכזית מצאתי ביצירתו הענפה של אנדריץ', והיא מצויה בתנועת העלילה. אצל מאן העלילה יכולה לנוע באיטיות מדויקת, ועם זאת נוע תנוע. אצל אנדריץ' יש נפילת מתח ניכרת אחרי כמאתיים עמודים. התיאור בא כאן על חשבון העלילה. לנגד עיני הקורא מחוללות עלילות רצוא ושוב, אך אף אחת מהן לא מתפתחת. כולן נותרות כתלויות באוויר ונזנחות על חשבון תיאור הדמויות הססגוני, תיאור המקום וחיבוטי הנפש של הגיבורים הראשיים. הספר יוצר ציפייה לעלילות ואינו מממש. כאשר עוברים מעקש זה בתחילת השליש השני, קל יותר להמשיך בקריאה וליהנות ממנה.

בסופו של דבר זהו ספר חשוב מאין כמותו. הוא חושף באופן פרטני את הסכסוך רב השנים ורב הפנים בין הלאומים השונים במדינה שלימים נקראה יוגוסלביה שמאוחר יותר התפרקה. נראה כי במזרח אירופה, ממש כמו במערב, ואף אצלנו בישראל הקטנה, אין כל חדש. אנדריץ' שוזר רצפים של זוועות שגורמים בני אדם לבני אדם. קבוצות קטנות ולאומניות, חלקן בשם הדת, חלקן בשם העם, טובחות זו את זו. רֶכֶּז האכזריות הזה מסופר לעיתים באופן מחויך ומפוכח, זר לא יבין זאת. זה רק מגביר את האימה באשר לאזור הגיאוגרפי המדובר. לא ברור כאן מיהו האויב, אבל השנאה מתלבּה, ממש כמו היום. אותם נחלי דם זורמים ויזרמו לנגד עינינו מימי הרומן של אנדריץ' ועד למסכי הטלוויזיה עתה. הקורא הישראלי, המתיימר לגור במובלעת פסבדו מערבית בתוככי המזרח התיכון שאינו מוותר לעולם על אורחותיו האלימות, עשוי למצוא עניין בספר הזה.

לאחרונה נפטרה המתרגמת של "ימי הקונסולים" שגם כתבה אחרית דבר מרתקת לספר הזה, המשוררת דינה קטן בן-ציון (2023-1937), שספר השירה שלה "שפה" (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד, 1997) זכור לי לטובה. קטן בן-ציון תרמה רבות לספרות העברית והעשירה את המדף הישראלי בספרים מעולים מסרבּית-קרואטית. לא רק אנדריץ' הקלאסיקון המודרני אלא גם סופרים אוונגרדיים ניסיוניים מאוחרים יותר הקוראים תיגר על סוגת הרומן והנובלה המודרניסטיים המוכרים לנו כמו דנילו קיש "שעון חול" (עם עובד, 1994) ו"מצוקת נעורים" (כרמל, 2005), או דוד אַלְבָּחָרִי, "פיתיון" (גוונים, 1999).

ספרים נוספים משל אנדריץ', שהפליא לכתוב בסוגת הרומן ההיסטורי-הפסיכולוגי, תורגמו לעברית. תפארתו היא גם על הרומן "הגשר על הדְרִינָה" שתורגם כבר ב-1959 מן הלשון הגרמנית על ידי עדנה קורנפלד בהוצאת עם עובד, ותורגם שנים אחר כך משפת המקור, סרבּו-קרואטית, על ידי דינה קטן בן-ציון בהוצאת כרמל ב-2012. ברומן היסטורי זה משמש הגשר המפורסם והאיתן שהקים מחמד פחא סוקולוביץ' בעיר וישגראד, לא רק סמל או זירת התרחשות, אלא ממש כגיבור, החל מראשית בנייתו בשלהי המאה ה-16 ועד פגיעתו הקשה במלחמת העולם הראשונה. הגשר הגדול ראה הכול במשך מאות בשנים. לימים שופץ, שוב נפגע קשות במלחמת העולם השנייה ושוב תוקן ונבנה.

ספר נוסף של אנדריץ', שתרגמה קטן בן-ציון, הראוי לציון בשל קסמו "אהבה בקסבּה" (הקיבוץ המאוחד, 1990) וכן הרומן "העלמה" (כרמל, 2010). גם כאן מדובר ברומן היסטורי, חברתי ופסיכולוגי  שעלילתו מתרחשת בסראייבו ובבלגרד בעשורים הראשונים למאה העשרים. גיבורת הרומן היא צעירה המאוימת מנעוריה על ידי שבועת אמונים לאביה, שמביאה אותה להכרעות אבסורדיות. בפגיעותה מכמירת הלב היא מתבצרת במנגנון נפשי הרסני וטרגי. ככלל, הרבה מן היצירות של אנדריץ' מורות מבחינה חברתית על התקדמות במחשבת האדם על פני משך ההיסטוריה, אך היצרים הבסיסיים ובעיקר התשוקה והאהבה, נותרים בכל הדורות כפי שהיו, דחף קמאי שאין להשתלט עליו ובכל פעם הוא לובש צורה אחרת.   

אולי כדאי לסיים מאמר זה בשורות חזקות אחדות מתוך "ימי הקונסולים", שהן אקטואליות לנו היום במיוחד ותמיד טובות ונוגעות על אף המרחק ההיסטורי. הנה: "איש אינו יודע מה פירוש הדבר להיוולד ולחיות על קו הגבול שבין שני העולמות, להכיר ולהבין את האחד ואת משנהו, בלי להיות מסוגל לעשות משהו כדי שהם יבינו זה את זה ויתקרבו; לאהוב ולשנוא את זה וגם את זה, להתלבט ביניהם וכל ימי חייך לפסוח על שתי הסעיפים, להיות בשתי מולדות ובלי מולדת משלך, להיות בכל מקום בן-בית ועם זאת להישאר לעולם זר ונוכרי; בקצרה: לחיות חיי צלוב, אך בתור הקורבן והמענה גם יחד.

כל זה הוא דבר בתוך דבר, הכול קשור, ורק לכאורה נראה אבוד ושכוח, בתפזורת אקראית ובלי יד מכוונת. כל זה, ואפילו בלי משים, מכוון לתכלית אחת, כמו קרניים המתלכדות במוקד רחוק בלתי-נודע. אין לשכוח שגם בקוראן נאמר במפורש: 'אפשר שיום אחד יביא אלוהים לידי פיוס ביניכם לבין יריביכם וכונן רעות ביניכם'… ובכן התקווה קיימת, ובמקום שיש תקווה…".

ימי הקונסולים, איווֹ אנדריץ', תרגמה מסרבּית-קרואטית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הציור שעל העטיפה: דיוקן עצמי עם כלב, 1910, מירוסלב קראלייביץ', עיצוב העטיפה: ולדימיר בנדרסקי ויונת יזרעאלי, הגהות: תנחום אבגר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, סדרת פרוזה בעריכת עליזה ציגלר, 547 עמודים