close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האש הבוערת של יצחק שָׁמִי

    הרצל חקק | הומאז' | התפרסם ב - 10.06.20

    ראיון עם הסופר יצחק שָׁמִי


    יצחק שמי נולד בחברון בשנת 1888. יחסית לבני דורו – עגנון, ברנר, פיכמן – נותר שמי די נידח, נשכח. בימים שבהם כתב, מדובר היה בגל של ספרות התחייה הלאומית. סופרים נבחנו כמבטאים אופק לאומי חדש, קוממיות של עם שב לארצו. יצירתו של שמי חרגה מאופק הציפיות הספרותי הזה, מן הרוח השלטת. לא נוכל לשכוח את סיפוריו הידועים “נקמת אבות”, “בין חולות הישימון”, “ג’ומעה אל אהבל”, וכמובן את רשימות הביקורת שלו והתכתובת עם הסופרים בדורו.

    יצחק שָׁמִי

    סלונט קם בימים אלה לתת בימה של כבוד לסופרים נשכחים, ואכן יש כאן קול שנשמע כמו קול נבואי – “יש זיכּרון לראשונים”. כאן המקום להצדיע ליצחק שמי, לתת כבוד ליוצר הצנוע והענו הזה. המורשת שלו מפאֶרֶת את ארון הספרים העברי:

    מול הספרות העברית ההגמונית של דורו, כנגד היצירות שנכתבו באותה תקופה, שמי הצנוע ניצב ברעדה בצד השני של ההיסטוריה. עקבותיו נותרו, ואפשר לומר ברטט, אכן היה כסופר שונה, מעֵין “נר ברוח”.

    סיפוריו ורשימותיו של יצחק שמי ביטאו זֶהות תרבּותית נבדלת, מיוחדת. זה סוד קִסמו. קריאה בספריו – יש בה היסחפות אחר אור פלאי: כמו מתוך אפֵלה, רואים אנו שורות פורצות כקרני נֹגה, מאירות באור נדיר את המזרח, את בני עֲרב, והמילים הרוחשות מסַפּרות סיפורים אנושיים. יש קסם, הנה היופי הנסתר מבליח בין השיטין: שְׁביבֵי אמת שמֵעבר לַחיצוניות, פְּניני סִפרות אוניברסאלית לעילא ולעילא.

    יש בשנים האחרונות תחושה, של תיקון עוול ביחס לקבָּלת יצירתו של שמי. מכון הֶקשרים בראשות פרופסור יגאל שוורץ ומנהל העיזבון שלו יוסף צרניק עושים רבות למען קירוב יצירתו לרבּים, ועדוּת לכך – הוצאה לאור מחודשת של אוסף היצירות של יצחק שמי – “טחנת החיים” בהוצאת מכון הֶקשרים, 2015.

    בריאיון ל”ידיעות אחרונות”, עם צאת הספר, אמר יגאל שוורץ: “מה שהימם אותי לפני הכול היה התמונה של שמי…יש משהו כל כך חזק בפָּנים שלו. איש ספרדי, נשוּא פנים, ועם זאת משוּך בו חוט טרגי. כל מקום שהגיע אליו, נהֱרס. חברון, סוריה. בבולגריה תפסה אותו המלחמה. הוא היה נשוי לשלוש נשים, כולן אגב אשכנזיות. לא הסתדר עם האבא. אמא שלו התאבּדה” – ידיעות אחרונות, 30 באוקטובר, 2015.

    “טחנת החיים”, הוצאת מכון הקשרים (2015)

    את השם “טחנת החיים” לאוסף היצירות של שמי שאבו העורכים מן הסיפור של שמי “שומר המסגד האחרון” – ומתוך שורה מתוך יצירה זו:

    “בשובי לא מכבר לעיר מולדתי מאוכזב ושבוּר כנפיים, אחרי נוּדי על פני תבל עשרות בשנים ואחרי שטַחנת החיים טחנה אותי עד דַק, הייתי חוזר תכופות אל החורשה הזאת ומבקש בּה מרגוע לנפשי הנלאֵית, מֵפִיח בגל האֵפר הקר שנעֱרם על ימי הנְהָרָה שחלפו, ומחַטט בִּתהום הנשִייה, בתוך תילי הפִּיח, אחרי גיצים מלַהְלְהים ולוחשים של ימי האושר האבודים.”

    נזכור לָנצח את אמירתו האצילית של יצחק שמי בערוב ימיו. יש בצלילות הזו קורטוב של צידוק הדין – “המים המעטים, שהוצאתי מן הסלע הם מחֶלבּּי ומִדָמי, יהיו הם תשורָתי לכל הקוראים באשֶׁר הם.”

    קמתי בעקבות סלונט ואמרתי בקול:
    הבה נשתה מן המים האלה.
    ברכתי על היוזמה של סלונט להאיר יוצרים נשכחים.
    אמרתי – חייבים לתת לציבור ריאיון עם הסופר.

    חשתי מחויבות להאיר את דמותו באמצעות שִׂיח מאוחר עם האיש המיוחד הזה, לנסות להבין מֶה היתה דרכו, מה האַרְס פואטיקה שלו, האם הוא חש עזוב או מר נפש? הרי לכם ראיון, שנשאב מן הענן, קצת ערפילי אבל רענן…  מפגש ממנהרת הזמן.

    מבחר מן השיחה עם יצחק שמי

    חלפו שנים מאז כתבתָ את ספרך האחרון, והיום יש יותר מבקרים, שנוברים ביצירותיך, שמנסים לגאול אותן מן ההשכָּחה. האם גם בימים שהיצירות נכתבו, נחשבתָ לשונה כל כך, לרחוק מן העין?

    ראיתי עצמי כיוצר, שמבקש שִׂיח עם המציאות, עם הספרות – אבל ידעתי, שיש לי ביוגרפיה שונה. מבט אחר… ידעתי מהר מאד, שאיני חלק מן המילייה הספרותי. בחיים יש מצבים שאתה חש מיעוט… וההגמוניה הספרותית היתה אכן רחוקה ממני.

    אל תשכח, נולדתי בחברון באוגוסט 1888. רוב הסופרים חשו כמשמרת שצועדת לפני המחנה, מתחברת לסופרי העלייה השנייה, מהדהדת את המהפכה הציונית, את היישוב החדש. נחשבתי לשונה, כי הייתי אחֵר בעיניהם, ואכן רוב הסופרים היו מהגרים מאירופה. הטעם הספרותי והשיח הספרותי היו של קבוצה שלטת, ואת זה קשה לשַנות. תמיד הרגשתי, אספר את נפשי, גם אם היא שונה. ידעתי… הכּתיבה היא העיקר, ההתקבלות תבוא בבוא היום. הנה באתָ לשוחח עמי, ליצירות שלי יש ביקוש… יש עוד קוראים המבקשים את היצירות, את הנשמה שהשקעתי בהן. זו תרומתי לספרות העברית…

    התחושה שלי, יצחק שמי, שלא תמיד ראו בךָ ספרות עברית… נוצר מצב, שכמעט ניתקו אותך מן המשבצת הזו, שכה חפצתָ להיות חלק ממנה. לי זה נראה קצת הזוי, אבל ידעו לתייג אותך. היו שכינו אותך “סופר מזרחי” או “סופר יליד” והיו גם שכינו אותך “סופר גומחה” או “סופר יהודי ערבי”. קשה לי להאמין, שהספרות העברית מביטה בך היום בעיניים כאלה, לא נראה לי שתהא מוכנה לקבל הגדרות כאלה.

    ההגדרות לא חשובות. כל אדם כותב מאבן השתייה שלו… תבין, נולדתי פה, בחברון, הרגשתי ילד של הארץ הזו. קרוב לאוכלוסייה מסביב, ואכן הוכחתי, שאני מבין בנושאי המזרח, במה שקורה בינינו לבין ערביי הארץ. ושים ליבך לזאת. לא כפרתי בציונות, הייתי מלא אהבה למפעל הציוני. היו שהבינו אחרת. וכל כך למה? ראו, שיש לי גם הזדהות עם הכּאב של הערבים. מעולם לא השמעתי מסרים נגד הציונות. הייתי חלק מזה, משמחת ההגשמה הציונית. אבל, נשמתי גם פצעים אחרים, ספגתי תחושה של חורבּן בצד השני. אני אישית לא הרגשתי, שזה ניגוד משווע, אבל אולי נראיתי משום כך מוזר.

    מדוע לא ניסיתָ ללכת עם הזרם, להתקרב למפעל החדש, שקם כאן, לבטא את התגשמות הכיסופים הציוניים. בכל זאת, ספרות אמיתית קשורה לתקופה, לחלומות מסביב, והם היו לאומיים, ציוניים. היתה איזו אידיאה שעיטרה את גל היוצרים כמו איזו הילה מסביב.

    אני כתבתי כסופר, כיוצר שמחובר לנשמתו ולא לאיזו אידיאה מדריכה ממַעַל. כל יוצר מחובּר לביוגרפיה שלו. הרי אומרים  ‘דַע מאַין באתָ’. וזה היה כרטיס הביקור שלי. נולדתי כאן בקהילה ספרדית, ממש בן הארץ, נצר למשפחה די שורשית בחברון. אַל תשכח, ערש ההיסטוריה שלנו, חברון, עיר שהיתה מרכז תרבותי שלנו.

    הצלחתָ לעזוב בנס ממש לפני הפרעות ביהודֵי חברון, עברת לעיר אחרת.

    כאן התמזל מזלי, וגם אני חשתי פגוע מן האיבה הערבית, שנראתה לי כבגידה בחברוּת הזאת. היה חשוב לי להמשיך לטפּח את הקרבה ההדדית, את המכנה המשותף בין העמים.

    אל תשכח, אברהם אבינו, מערת מכפלה, עולים לרֶגֶל. חברון מלשון חבֵרות. נסה לדמיין את אברהם מדבֵּר עם עפרון ותושבי חברון… הייתי אכן מחובּר גם לאוכלוסייה הערבית. לא ראיתי בזה סתירה.  אבא שלי, חכם אליהו שמי, הגיע לחברון מדמשק, אבא יקר, סוחר בדים אמיד, שמצא את מקומו בקהילה היהודית בחברון. שמחתי עם המהפכה הציונית ועם השִיבה לעברית, אבל אני ומשפחתי הרי הקדמנו אותם. קיבלתי חינוך בתלמוד תורה, בישיבה, והעברית היתה חלק מחיינו. שפת ההוראה בישיבה היתה עברית.

    ועדיין מרגישים, שהעברית שלך, שפת הכתיבה שלך שונה מִשל המהגרים מאירופה, שהקימו לנו כאן ספרות עברית. עברית מדוברת… התעקשת להיות שונה?

    כל יוצר הוא תבנית נוף ילדותו, חינוכו. הסופרים מאירופה הדהדו את הלשונות שלהם, את היידיש או שפות אחרות. לי היה הבית שלי, ובעברית שלי הדהדו ביטויים בערבית. הגיבורים שלי שואבים מהזיכרונות שלהם, מאופק החיים שלהם. מה פלא שגיבוריי נראו שונים. כשהופיעו בסיפוריי מילים, שמעו קולות אחרים. היה בשיח ושיג בסיפוריי הד של תורכּית, לאדינו, בולגרית, רוח קדים ממדבריות ערָב. אני יוצר, ובאתי להביע את חיי, המראות מולי… סופר לא אמור לשרת אג’נדה, אלא לחשוף דרך היצירה את נפש האדם, תובָנות, ערכים, נשמות שנאֱבקות, משתַּנות בִּמציאות סוערת.

    עטיפת “נקמת האבות” בהוצאת יחדיו (1975). הספר יצא לאור לראשונה ב-1927 בהוצאת מצפה

    הספרות מספרת סיפור אנושי, ומסביב חבריך הסופרים סיפרו את ההגשמה הציונית, ואתה?

    סיפרתי סיפור של רוח האדם. העליתי בעֵטִי את סיפורם של גיבורים אנושיים, חולשותיהם, נקודות התורפה שלהם, יכולתם לגבור במאבקים ובהתנסויות… וגם להיכשל בהם. ספרות טובה מטִבְעה משקפת רגשות וחלומות – והיא יכולה לחולל זאת בתארה דמויות, שחלק מן הקוראים יראו בהן דמויות מערביות – ומאידך גיסא, גם לגלות דמויות שתיראינה מן המזרח. באתי לחבר את הקוראים לנשמות האלה.

    הרי מהי ספרות? באמצעות הכתיבה אנו מסירים מחיצות בין אנשים ויוצרים מבט על חיי האדם. מערכי הנפש הם הדבר העיקרי.

    ושים לב, שאולי לא כולם קלטו אותי בזמן שכתבתי. לימים כתב עליי פרופסור גרשון שקד, דברים שנשארו ויישארו באור יקרות. הוא הבין אותי.

    יצחק שמי היקר, אכן, למדנו את יצירותיך באוניברסיטה העברית ואני זוכר כמה זכית לכבוד בהרצאות על ראשית הספרות העברית. המורה שלנו פרופסור גרשון שקד היטיב לרדת למצולות נפשך – וכך כתב עליך במבוא שלו: 
    “שָׁמי, המספר המזרחי שצמח בארץ, ולא ‘זכה’ לחינוך ‘מערבי’ כַּחבריו בני העלייה השנייה והשלישית, חדר לנֶפש האדם וירד למעמקֶיה”.

    גרשון שקד הבין אותי… אכן כך, הנפש והמעמקים… לְשָם אנו חותרים… הנפש שלנו רוצה להרגיש קִרְבה לאלה היקרים לנו, לא לפגוע בהם. תזכור, מה אמר אבא גוריו בספרו של בלזאק. הוא אומר שם: “חיַי כלולים בחַיֵי בנותיי, כשהן שמחות ונהנות מחייהן…מה אכפת לי לבוּשי והמקום שאני ישן בו”… לסופר הכותב יש דרך לנשום את גיבוריו, וכך חשתי… כשכתבתי. הרי זה מוֹתר האדם, לֹא?

    כשאני קורא אותך, קשה לי עם הביטוי “מוֹתר האדם מן הבהמה”. בסיפור שלך “בין חולות הישימון” ההזדהות שלך עם הסוסה הפגועה, מוכיחה שיש כאן הרבה יותר מצֶלֶם אנוש. הכאב של החיה הפצועה הוא גיבור הסיפור. האם לא כן?

    אנסה להעמיד דברים במקומם. סֵבל הסוסה הפצועה חושף רגע נדיר בצֶלֶם האנוש של גיבור הסיפור. ואני כיוצר הרי מסַפר על אנשים, חושף את נשמתם. כדי להישמע מובן יותר, בוא ננסה להבין מה קרה בסיפור הזה. אכן יש תחושה של מוֹתַר הבהמה…

    בסיפור הזה שכתבתי… ההזדהות עם הסוסה, היא קודם כל קשר נפשי: האהבה של מנצור הגיבור לסוסתו האצילה. זה לב הסיפור.

    ראינו זאת באי נכונותו למכור אותה בעבור כל הון שבעולם. והנה בא השבר הגדול. מתי זה קורה?… כאשר שליחו של השייך שחפץ בסוסה, מצליח לגנוב את הסוסה מתחת לאפו של מנצור. מנצור המסכן, עולמו חרב עליו. אנו עדים להתרחשות שגורמת לנו לרַעד בלב, לצמרמורת. מנצור יוצא בעקבותיה של הסוסה האבודה, יוצא לרדוף אחר אותו עֶבֶד על אוכּפו של סייח צעיר,  וזה  מרדף נורא. השודד רוכב על סוסתו האצילה של מנצור.

    יצחק, כאן ריגשתָ רבים! כקורא, אין הרבה קטעים מרגשים שכאלה, בסיפור הזה, התעלית, זיכית אותנו ברגעים מרגשים, במרדף מרטיט. כעבור ימים רצופים של רדיפה, נפצעת הסוסה האצילית, שעָליה רָכב העבֶד הגנב, וכאן אתה כסופר נכנס לעומק הדילֶמה של מנצור. מה הרגשתָ אז ככותב הסיפור הרוטט הזה?

    אני עונה לך, ומרגיש את הדמעות. אני נזכר ברגעים, שכתבתי זאת. הידיים רעדו לי, כתבתי את לבּו של מנצור, הנשרף מאהבה לסוסה הזו… וקשה לו. הוא רוכב על סייח צעיר, ובכל רגע הוא חש, שהוא עלול לפגוע בכבודה של הסוסה, האם סייח יוכל להשיגה. הרי היא הגדולה מכולן!… ויש רגע שהוא הנורא מכול.

    כשכתבתי את רגע המשבּר הזה, פשוט בּכיתי תוך כדי כתיבה. הסוסה האצילה מאבּדת גֹבַה, נתקלת במהמורה קשה… מאבּדת מיכולתה לעמוד במרדף. סגולותיה הנעלות עומדות למבחן חסר תקדים. כאן לבי כיוצר החסיר פעימה: שאלתי את עצמי, הַאִם אתן לסייח הצעיר להשפּיל את הסוסה שלי, כשהיא בשיא שברונה.

    וזה הרגע, שהוכחתָ, כי אכן סופר מתאר נפשות ולא מהפכות גדולות. כאן אני יורד לסוד נפשך. עדיין קשה לי להבין, איך סופר מצליח לרדת לנפש הסוסה. נזכרתי בפסוק שלנו “יודע צדיק נפש בהמתו”.

    אתה רואה, כמה זה אוניברסאלי. אתה מחזיר אותי לאותם רגעים. וזה לא מגדל שֵן, הסופר שרוי בכבשן אש… אני מנסה לשוב לאותו רגע של כתיבה, כשאני כסופר צולל לנפשו הלוהטת במדְבּר לפנימיותו  של הגיבור שלי מנצור.

    הגיבור האהוב עליי חי מולי כיצור אנוש, ערבי למוד מדבריות, הייתי בתוך נשמתו. חשתי בשיברונו. מנצור שלי חש במצוקת סוסתו הפצועה. אבן חצץ פצעה את רגלה, שרטה אותה עמוקות… וגם את נפשי. מנצור אחז בי בכותבי זאת. אותה אבן פצעה גם את נפשו… לוחם מדבָּרי מהולל, שקרס ברגע המיוחד הזה…

    זה היה שלב גורלי בּכתיבה, וזה היה כמובן שלב גורלי במרוץ, ראיתי את עיניו הדומעות של מנצור. הנה הוא עומד לנצח, הוא קרב אל העבד השודד. הניצחון בהישג יד, היה בו רטט של התרגשות, גאוות המנצח. ודווקא אז הוא מוותר על המרדף, אין לו עניין בניצחון על העבד, אין לו עניין להוכיח לו, כי ידו השיגה אותו. הוא מבין, שהניצחון האישי שלו הוא התבוסה הכואבת והמשפילה של סוסתו האהובה. הוא מאפשר לעֶבֶד לחמוק, רק כדי לא לפגוע בנפש סוסתו, שלא תחוש רגע של מפָּלה. רגע של השפָּלה. שְמה הטוב של סוסתו יקר לו מכּול, נשמתה חשובה לו מכּל הון שבעולם. דבר אחד ניצב לנגד עיניו: נשמתה של הסוסה… אין לו רצון להוכיח, שסייח צעיר השיג את הסוסה היקרה מכול. אתה מבין?

    יצחק, כאן אני מיטיב להבין אותך, בעיניך יוצר וסופר מספרים נפשות, וכשיש כזאת הזדהות עם גיבור בסיפור, עם הסוסה או עם הרוכב, בעצם ביטאת רובד עמוק בחיי האדם. הספרות העברית מסביב נראתה אחרת, נשמה אחרת, ולהבין סוסה פּצועה במרדף במדבר היה רחוק מן האופק של חייה, כאן עמד במרכז משהו אחר, הנפש של המפעל הציוני, המשברים של המהפכה הציונית. ואתה מצאת לך זמן לכתוב על חלכּאים ונדכאים… על סוסה במדבר… כשכתבתָ, הרי ידעתָ ,שאתה מסתובב ברחובות אחרים, לא?

    אתה צריך להבין, טחנת החיים טחנה הכול, גם את חלומותיי…

    הסופר משוטט ברחובות, ואלה הרחובות שקסמו לי, שמָשכו את לבי. חשתי כבוד לדמויות הפשוטות, לַחלכאים, לכל אלה שכּמעט נעלמו מתחת לרדאר האנושי, הכבוד הזה לַסובלים היה בנשמתי, ואני משוכנע שהיו קוראים רבים, שנימים בנפשותיהם רעדו. היו שסיפרו לי, אנחנו בּאנו מאירופה, ובכל זאת הוקסמנו. הם אמרו לי, זה הזכיר לנו זיקה אנושית ושֵבר וגם חלום…אלה היו בכל מקום, גם במזרח, גם במערב… דיברת על חוויות אוניברסאליות. והם הזכירו לי מצפונות הלב שלהם. אמרו לי:  סיפורים בצידי הדרכים היו גם אז בסיפורים על ראשית החסידות, סיפרו לי כיצד באותן אגדות עם  הבינו לנפש רבים, נפתח שער של הקשבה לפשוטי העם, כמו שראינו, למשל, בהאדרת דמותו של הצדיק הכפרי, בסיפורים על האחים אלימלך וזושא הסובבים בין פשוטי העם. והאמת, זכרתי גם אני סיפורי צדיקים כפריים, הם היו חלק מעולמי. נפתולי הנפש משכו את תשומת לבי, ואתה בוודאי חש זאת בסיפור שלי “ג’ומעה אל אהבל”. אני מרגיש, שנשלחתי לתאר את מעמקי הנפש, את מסתרי הסבל. אם נראה אדם כּלוא תחת מפולת אבנים, ואנו מסביב קרוב וּלְיד, ואיננו יכולים להושיע. מהי הספרות – אם לא היכולת לבטא זאת, לחשוף את ההזדהות הנפשית, את ההתעלות הנפשית? זה הרבה יותר מאשר להיות מחויב לְמֶסר של משמרת סופרים, להיות שופר להלכי רוח של מהפכה גדולה מלמעלה.

    עטיפת הספר “שישה סיפורים”, הוצאת תרמיל (1983)

    יצחק, אני יודע, שבדור שלך חיכו לכתיבה אחרת, וגם היום לא רבים אצים לקרוא את סיפוריך, שנראים רחוקים מעולם הקוראים, גם זה שהתחלף. הטעם הספרותי והשיח הספרותי עדיין בסביבה אחרת, ברחובות אחרים. האם כך אתה חש, שאין נביא בעירו?

    יוצר כותב וחוצב מתוכו כי זה בנפשו. אין לי חוזה עם הקוראים, שאני קם לספּר להם סיפור, כדי לספק את מבוקשם. אהבתי את הנביא ירמיהו, שנשָׂא דברי-נבואה בּלי לחכּות לאהבת הקהל. הזדהיתי מאד עם הפסוקים שלו. “כּאש בוערת… עצוּר בעצמותיי”… כך שורר ירמיהו, פרק כ’ פסוק ט’, והמילים זלגו ממנו, ממעיין היצירה. אני מזדהה עם התחושה הזו שלו – בהיותו נידָח בקצה המדבָּר…

    יצחק שמי היקר, אני כקורא חש, שהחמצנו יצירה גדולה, שלא זכתה להדים רבים. שהספרות העברית חיכתה ממך ליותר. קיבלנו ממך רק מעט, מעיין היצירה שלך נתן לנו מים זכּים, אבל טיפין  טיפין…

    ידעתי זאת, וכשיוצר חש, שהוא עזוּב בפינתו, שאין לו אפשרויות להתפּנות לכתיבה, שלא רואים אותו כחלק ממדורת השבט, הגחלים עלולים לדעוך. זה משפיע על יבולו. איני אומר זאת כּמר נפש, אלא כּנביא השואב דבריו ללא לֵאוּת: זו הבאר שלי, אלה הדליים שלי… כָּשַׁל כּוח הסַבָּל… אצטט לך ביושר לבב, מה כתבתי על כך. אלה המילים, הן קשות, אבל זו האֱמת:

    “עזבוֹנִי הספרותי דַּל וזעוּם. מבּוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצוֹרים, לא היה מעיָן מבורך, עשיר ומשובֵב נפש, אלא מעֵין סֶלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצָה. הוא סָער בחובּו ורק לפרקים הִזיל טיפין טיפין, הרטיב את קירו הֶחלק ונבלע בּתוכוֹ”.

    יצחק שמי, נעמה לי השיחה עמך – ואני מקווה, שדבריך ייפלו על אוזניים קשובות. רבים מן הכותבים היום חשים הזדהות עמך. דימוי הסלע והמים שָׁבָה את לבי. קרבתךָ לדמויות השכוחות, לשפה הערבית, לרוחות המזרח… כל זה מזכיר לי את הסָבים שלי.

    שבנו אל טחנת החיים שלך…

    בעיניי, יש ערך ליצירות שלך. הזכרתָ את ירמיהו, ואני מתחבּר לַתחושה הזו. בעיניי יש בך כּיוצר קִרְבה למבּע המקורי, שמתחבר, שמחלחל לנשמת הארץ הזו. סיפוריךָ כמו נובעים מאותם עבריים קדומים, מנביאים כִּבדי פה, שנכוו בגחלים. אני רואה אותךָ וּמדמה מולי אותו חוזה נצחי מכּה בסלע ומחכּה למים, שיואילו לצאת. שיַרוו, שירפּאו… הסוסה בישימון, הסוסה הפצועה, עוד מחכּה לך. אתה הנביא במדבר, שליח המבקש שוב ושוב את המים, שיַרְוו את העֵדה הצמאה. מול הכפר הגלובלי הקורס, הרוח הזו מבקשת אותנו, ואנו אחריהָ… ספריךָ – יצחק שמי – עוד יזכּו לקוראים, הם יבקשו אותם. ואת האמת שלך.

    מתוך אירוע ההשקה בבית אריאלה לספרו של יצחק שמי “טחנת החיים”, בשיתוף אגודת הסופרים העברים, מכון הקשרים ובית אריאלה. בתמונה מימין לשמאל  – הרצל חקק, נסים קלדרון, יגאל שוורץ, בלפור חקק. צילמה: תפארת חקק

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו”ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ”ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ’בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של “דואר ישראל”.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 5
    • 1

    תגובות


    4 תגובות על “האש הבוערת של יצחק שָׁמִי”

    1. אלומה הגיב:

      הרצל, גאון שכמותך!!! מימיי לא קראתי ריאיון כל כך מרתק עם סופר מת! קשה להאמין שאלה לא מילותיו שלו!!! אין עליך! אתה גאון בכתיבה ודמיונך הקודח מרטיט לבבות!!! תודה על חוויה בלתי רגילה! וכמובן ארוץ לחפש ספר של יצחק שמי ולא איכפת לי איזה!

    2. הרצל חקק הגיב:

      אלומה יקרה, הרגשתי שלכולנו חוב ליצחק שמי, ורציתי לשמוע אותו מדבר מלבו – ניסיתי אכן להיכנס לנפשו כדי להפיק ראיון חי עם דמות מן העבר, מקווה שהצלחתי, חשוב להחזיר את יצחק שמי לקוראים, לעם כולו!!…יישר כוח לסלונט שקמו לתת בימה לסופרים הנשכחים!!

    3. דפנה חיימוביץ' הגיב:

      הריאיון המרתק של הרצל חקק אשר ”נשאב מן הענן”, האיר את אישיותו הנאצלת של הסופר יצחק שמי והעניק לו חיים. לו ולכתיבתו הייחודית, החודרת לנפש האדם. הריאיון עורר בי רצון להתוודע לספריו ולשוטט עמו בטחנות חייו. תודה גדולה.

    4. בן-ציון יהושע הגיב:

      על הדומה ליצחק שַמִי אומר המדרש ‘כלי מועט המחזיק את המרובה’. שַמִי קנה את עולמו רק בשישה סיפורים שכבשו את לבו של אשר ברש ועורר הד נרחב בעולם הספרות ולימים זכה שרחובות ייקראו על שמו. בין מבקריו היה מי שראה בו סופר ערבי שכתב עברית, כי שַמִי העמיק לחדור לנפש גיבוריו יהודים או ערבים. הסצנה ההמונית של עולי הרגל הערבים לנבי מוסא דומה שהיא לקוחה מסרט קולנוע משובח.
      בדרך אישית מאוד מיוחדת הצליח המשורר הרצל חקק להחיות סופר אציל נפש שנחבא אל הכלים. זו לא רק סקירה ספרותית זה דיאלוג ספרותי המצליח לחדור לנפש ‘המרואיין’.
      היטיבו האחים חקק לעשות חסד של אמת ליוצרים נשכחים כמו בורלא ושַמִי ולהביא אותם בפני דור ‘שלא ידע את יוסף’. לא אחת אני שואל: איך היינו מתייחסים ליוצרים הגדולים האלה לו כתבו ויצרו באלו הימים?

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שׁוֹמֵר יָחִיד

    שירי ראב
    לָאַחֲרוֹנָה אֲנִי מַרְגִּישׁשֶׁהַשָּׁמַיִם מִתְרַחֲקִיםוּבְהֶעְדֵּרָםאֲנִי שׁוֹמֵר עָלַימֵאֵלּוּ שֶׁנּוֹתְרוּ קְרוֹבִים אֱלֵי. אֲנִי מֵגֵן...

    קול קורא בסימן תיקון ליל שבועות

    מערכת סלונט
    נָטַלְתִּי אֶת יָדַי וּבֵרַכְתִּי עַל הַפַּת וְנָתַתִּי לְכָל אֶחָד פְּרוּסָה מִן...

    ארטיום, אלוהים

    פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'
    מה זה? מה קרה לך בראש? הוא שאל ופרץ בצחוק משונה....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית