״יזמות היא בראש ובראשונה היכולת לזהות צורך,״ כך קראתי באחד המגזינים בחדר ההמתנה במשרדו של רואה החשבון שלי. מיד בתום הפגישה, זיהיתי את הצורך שלי להתעשר והבנתי שאני יזם. חמוש בתובנה זו, מיהרתי לביתו של מנשה שפילמן, שהיה שקוע עד צוואר בשטיפת הרצפה וקיבל את פניי באיפוק.

״אני באמצע הנקיונות,״ הוא ציין בעודו גורף את המים, ״לא יכולת להתקשר לפני?״

״בשביל מה שאני עומד להציע לך,״ הכרזתי בגאון, ״חייבים להיות פנים אל פנים.״

״תיזהר! אתה הורס את הספונז׳ה!״ ירה מארחי, ״מאיפה כל הבוץ הזה? בשביל מה יש פה סמרטוט?״

לאחר שהתיישבנו והשקטנו את רוחנו עם כוס מים צוננים, סיפרתי לחברי שהחלטתי להקים מיזם עסקי מניב, שבו אשקיע את כל זמני ומרצי, ובחרתי בו להיות שותפי הבלעדי.

״אבל יש לך עבודה,״ הקשה שפילמן, ״מה תעשה, תתפטר? ומה אם תיכשל? תישאר בלי כלום…״

״עבודה זה לא כלא! הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות זה לא לקחת סיכונים,״ ציטטתי את המגזין, ״לא להגשים את החזון שלי – זה הכישלון האמיתי!״

״מה זה בעצם המיזם הזה?״ שאל שפילמן בחשד.

״בגלל זה אני פה. אם אנחנו הולכים להיות שותפים, זאת החלטה שאנחנו צריכים לקבל יחד.״

שפילמן שילב את רגליו וזרק בי מבט נוקב שלא הסתיר את חוסר האמון שהוא רחש למיזם הזה ולכל הביקור שלי גם יחד. ״אתה עוד לא יודע איזה עסק אתה רוצה לפתוח?״

״יש הרבה אפשרויות על הפרק," הצהרתי בשיקול דעת, "אבל אני אשמח לשמוע מה אתה חושב.״

שפילמן חכך בדעתו וכילכל את צעדיו בתבונה. הוא זרק מבט חטוף אל הדלת, משם הפנה את מבטו אל הנעל שלו ומשם אל מחבט בייסבול שהיה שרוע על השטיח. לא נדרשה גאונות יוצאת דופן כדי למתוח קו בין כל הנקודות הללו, אך לפתע הוא הכריז בהתלהבות: ״האמת שתמיד רציתי לפתוח בר!״

״זה… כיוון טוב, בהחלט ניכר שיש פה… התחלה,״ עודדתי אותו, ״אבל אנחנו לא יכולים לפתוח בר, כל בנאדם שני בתל אביב פותח בר, כבר אין מקום בעיר הזאת לברים חדשים.״

״אם זה מה שכולם עושים, זה לא סימן שזה עסק משתלם?״ שאל ידידי התם.

״לא,״ עניתי, ״כדי להצליח בעולם הזה חייבים להיות מיוחדים, שונים, חייבים לבלוט ולהציע משהו שאי אפשר לקבל באף מקום אחר. אם נגיד היינו פותחים בר, אבל היה בו משהו שונה… אם היינו יכולים להציע ללקוחות שלנו איזו חוויה ייחודית…״ כאן לקחתי לגימה בריאה מן הכוס ואז זה נחת עליי! ״בר מים,״ הצהרתי חגיגית.

״מה?״

״בר שכל מה שמגישים בו זה מים. מכל העולם, בכל מיני טעמים, ממעיינות, מבארות, מנחלים, עם מינרלים, עם גזים, בלי גזים, כל סוג של מים שאפשר לדמיין יהיה אפשר למצוא אצלנו. זאת תהיה אטרקציה ויראלית שכולם ידברו עליה.״

״מה עוד יהיה שם?״ תהה שפילמן בספקנות.

״כלום!״ קבעתי, ״זה כל העניין. ברגע שמתפזרים, הכל מתמסמס. הקונספט שלנו הוא בר מים, שבאים אליו בשביל לשתות מים, רק מים, ולא שום דבר אחר.״

״אבל מי יבוא לשם?״

״אנשים שצמאים לחוויות חדשות… אנשים שצמאים לפרוץ את הגבולות של עצמם… אנשים צמאים!״

לאחר משא ומתן קצר, אך מייגע, שבמהלכו הסכמתי להתפשר על כך שב"באר" יהיה גם קרח, שפילמן לחץ את ידי ואישר שהוא בפנים. בידיעה שיתכן והרגע הזה עוד ייזכר לדורות, מילאנו את כוסותינו מן הקנקן והנפנו אותן בהתרגשות.

מקץ חודשיים של עבודה מאומצת, אני ושותפי העסקי פתחנו סמוך לכיכר דיזנגוף את ״הַבְּאֵר״, בר המים הראשון בישראל. לרגל הפתיחה יצאנו במבצע happy hour של 1+1 על כל המים מהחבית בין 18:00 ל-20:00. והלקוחות לא הפסיקו לזרום. לקוחות מגוונים, מכל קשתות האוכלוסייה – גברים ונשים, זקנים וטף, חילונים ודתיים, נהנתנים וסגפנים, משכילים ובורים – היה נדמה שכל העיר מדברת רק עלינו, ובצדק! סיפקנו ללקוחותינו חוויה ייחודית, הגשנו להם מים מכל קצוות תבל והרווינו את סקרנותם שלא ידעה שובע.

כך התנהל הבר שלנו במשך שבועיים תמימים עד שתנועת הלקוחות החלה להתדלדל. שפילמן טען שקשה לשבור את ההרגל לנשנש משהו עם השתייה, והציע שנוסיף לתפריט צ'יפס.

"הקמנו כאן מבצר שהושתת על טהרת המים," התרעתי בפניו בחלחלה, "זה מה שהביא לנו את ההצלחה, ועכשיו אתה רוצה לירוק לבאר שממנה אתה שותה? אם נמכור כאן משהו שהוא לא מים, נשבור את הקונספט הזה, ואז זה מדרון חלקלק."

שפילמן מצידו התריע שאם לא נשבור את הקונספט ניאלץ לשבור את תוכניות החיסכון שלנו, והיה צדק בדבריו, שכן בשלב הזה כבר ניתן היה לספור את כמות הלקוחות היומית שלנו על יד אחת.

מהפכת הצ'יפס ב"באר" חוללה שינוי מבורך. בין-לילה חזרו לפקוד את מבצרנו הקט אנשים רבים, ששתו ואכלו בהנאה רבה. אולם התנופה החזיקה מעמד ימים ספורים בלבד. תנועת הלקוחות שוב התמעטה וניכר היה שדרוש איזה שינוי. שפילמן טען שהרבה אנשים רגילים לשתות בירה לצד הצ'יפס, והיה צדק בדבריו. בפה אחד החלטנו להוסיף לתפריט גם בירה – החלטה שבהחלט הוכיחה את עצמה.

מקץ ימים אחדים התברר שלא כולם אהבו את סוג הבירה שבחרנו, והיינו חייבים להתחשב בכולם. לכן שדרגנו את מחלקת הבירות במגוון רחב ואקלקטי, וליתר ביטחון הוספנו גם כמה סוגים של משקאות חריפים, עם התמחות בוויסקי מיושן. במקביל הוספנו גם כמה מתאבנים שמקובל יותר לנשנש ליד משקאות חריפים ויחד עם הרחבת המטבח העסקנו עוד כתריסר מלצרים ושף דרום אמריקאי.

כמובן שלא הזנחנו גם את אוהבי הקוקטיילים ודאגנו לשמור בהישג יד את כל המצרכים לשם כך. היות שגם לי וגם לשפילמן לא היה ניסיון בהכנת קוקטיילים, שכרנו ברמן עם ותק של עשור, שנתן ב"באר" שואו שמשך אליו מבקרים מכל רחבי הארץ. לא עבר זמן רב עד ש״הבאר״ הוכתרה במגזין האלכוהול היוקרתי בעולם כבר האטרקטיבי ביותר בישראל.

בערב הזכייה ישבנו אני ושפילמן על הבר. הרמנו כוסית מלאה בגאווה ונזכרנו בימיה הראשונים של ״הבאר״ וברגע שבו נחתה עליי ההשראה להקמתה. הרגשתי שגרוני ניחר וביקשתי מן הברמן כוס מים קרים.

"מצטער, אבל יש רק פושרים," הוא ענה בקור רוח.

הבשורה תפסה אותי בלתי מוכן. כיצד יתכן שבבר המים המהולל שעשה כותרות בכל העולם, אי אפשר לקבל מים קרים? הרגשתי שמישהו נרדם בשמירה, והמישהו הזה הוא אני. נעצתי את מבטי בברמן ופתחתי בקול חנוק: ״איזה סוגי מים יש במלאי?״

הברמן, שבלי ספק כאב את כאבי, העווה את פניו במבוכה והשפיל את מבטו. ״יש רק סוג אחד," הוא סינן ברוך, "מי ברז.״