במהלך ארוחת צהרים הבנתי שעלי לתחזק את הפנטסיה, לצקת לתוכה תוכן שעלים ירוקים ורטובים מטפטפים ממנו. פנטסיה שתשמש לי השראה לחיים שהפכו לאותם חיים שכשאת בת 23 את בטוחה שאת מחוסנת מפניהם. לתחזק אמר לשמר קשר היושב על הגבול המסוכן שבין שכחה מוחלטת לצעד אחד יותר מידי. המצאתי טקסים שבצעתי באופן דתי כמעט, כמו לדמיין בכל רגע כיצד היא היתה פועלת או מגיבה למצב סתמי כזה או אחר בו אני הייתי שרויה באותם רגעים, או במקלחת, שניסיתי להריח באיזה שמפו  היא משתמשת. מול התפרצויות ילדיי בערבים רציתי לדעת אם גם אצלה זה כך ואיך היא מתמודדת. אבל למה לעצור שם? החלטתי שאם כבר פנטסיה אז יאללה, נעוף: היה מפתה לדמיין אותנו כשתי דיוות, נכנסות יד ביד עם כוסות משקה ביד הפנויה לערבי פרמיירה, מעניינות בורגנים פרוגרסיבים בעצם הווייתנו.  

כמובן שכלום מזה לא יכול היה לקרות, למרות שיופייה הזכיר עידן נשכח בכוכבות הוליוודית, עם ניחוח איטלקי, בשרני ובו בזמן בלתי מושג, ואני לא נמניתי עם אלה שמבשילות עם הגיל. הייתי שמורה ומטופחת, אך  היא היתה היפה מבין שתינו. היא היתה יפה בשביל שתינו.

היינו שתי חברות שהכירו בקורס שהיה אמור למלא אותנו במקומות הריקים בחיינו. במציאות כזו הייתי צריכה להסתפק בפגישות מתוכננות מראש. נפגשנו במסעדות לארוחות צהרים עסקיות, פעם אפילו העברנו יום שוטטות שהתחיל בנמל תל אביב והסתיים בארוחת בין ערביים בפאתי שוק הפשפשים. ידעתי להחזיק את עצמי במפגשים האלה, לפזר מילים שיסללו דרך ממתקים, אך תמיד במרחק בטחון מבית המכשפה. החלפנו מידי פעם  וואטספים בהם היא מנסה להכניס לראשי רווי הסמים כמה מילים בערבית מלוויים בשפה הבינלאומית של האימוג'ים. בין הפגישות מחזרתי חומרים: כל מילה שנאמרה, כל נשיקה על הלחי, וקודם לה הנגיעה בכתפי, הסנפה מהבושם החדש שרכשה בנסיעתה האחרונה עם בעלה לבולגריה. תהיתי אם גם היא ממחזרת. כנראה שלא כי אישה ממחזרת לא נוהגת ביגואר לבנה. בראשי ניסיתי למסגר את זה כפנטסיה ארוטית בלבד, אבל ביצבץ בי החשד שאני מאוהבת, ואני אפילו לא יודעת מה זה אומר לאהוב אישה, כי אפילו את עצמי, את אמא שלי, רבאק, אפילו את הבת שלי לא הצלחתי לשכנע שאני אוהבת. זה משהו שעובר אצלנו במשפחה.     

רגע לפני התפרצות המגיפה טסנו בדיל מתוכנן מראש. התירוץ הרשמי היה שוק הכריסטמס בווינה. שמחנו על מזג האוויר שאפשר לנו לחגוג בדרך האהובה עלינו: להתלבש הכי יפה שאפשר. זה היה מזג אויר מושלם להתלבשות. לא היתה פה האכזריות המתבהמת של החום הישראלי, ולא הקור המצמית שמכנס אותך לשק שינה עם שרוולים. זה היה מזג אויר שהותאם לצילומי אופנה.

ביום הראשון עוד היינו חברות שהכירו בקורס תולדות האופנה בבית הספר ללימודי חוץ בשנקר. היא אמנם השקיעה המון כסף ברכישת בגדים ונעליים, ויופייה גרם לכל דבר להיראות עליה נפלא, אך כאשר פירקתי את זה בעיניי הרנטגן שלי גיליתי לצערי שיש דבר כזה "טעם ערבי" ולא במובן האתני של המילה. צבעוניות יתר. שילובים בלתי אפשריים של ג'ינסים צמודים מידי על אגן מפואר שסימן בגופה את אגן הולדתה. באופן משמח ולא בלתי מפתיע היא סמכה עלי בכל הקשור לטעם גבוה, נכון, מדויק, ונתנה לי להלביש אותה מחדש. עבורי זה היה חלום.

בבוקר הראשון שלנו בווינה גיליתי לשמחתי שהיא מאלה שמתקלחים בוקר. צפוי ובכל זאת סימן טוב, סימנתי לעצמי, כאילו אנחנו עוד רגע עוברות לגור יחד והנה נפתרה דילמת התור מול הראי בבוקר. בזמן שהיא חפפה אני יצאתי לסיגריה של בוקר בטרסה המקורה שמול הלובי. תודה לאל שבאירופה עדיין מותר לעשן. הדלקתי סיגריה, לגמתי מהקפה המאכזב. לאחר ארוחת בוקר קלה היא נכנעה והסכימה שנקדיש כמה שעות לתרבות (היא אמרה לי כבר בפגישתנו הראשונה שאמנות משעממת אותה, מוזר שלא ירד לי ממנה באותו רגע). "אנחנו בווינה, נקדיש יום אחד לקצת קולטורה" קבעתי נחרצות, והיא צחקה בסלסול מתפנק. הבטחתי לה ולעצמי שיהיה קליל: קצת אומנות פופולרית, היסטוריה נשית, ואז לבית ברחוב ברגאסה, אולי שם, בינות המקטרת והספה המכוסה קילים אצליח להבין מה עובר עלי.

התחלנו בבלוודר. קיוויתי לשהות מעט בקרבת המאוננות של שילה אלא שעם הפרטנרית הזו ידעתי שסיור התרבות שלנו חייב להיות חסר יומרה. צעדנו ישירות לעבר הנשיקה, יצירה המזוהה עם מטריות ענק ותחתיות לספלים. ממש לא היתה לי כוונה שייקרה משהו דווקא שם. נשיקה מול הנשיקה זה כמו חתונה בוולנטיין דיי. התיישבנו על הספסל מול הנשיקה והקשבנו לשני גברברים עם צעיפים מתווכחים ביניהם באנגלית: האם מדובר ביצירה ממגדרת, בכך שהפכה לפריט עיצובי, וככזו נחותה מהאמנות היפה  או שמדובר בכלל בעבודה המעצבת את דמות האישה כאלה, אלת האהבה, וככזו היא משוחחת עם אמנות מהתקופה הקלאסית. לא ידעתי שאפשר ללהג ברצינות כזו על דימוי המוכר מחנות המזכרות ולכן מהר מאד התפניתי למה שבאמת היתה יצירה ששווה להתווכח עליה, זו שישבה לידי על ירכיים שהחזיקו אותה כל כך חזק שברור שמבין שתינו לא היא תהיה זו שתיפול. עיניה הגדולות נצצו מחופש, וכשדברנו על הנשיקה כרעיון של התחלה ובה בעת כהבטחה שלא חייבת להתממש, מצאנו עצמנו צוללות לתוך שתיקה שנשמעה למרחוק, כי אי אפשר לדבר כשמתנשקים.  

יצאנו מהמוזיאון אוחזות ידיים והתיישבנו בקפה צמוד לרחבת המוזיאון. דקרנו במזלגות זהובים עוגה הבסבורגית משותפת שהתפרקה לחתיכות כמתנגדת להתנהגות הבלתי מנומסת שהיא נדרשה לה הודות לשתי מזרח תיכוניות שלא מבינות את טבעה האמיתי.

התחנה הבאה היתה מוזיאון סיסי, הקיסרית המיוסרת האהובה עלי. אל מול דמותה הניבטת בכניסה על גבי רקע ארגמני, האחיזה בידינו התחזקה ולא נותר לנו אלא להיכנס לשירותי המוזיאון ולהמחיש את היותנו נשים אמיצות, עצמאיות, מורדות במידה, ולכן בעלות נפש מיוסרת משל עצמנו. היינו נשים נשואות, אמהות לילדים טובים, אהובים, בעלות עבודה מספיק מעניינת בשביל לא להשתגע, אך גם לא תובענית מידי, בשביל להשאיר מקום למעט שגעון. ולמרות כל זאת חלקנו את תחושת חוסר השייכות התמידית: תמיד לא קשורות,  מחפשות היכן לעגון. באותם אחר צהרים עגנו סוף סוף אחת בתוך השנייה בפיתול אינסופי. על ביתו של פרויד ויתרתי. פחדתי ממבטו.  

הימים הבאים עברו עלינו בעצלתיים, המרוץ אחר תרבות או קניות הפך לחסר חשיבות. העברנו בקרים עצלים במיטה סתורה, יצאנו לארוחות מעוררות, ולאחר צעידות רומנטיות לעיכול, חזרנו לעכל אחת את השנייה.

בשתיים בלילה, בהמתנה משועממת בשדה התעופה המנומנם הבחנו ביותר ויותר אנשים עם מסיכות, מראה שהיה שמור עד אז לסהרורי מזרח אסיה. כמעשנת כבדה השתעלתי כהרגלי. ראשים זועמים ומפוחדים הביטו בי ממלמלים ואני לא הבנתי. ניסינו להפנים שאנו חוזרות לעולם אחר, למדינה ששתינו מתקשות לכנותה "בית". כבר ביציאה מהנמל למקום שחם ומסריח בו לאורך כל השנה, הבנו שהכל השתנה, והפעם לא רק בראש שלי.

כשהגענו כל אחת לביתה יצרנו ריחוק שממילא היה הכרחי באותה עת. זה לא שהיא רצתה לחזור לחייה כאילו דבר לא קרה. אלא שעבורה זו היתה התנסות הכרחית לקראת השלב הבא  בחייה החופשיים, ממנו, אבל גם ממני.

עלי עברו ימים שקטים, מעצבות ומגעגוע. ואז הוטלה הפצצה. היינו צריכות לנחש שזה ייקרה, אבל איך אפשר לחשוב על הכול בעולם שנעלמה ממנו המחשבה? ברשתות החברתיות החלה להופיע תמונה. תמונה כל כך אסתטית שעד מהרה הפכה להיות תמונה רישמית בעמוד הפייסבוק של הבלוודר. שתי נשים אלגנטיות מתנשקות תחת הנשיקה של קלימט. 

בעלה הגיע לפנות ערב ושאל בשקט: "זה כבר הרבה זמן?" "תלוי", לחשה. שתי בנותיה הקטנות נשלחו אחר כבוד לקומה השנייה בה התגוררו הוריו של בעלה. מאוחר יותר שמעתי שתוך זמן קצר היא ארזה את עצמה ועברה למלטה, שם פתחה חנות ספרים קטנה לשירה ואמנות לבנטינית. מי שמימן לה את פתיחת החנות היה לא אחר מאשר בעלה. או לפחות זה מה ששמעתי. אם להודות על האמת היה לה בעל נפלא. כאגרונום התמחה במציאת פתרונות לזרעי חיטה מממגורות בהן נוצרו נבגי פטריות. הוא הרבה לנסוע בעולם. הוא היה יפה תואר, דובר 4 שפות, והכי חשוב, נתן לה חירות מוחלטת, כזו שרב הנשים יכולות רק להתקנא בה, כלכלית, מחשבתית, התנהגותית.

האיש לו אני נישאתי לעומת זאת, גדל איתי, אך לאחר מעט שנות מרד לו היינו שותפים הוא בחר לחזור למקורותיו בעוד אני הלכתי והתרחקתי. דבר ידוע הוא – בקרב יודעי ח"ן – שבכל משפחה דתית יש כבשה שחורה אחת, שסטתה מ"הדרך", את אותה כבשה משיאים במהירות לכבשה תועה אחרת. אף אחד לא מביא בחשבון שכאשר משיאים כבשים תועות כל אחת תתפוס כיוון, כי להיות כבשה תועה זה אופי. עם הולדת בננו הראשון הוא כבר עשה סימנים של געגוע לריח הגפילטע עם הגזר הרוטט. ואני פיתחתי דלקות וגינליות כרוניות, מגנה על עצמי מפני הכנסת הקישקע לחמין הבוער שבתוכי.

למרות המתירנות שמייחסים לחצר בה גדלנו, יש דברים שלא משתנים כשמדובר ביהודים שטעטלים בדלנים: תחושת העליונות על כל מי שאיננו אנחנו, הרכלנות הבלתי פוסקת מלווה בצקצוקי לשון הרע, והגזענות כלפי כל מי שאינו יהודי.

בכל אופן, בואו נגיד שבעלי פחות התחבר לרעיון של אשתו במיטה עם מישהו אחר, ובאופן מפתיע, לא שינה לו שהמישהו האחר הזה היתה אישה. מה שכן שינה לו שהיא היתה "ישמעאלית". בשקט זועם הוא נכנס בערב הבייתה, הניח את מכשיר הטלפון הלא כשר שלו על שולחן המטבח, מצביע על המסך במבט מלא תוכחה. הסתכלתי. גלים של חום וגעגוע הציפו אותי. חיוך ענק העז להתפרש על פני המטופשים. כל זה כמובן הכעיס אותו עוד יותר. "במחשבה שנייה אני בכלל לא רוצה לשמוע. פשוט תשתקי אישה רעה. בוגדת! לא רק בי, בכל האומה!" צחקוק נפלט מתוכי למשמע דבריו. הרגשתי כמו הצל היונגיאני של ז'אן דרק.

ישראל לקח את ילדינו ונסע להוריו. נשארתי לבד והלכתי לישון מוקדם, כמו שאני אוהבת. כשקמתי בבוקר כבר חכו לי במטבח אימא שלי וישראל. "הילדים בבית ספר. אבל שלא תחשבי שאת עומדת לראות אותם בצהריים. את לא הולכת לראות אותם. נ ק ו ד ה". אוי ישראל ישראל. אימא שלי הכניסה לך את השטות הזאת לראש? את מי אתה מעניש בעצם? אתה הרי לא מסוגל לגדל אותם. אימא שלי הציעה את "עזרתה?" אתה באמת רוצה שהיא תהיה זו שתגדל את הילדים שלנו?  

אבל הם לקחו אותם ממני. חלפו כמה ימים, שבועות. חודש. חודשיים. ניסיתי לחבר את רסיסי חיי מחדש. גררתי את עצמי לעבודה הלא תובענית שלי. בשעות הפנויות הרבות מידי שהיו לי עקבתי אחריה באינסטגרם. אבל כל פעולה כזו נזלה מבין שני החורים שנפערו לי בנשמה. הייתי נרדמת במיטות הקטנות ושותה קפה בכוסות הפלסטיק שתחתיתן קבלה גוון של שוקולית. ובוקר אחד פשוט לקחתי סכין בשר ענקית, ויצאתי לציד. לאימא שלי הלכתי קודם. אני מוכרחה להגיד שהחלק הזה היה מהנה במיוחד. מאז שהייתי ילדה פנטזתי איך יהיה להכאיב לה ממש ולראות אותה מתחננת. התיישבתי ליד שולחן הפורמייקה המכוער שלה וחיכיתי לישראל. זה היה הרבה פחות מהנה. כעסתי עליו שהביא אותי למצב כזה. כשהחלה להיווצר שלולית דם סמיך על הרצפה, דם מעורבב של ישראל ושל אימא שלי, הפשלתי את שמלתי, התיישבתי בתוכה וחיכיתי.