ספר הילדים של ירדן קדר, "סיפור על בית" (הוצאת טוטם 2024), עם איורים של שירה ברוך-מלכא, כולל נקודת מבט מפתיעה ומרעננת: הבית עצמו מתעורר לחיים ומתחיל לדבר ובעיקר להרגיש. האפשרות לדובב את מי או מה שלא יכולים באמת לדבר איתנו היא קסם שיכול להתרחש בעולם הדמיון של אגדות וסיפורים וזה כמובן כוחה של הספרות: להפנות מבט הצידה, מעל ומעבר למציאות הכובלת, ובמקרה שלפנינו לפתח רגישות גם כלפי הבית עצמו. כי המציאות שבה אנו חיים מלאה הטיות ועיוותים שלמשל גורמים לנו לזרוק מייד את מה שלכאורה התיישן ולמהר ולקנות חדש, בשעה שדווקא דברים ישנים הם לעתים טובים יותר מדברים חדשים. סיפור של בית עשוי אולי לגרום לנו לעצור ולהרהר ביותר חמלה בחפצים שמסביבנו, בבית שבו אנו גרים, בכל אותם אובייקטים מובנים מאליהם שבלעדיהם חיינו היו שונים בתכלית.
כולנו מכירים את שיגעון מעבר הבית ושיפוץ הבית. ברגע אחד נתון אוחז אותנו שיגעון מוחלט ודוחף אותנו לארוז הכל ולעבור. והמעבר הזה מלווה הרבה פעמים גם בשיפוץ המקום שאליו נכנסים. אנחנו עוזבים מקום ואנחנו נכנסים למקום. קירות מתנפצים ואריחים נעקרים. רעשי העקירה מחרישי אוזניים. דומה שאף אחד לא חושב על הבית שהיה שם שהוא כמובן הרבה יותר מסיכום הקירות, האריחים והריצפה. בית הוא סוג של פעילות שבלעדיה אין בית. מה זה בית? "קצת אחרי ששירה ושחר נפגשו והכירו,/הם החליטו לבנות לעצמם בית./בית קטן וחמוד שיהיה רק שלהם." (עע' 3-2). בית הוא מסגרת התייחסות כללית וגם הביטוי הפרטי והאינטימי ביותר. שירה מציירת על הקירות וצלילי הגיטרה של שחר מסתחררים להם עד עליית הגג. הבית הוא שותף אקטיבי ביצירת הישות האינטימית שנקראת בית. הוא מהווה אמת מידה לצמיחת העצים בגן: "צמרות העצים בגינה/כבר הגיעו לגובה החלונות בקומה השניה…" (ע' 4). הוא לכאורה מצמיח מתוכו גם את גמבה החתולה וגם את פלג התינוק שהצטרף לבית, שהרי "הבית גם ראה ושמע הרבה סודות,/אבל לא גילה אותם לאף אחד." (ע' 6). הבית מתרגש כשההורים הצעירים מסדרים את עליית הגג לקראת דני התינוקת, הוא מתמלא בחפצים שונים ובעיקר מתמלא בקולות של שמחה.
הנה כי כן נוצרה אותה ישות אינטימית המכונה בית. אחרי שטיפל ביד אוהבת בכל בני המשפחה הנמים חשב הבית "בינו לבין קירותיו:/כמה מאושר אני שזכיתי במשפחה שלי!" (ע' 10). אולם כאן מגיעה תפנית: המשפחה גדלה, החפצים התרבו והמקום נעשה לפתע צר ודחוק. המשפחה עומדת לעבור הלאה ולנטוש את ביתה לטובת בית אחר. ואכן בוקר אחד זה קורה: "ובוקר אחד,/מוקדם ממש,/עצרה בחוץ משאית גדולה./מהמשאית יצאו סבלים חסונים/במדים אפורים וכובעים לבנים,/ובידיהם המון-המון ארגזים ריקים,/סרטי הדבקה וניילונים." (ע' 14).
כך נותר הבית ריק ולבד ושקט. לוקח לו קצת זמן להבין שהמשפחה שלו לא חוזרת. שהנטישה הזאת היא סופית. שהישות האינטימית נקרעה. אבל ממש כמו בסיפורים ובאגדות הבית החליט לא לוותר. ממש כמו בסרט "למעלה" (up) של פיקסאר, שבו יש בית שממריא בעזרת בלונים למסע בעקבות החלום להגיע למפלי גן עדן בוונצואלה, ככה הבית שלנו מקבל החלטה לצאת לדרך: "אז זקף הבית את קומתו, והכריז:/"זו המשפחה שלי ולא אוותר עליה!"//וכך יצא,/נחוש ומלא תקווה,/לחפש את משפחתו." (ע' 22). האיור של שירה ברוך-מלכא בע' 23 ממחיש לנו את הבית באויר כאשר הפעם נוספו לבית גם זרועות משני צידיו שמבליטות יפה את אישיותו העצמאית.
לאחר חיפוש קדחתני מוצא הבית את מבוקשו ומזהה את הבית החדש של משפחתו ואז מתרחש עוד קסם: "בבוקר,/כאשר התעוררו בני המשפחה,/הם הרגישו שהם בתוך חלום./האם ביתם הקודם/נכנס לביתם החדש?" (ע' 26). ירדן קדר מתאר את מה שקרה כמצב חלומי, הבית הישן כאילו "התיישב" על הבית החדש וכמו נולד מתוכו, הישות האינטימית הקרועה שבה והתאחתה, הבית הישן הביא איתו שפע של טעמים, צלילים וצבעים: "על אדני החלונות במטבח/שוב נחו העציצים עם התבלינים,/הקירות בחדרים שבו לציבעם העז,/ומהרמקולים נשמע כמו פעם/"אדון שוקו" האהוב." (ע' 27). זהו רגע מרגש במיוחד. כל מי שעזב פעם בית, שעבר מבית לבית מכיר את ההרגשה הזאת, אין שני בתים זהים, לא ניתן לשחזר בדיוק את אותה אינטימיות שנוצרת בין קירות מסויימים מאוד, במקום ספציפי. אבל הקסם הזה מתרחש ב סיפור על בית: "כשיצאו כולם החוצה/נפעמים ונרגשים,/הם התפלאו לגלות:/דלת כניסה גבוהה,/גג רעפים וארובה,/גינה ירוקה/ותוכי קטן נאמן./הכל היה כמעט כמו פעם,/עוד לפני שעברו לכאן." (ע' 28). אין בית מושלם. לכל בית היתרונות והחסרונות שלו. דומה שהבית הישן, שנעשה דחוק וצר למשפחה המתרחבת הביא עימו כעת רק את הדברים הטובים שהיו בו. בני המשפחה מכירים בכך לפתע ומצטערים על הנטישה. אולם עתה שוב נרקמה אותה ישות אינטימית מסתורית בין הבית לבין המשפחה וכך הבית התפנה לחזור ולטפל במסירות בבני המשפחה שלו: "בסופו של אותו יום נהדר,/כשהגיע הלילה וצצו הכוכבים,/פנה הבית לעיסוקיו משכבר הימים:/הוא סגר את צבעי השמן של שירה כדי שלא יתייבשו,/השעין את הגיטרות של שחר על הקיר,/החזיר למדף את ספריו של פלג,/סידר את אוסף גיבורי-העל של דני הקטנה,/ולבסוף, בנשיפה קלה,/הידק שמיכה רכה סביב גמבה החתולה." (ע' 32).
סיפור על בית של ירדן קדר הוא הרהור רגיש על המשמעויות השונות של המלה "בית", על הממדים השונים של הבית בחיינו, הוא מעורר אותנו להעריך מחדש את מה שנראה מובן מאליו מסביבנו. למה שלא נקשיב לבית המדבר?