close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הבלתי ניתנת לגילוי

    אור רוזנברג | סיפורים | התפרסם ב - 08.02.24

    גמעתי את המרחק שנותר בחזרה לרכב. העפתי מבט זריז במראה האחורית, מכריח את עצמי להתעלם מהצעדים שהותרתי בחול. זרקתי את התיק לתא המטען. חגרתי. התנעתי. הרמתי את הבלם ולחצתי על דוושת הגז. לחצתי על הכתובת הראשונה שהייתה שמורה בזיכרון, במרחק של יותר מעשרים קילומטרים. כעבור רגע נזכרתי שזאת הייתה כתובת מקום העבודה הישן שלי, מפעל שיכולתי להרשות לעצמי להגיע רק עד לשער שלו. הרכב החל סוף סוף לזוז. מצלמת הרכב נכנסה לפעולה וכך גם הראייה המרחבית. חיכיתי רגע נצחי לסריקה שלה ורק אז נשמתי לרווחה.
    השטח שסביבי היה ריק.
    רק אחרי שהרכב היה בתנועה, נזכרתי ששכחתי לבדוק את המושב האחורי. הרשיתי לעצמי להגניב מבט. לא ראיתי אף אחד. לעת עתה, הייתי במקום המוגן היחיד ברדיוס של קילומטרים. גם הוא היה נטול הגנה מדי פעם, למשך פחות משנייה – בין מחזורי ההפעלה של המצלמה – אבל זה היה עדיף על כלום.
    במשך שעה נוספת המשכתי לשבת על קצה המושב, מרותק לפלט של המצלמה, עד שהעייפות החלה לסגור עליי. לא יכולתי להרשות לעצמי להסיר את העיניים מההגה, אוטונומי או לא אוטונומי, אבל לא הייתה לי ברירה. בניגוד אליהם, הייתי רק בן אדם, והלילות הארוכים החלו לגבות ממני מחיר.
    הרכב המשיך לנסוע בלעדיי. כשפקחתי את עיניי, הסריקה עדיין לא הראתה דבר. נסעתי בדרך עפר בטוחה ליד הרי ירושלים, אבל אני יודע שהם מתצפתים. הם יודעים בדיוק באיזה מרחק לעמוד כדי שלא אוכל לסרוק אותם. הם יודעים איך לעקוב אחרי חתימת החום שלי.
    הרכב עוצר פתאום. נורה נדלקת. היא מצביעה על כך שיש לי פנצ'ר. אלוהים יודע איך האנשים החכמים שבנו את הרכבים האלה לא דאגו שיידעו לעשות דברים בסיסיים כמו להחליף לעצמם גלגל או לתדלק. אני משאיר את הסורק דלוק ומשתדל לעמוד באור כשאני מחפש את הגלגל האחורי ולא מוצא אותו. אין לי ברירה אלא להדליק פנס רגיל.
    תוך כדי שאני מדליק אותו, אני מעיף בטעות את הסנסור, הדבר היחיד שאסור לי להפיל. אני מקלל, מרים אותו מהכביש ובוחן מכל הצדדים לוודא שלא נכנס אליו חול. בכל מקרה כנראה שלא תהיה ברירה לנקות אותו לפני הניסוי הבא. יום שלם של עבודת שטח ירד לטמיון.
    סיימתי להחליף את הגלגל. אני בא להיכנס חזרה לרכב ורואה, בחרדה, שהרכב חסך באנרגיה ונכבה. אני מכריח את עצמי לנשום, מנסה להציץ במושב האחורי ולא רואה דבר. אני חייב לנסות את מזלי ולכן משתמש בשיטה הישנה והטובה, הפנס. בתנועה אחת אני פותח את הדלת למושב הנהג ומדלג עליה כדי לסנוור את המושב האחורי, נטו כדי לקנות זמן בדרך לנשק.
    "אאוץ'", היא אומרת.
    אני מתכסה בזיעה קרה, ולא עוזר שאני מרגיש את הצינה המגיעה מהכיוון שלה. הלב שלי צונח. הייתי צריך לדעת שהם ישלחו אותה אחריי. היה לי נשק נגד כל האחרים, אבל בה עוד לא הייתי מסוגל לפגוע.
    "נו, תוריד את הדבר הזה מהפרצוף שלי".
    אני לא מגיב.
    "אתה מוכן שנשב ונדבר?"
    "אין לי על מה לדבר איתך".
    "אחרי כל מה שעברנו?"
    "את… עוברת עכשיו דברים אחרים לגמרי".
    "זה מה שאתה חושב עליי? תדליק, תדליק את הגלאי המחורבן הזה שלך. תראה בעצמך שאני פה לבד".
    אני מהסס לרגע ואז, מבלי להסיט ממנה את הפנס, מתניע שוב את הרכב. הוא משתנק ברעש מייסר עד שהסורק נכנס שוב לפעולה. אני מעיף מבט במצלמה ונוכח שאנחנו אכן לבד.
    "הייתי צריך לדעת שישלחו אותך", אני אומר לבסוף.
    "אני לא פה בגללם", היא מוחה. אני לא קונה את זה. היא הייתה מהאנשים שמתעקשים לשבת במושב הקדמי. אנשים לא משתנים, גם לא לאחר המוות.
    "את לא פה כי את עדיין אוהבת אותי".
    "ואתה? אתה ממשיך במסע הזה למרות שהצעתי לך להצטרף אליי. אתה שוכח שהרכבים האלה נבנו לפני מאה שנה בערך. הם אולי רואים טוב יותר מבני אדם, אבל הם לא יכולים לנסוע לנצח".
    "גם אנחנו לא".
    "בדיוק. בתור המהנדסת בינינו אני אומרת לך, המרוץ הזה עם הסנסורים לא עובד. בסוף הם צריכים לשלוח אלומה שתאסוף מידע. לא משנה כמה תתאמץ, לא תצליח למנוע את העיכוב שבין התמונה למידע. ובוא, גם אם תמנע, מה תעשה אתו? לא נשאר אף אחד".
    אני מכבה את הפנס ונשען על המושב הקדמי ברכב. "מה את עושה כאן?"
    "תן לי את היד שלך".
    "אני עוד לא מוכן".
    "זה לא מה שאתה חושב. תן לי את היד".
    אני מלכסן מבט לעברה. היא מושיטה את ידה, החיוורת מתמיד, קדימה. אני מגניב מבט למצלמה. אנחנו עדיין לבד. בחוץ שקט למעט רעש של עלים נעים ברוח וטרטור מכונות שמעולם לא נכבו. הנשק שלי עדיין מחכה במרחק כפיפה. נותרו עוד שעות בודדות לזריחה. אם אצליח להעסיק אותה, אולי אשרוד ככלות הכול.
    אני מושיט את היד, מוכן למשוך אותה בחזרה במקרה הצורך.
    היא תופסת ביד שלי ומושכת אותה קרוב יותר אליה, בכוח פיזי מפתיע. ראיתי עד כמה הם מהירים, אבל לא ידעתי שהם חזקים כל כך. אני נתקף בהלה, אבל להפתעתי היא לא תוקפת אותי. היא מצמידה את ידי את לבה, כפי שהיינו עושים פעם, כשהיינו מסיימים לרוץ בתקופת השיקום מהניתוח שלה, או נרגעים אחרי אירוע שהיה מזניק לה את הלחץ דם, או חולקים רגע… אחר.
    כף היד שלה חלקה וקרה, אבל הלב שלה פועם, כמו הר געש פעיל מתחת לקרחון. היא יודעת מה אני חושב וממשיכה להחזיק את היד במקום, להמחיש שהיא לא עושה קולות, לא מזייפת.
    "איך זה יכול להיות?", אני שואל לבסוף.
    "עוד לא הבנתי בעצמי", היא מצחקקת קצת. בזמנו הייתי מאוהב בה כשהיא הייתה מצחקקת, במיוחד ממבוכה. לא נגעתי בה כבר כמה חודשים. מעולם לא הרגשתי את בשרה קר כל כך.
    "אני חושבת שהלב פשוט ממשיך לפעום, אתה יודע", היא אומרת לבסוף. "הוא לא מכיר משהו אחר. הוא ממשיך להזרים דם שכבר לא קיים, העיקר להצדיק את הקיום שלו".
    "כמו שריר?"
    היא מניחה לי להסיר את היד מהלב שלה. "טכנית, הלב הוא שריר. גם הסנסור הזה שלך, מה הוא? איבר ברכב. אם לא תפעיל אותו, הוא יינזק ויתנוון מחול, חרקים, טמפרטורה ומה לא. תפעיל אותו יותר מדי, והוא יישחק. תחשוב על זה. הוא אפילו פועם כמו לב, רק באלומות של אור. זה לא יפה?"
    זה לא לגמרי לא מדויק, אני חושב, ומכבה את המצלמה כדי לחסוך באנרגיה.
    "באת לכאן לדבר על הרומנטיקה של הסנסורים?"
    "באתי כדי לעזור לך לברוח. אתה נוסע לתוך מארב".
    כמובן. הייתי צריך לדעת למה לא ניסו קודם לדרדר אבנים על הרכב, להציב מכשול, או לעשות אחד מאינספור הדברים שהם בדרך כלל עושים כדי לגרום לאנשים לצאת. הם ידעו מתי סיימתי ולכן תיארו לעצמם שאסע לכתובת הראשונה שרשומה לי במכשיר, העיקר להיות בתנועה. הם גם ידעו מה הכתובת הזאת, כי בכל זאת מקום העבודה האחרון שלי הוא זה שנתן לי את הידע להתעסק עם מכשור של מכוניות.
    "למה את עוזרת לי?", אני שואל לבסוף.
    "זה לא ברור?"
    "חשבתי שרצית שאצטרף אלייך. זה היה פותר את הבעיה".
    "אני כבר מכירה אותך. אתה לא תוותר בכזאת קלות. זוכר את המשקפיים שלך?"
    הגנבתי עוד מבט לעברה. היא הייתה נטולת משקפיים, כמובן, אבל עד לא מזמן היא לא הייתה יוצאת מהבית בלעדיהם. גם אני לא. הייתי מנדב לה את המשקפיים שלי בכל פעם כדי שתוכל לקרוא את הכתוביות בסרטים, עד שהתייאשתי ונתתי לה אותם. גם ככה הראייה שלי הייתה טובה יותר משלה, ובעידן נטול הנהיגה של היום כבר לא הייתי צריך לראות שום דבר בעצמי.
    "ויתרתי לך בסוף על המשקפיים", אמרתי.
    "עכשיו תיזכר כמה שנים זה לקח".
    ובאותה קלות שהגיעה, היא יצאה מהרכב. שלא כמו בתקופת השיקום התנועה שלה הייתה קלה, אוורירית, כאילו גופה היה עשוי מנוצה באורך של קצת יותר ממטר וחצי שבגדיו שמרו עליו מהחספוס של העולם החיצון. היא מעולם לא הייתה יפה יותר, נראתה בריאה יותר. לא יכולתי להתאפק וחייכתי לעברה.
    אני חייב להודות שקצת התביישתי. דווקא איבדתי לא מעט משקל מאז שעזבה. התמונות של אותו לילה, בו צעקה לי שאנהג כמה שיותר מהיר ולא אביט לאחור, לא עוזבות אותי. עובדה שבכל פעם שאני בא לנסוע, זה בדיוק הדבר הראשון שאני עושה. אני מביט, חושב שאולי פספסתי משהו, ושאולי בכל זאת לא שווה להמשיך.
    "אני אגיד להם שהתחרטת ונסעת ליעד השני ברשימה", היא אומרת, מחייכת בחזרה.
    "את מונעת מעצמך אוכל".
    "אני אמצא אותו במקומות אחרים. לא סיפרו לך שיש משבר מזון חדש? חלק מאתנו צריכים לפתור אותו".
    החיוך שלי נמחק. אני משתדל לא להעלות תמונה בראש של מה זה אומר.
    "סע", היא אומרת. "אם תתחרט, אתה יודע איפה למצוא אותי".
    "איפה?"
    היא מגלגלת עיניים, עוד מחווה שהייתה עושה כשהתייאשה מהאיטיות שלי. "ביעד הראשון שלך. אני אהיה כאן כל לילה. כמו שאמרתי, גם לי יש עבודה. בינתיים, קח את זה, שתראה לפחות לאן אתה הולך".
    היא מושיטה לי את המשקפיים, שנראים כמו ביום שהבאתי לה אותם, מאובקים ונטולי סדקים. אני לא מסוגל לקחת אותם והיא מבינה לבד ומניחה אותם במושב ליד, מוציאה את ידיה מהחלון.
    אני מתלבט עוד רגע ומתניע שוב את הרכב. לרגע אני משוכנע שאראה סוף סוף את הצד האכזרי שלה. היא תמתין לי על גבי הפגוש, תחדור למושב האחורי מבלי שארגיש, או פשוט תכניס את היד שלי מתחת לניבים.
    אבל היא פשוט עומדת שם, משקיפה עליי כשהיא מצליבה את הידיים על הלב הקר והפועם, נותנת לשמלתה הדקה והקיצית להתרופף ולצינת הבוקר לחדור עמוק יותר לעצמות. הרכב מתניע בינתיים בצייתנות. אני מזין יעד אחר, רחוק הרבה יותר, והרכב שועט קדימה.
    אני מועד אל עבר המראה האחורית ונותן מבט בעצם ההולך ומתרחק, שמפריח לעברי נשיקה פעם נוספת לפני שהוא ממהר לדרכו והופך לבלתי נראה לעין האנושית. ועם זאת, אני יכול להישבע שאני ממשיך לראות אותה מכסה במהירות את הדרך שממנה הגעתי, גופה מתארך לכדי צל גדול ורעב שתר אחר בעלי חיים תועים. גם את לבה אני שומע כשהוא ממשיך לפעום במהירות, גם כשהרכב כבר מזמן לא מזהה אותה בטווח.

    אור רוזנברג

    מפרסמת בקביעות טורים וסיפורים, בעיקר בבלוג הספרותי שלי, "מליצה". סיפוריי פורסמו גם באתר "יקום תרבות" ובאנתולוגיית "היה יהיה" של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה, כמו גם בכתב העת "נכון" של אוניברסיטת אריאל ובכתב העת האמריקני Midnight Manuscripts Quarterly. בוגרת החוג לספרות (מגמת כתיבה יוצרת) באוניברסיטת תל אביב.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, אירֵן דן

    אירֵן דן
    באיזה גיל התחלת לכתוב? מתי הרגשת שיש לך את זה? מגיל...

    פרסים למתים

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    המתרגמת המחוננת, וכלת פרס ישראל לתרגום, נילי מירסקי, זכתה השבוע בפרס...

    במחלקת הילדים

    אפי הלפרין
    שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים הַצִּבּוּרִי בְּצִ'יבּוֹגָה, הַפְסָקַת הַחַשְׁמַל אֵינֶנָּהּ חֹשֶׁךְ וּמִטְרָד מִתְמַשֵּׁךְ...
    דילוג לתוכן