יצחק אוורבוך-אורפז מול יהודה עמיחי

1.

הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הגיעה אל הספרות העברית מוקדם. היה זה יוסף חיים ברנר (1921-1881) שהכניסה, חמה ולוהטת, היישר מעל האָבְנַיִים של הספרות הרוסית שקיבלה אותה, כנראה, מן המחשבה המערבית של שלהי המאה התשע-עשרה, באמצעות יצירתו של דוסטוייבסקי כמתווכת. ככל שהתקבלה יצירתו של ברנר התקבלות גדולה, כך לא התקבל הפן החשוב כל-כך, בראייה בדיעבד, של האקזיסטנציאליזם ביצירתו הספרותית ובפילוסופיה שלו. בעצם ניתן לומר כי ברנר התקבל לא בגלל האקזיסטנציאליזם שבכתיבתו, אלא למרות האקזיסטנציאליזם שבה.

הזהות הלאומית היתה בעצם התהוותה. תנועת העבודה היתה עסוקה יותר מדי בהתהוותה ובהשתלטותה על הישוב המתהווה בארץ-ישראל, שבחזון הרצל שיזם אותה היתה יותר בעלבתית ופחות סוציאליסטית. תנועת העבודה היתה עסוקה ב"תרגום" החזון הציוני לשפה סוציאליסטית. הקוראים ראו רק את הצד החברתי ביצירתו של ברנר, הצד הסוציאליסטי, והתעלמו מן הצד האקזיסטנציאליסטי. רק שני דורות לאחר מכן, באמצע המאה העשרים, תנועה מחשבתית-ספרותית כל-כך מרכזית זו דופקת פעם שנייה בדלת היצירה העברית. זה קורה עם התהוות המדינה, ואז היא חוזרת ומופיעה מכיוון אחר, לא מן הכיוון הרוסי של דוסטוייבסקי, אלא מן הכיוון של הספרות המערבית, הצרפתית והאנגלית, בו היא כבר מבוססת מאוד באמצע המאה העשרים.

האקזיסטנציאליזם, שמגיע לספרות העברית מצד המערב, מתקבל בה בלבוש שטחי, אופנתי יומיומי, פופוליסטי, לעומת האופי העיליתיסטי של האקזיסטנציאליזם עם היווסדו באירופה במאה ה-19, הן בפילוסופיה של ניטשה, הן בספרות של דוסטוייבסקי. אכן, כך, בצורה השטחית יותר, הוא נקלט בשנות החמישים בספרות העברית, שהופכת להיות, לאחר מלחמת העולם השנייה ועם קום המדינה, ספרות ישראלית. בצורה אירונית קצת וגם אבסורדית משהו ניתן להיאמר: כשם שמלחמת העולם השנייה ביססה את האקזיסטנציאליזם העמוק, של קאמי וגם של סארטר, בספרות המערב, כן ביססה אותו מלחמת השחרור (1948) בספרות העברית, הארץ-ישראלית, שנעשתה בשנות החמישים ספרות ישראלית.

בשנות החמישים הולכת ומתנערת התרבות הישראלית מנטל החזון ההיסטורי של הציונות על כל פניו, כולל הפן הסוציאליסטי. היא הופכת יותר ויותר להיות הספרות של האדם הבודד, אחד מן השורה שחזר מהמלחמה הגדולה ומצא את עצמו עם חשבון קטן מאוד בבנק. האקזיסטנציאליזם הוא בדיוק הדת החילונית של האדם הבודד, המוצא עצמו במציאות נוראה באבסורד שלה או סתמית וחסרת משמעות בו.

2.

ביסודה אומרת מחשבה זו לקורא: כשמסתבר לאדם כי המציאות היא אבסורדית, או כטרגדיה שאין לה משמעות או כסתמיות של יום קטנות, עליו להבין כי הוא לבד ואין בלתו. הוא לעצמו ובעיני עצמו. כאילו אומרת לו המציאות הסתמית – קום ועשה מעשה לעצמך. רצונך משמעות? רצונך מסר? רצונך גאולה? באופן אבסורדי, הרי הם כאן לפניך, בתוך תהומות הייאוש, או בתוך התהומות הגדולים עוד יותר של הסתמיות.

את התמונה האקזיסטנציאליסטית, שהיא תמיד מתאימה רק לאדם הבודד בניסיון האישי שלו, ואף פעם לא לתמונה חברתית כללית, ניתן לראות בשני כיוונים סותרים. ניתן להגזים לכיוון של יום הקטנות. וניתן להגזים ולהכניס את האלוהים, שהוצא, בדלת הקדמית בגלל אי-המשמעות, האבסורדיות של המציאות, להכניס את האלוהים בחזרה, בדלת האחורית. את האמירה החילונית של יום הקטנות היטיב לבטא בשיריו יהודה עמיחי. הוא כתב "הייה נביא עני"; הייה נביא שישן את מנוחת הצהרים, שיש לו פנסיה קיומית, שבעיניו הגובה שאותו אפשר לחיות נכון הוא גובה יום הקטנות; ובלבד שיהיו בו החיים, כי עצם החיים הוא הערך העליון, והוא כתב כי ניתן לרהט גם לוע אריה ולגור בו, אם אין מוצא אחר. את הכיוון המנוגד באקזיסטנציאליזם החילוני, ביטא יצחק אוורבוך-אורפז, שכתב (בעצם, כמו ברנר) שהעדר האלוהים הוא תחילת החיפוש אחריו, וכי חווית ההיעדרות כל כך מהממת ומטרידה, שהיא עצמה מוציאה את היומיום אל המטאפיסי.

3.

משנות השישים של המאה העשרים מתהווה בספרות הישראלית דור ספרותי חדש, של יוצרים שנולדו או שחונכו בארץ ישראל ולא מחוץ לה. זה דור יוצרים שקיבלו את כל חינוכם בעשור שלפני הקמת מדינת ישראל ב-1948, ובעשור הראשון לקיומה של המדינה הצעירה. דור זה נקרא "דור המדינה", זה שצמח עם המדינה.

בדור המדינה פוחתות חשיבות ההיסטוריה וחשיבות הערכים הלאומיים, ומתחזק דימוי של חברה אזרחית. כל עוד לא היתה מדינה, חשיבות הדת וחשיבות הזיכרון ההיסטורי היו גדולים מאוד. אלה שמרו על הלאום והציבו לו מטרה לשחרר את עצמו לעם חופשי. משזה קיים, צעירים שצמחו עם המדינה ומתוך המדינה מתעניינים פחות בערכים הלאומיים, שלכאורה כבר הושגו, ויותר בערכים האזרחיים של היומיום ובערכים האזרחיים של היומיום.

בסיפורת דור המדינה מאוד מתעצם זרם האקזיסטנציאליזם. לשם הדגמתו בחרתי בשני יוצרים, המבטאים אותו, כפי שכתבתי קודם, בשני קטבים כמעט מנוגדים: יצחק אוורבוך-אורפז, שנוטה אל אקזיסטנציאליזם, שיש בו גם משהו מיסטי וגם משהו רליגיוזי. יהודה עמיחי, משורר אירוני של קיום נטו, ושל חברה אזרחית יותר מאשר לאומית.

4.

יצחק אוורבוך-אורפז הוא יוצר בן דור המדינה, המציג לקוראו תפישת-עולם מגובשת, שכלתנית, ואינו מסתיר את מקורותיו האקזיסטנציאליסטיים המערביים. עד קום המדינה, הושפעה הספרות העברית מהתרבות הרוסית. מקום המדינה ועם גלי העלייה מכל קצוות תבל, נעשית החברה הישראלית מערבית.

אורפז הוא אמנם יליד אוקראינה, אבל ספרותו מערבית. הוא בן דור הפלמ"ח (יליד 1921), אבל החל ליצור מאוחר, יחד עם יוצרי דור המדינה, ובמרכז התמונה של דור המדינה. ליצירתו מספר פנים, שלשם סיכום קצר אסכמם כך: הוא מדבר במכלול יצירתו בשלושה קולות, שמתערבים זה בזה – הוא מדבר בקול המערבי הכללי; הוא מדבר בקול היהודי של הבית שאבד והזיכרונות שנשארו; והוא מדבר בקול הישראלי של בניית זהות חדשה-ישנה. לשם חיזוק הזהות היהודית, הוא נדרש להתבוננות הפילוסופית בתוך חלק גדול מן הסיפורים שלו ומחוץ להם.

הפילוסופיה המערבית הפופולרית ביותר, בשנים של מלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה, היא האקזיסטנציאליזם. האדם הבודד מוצא עצמו מול עולם שהתפרק מערכיו, שהתפרק מהמהות. האדם הבודד נמצא בעולם אבסורדי, חסר מובן. בתוך עולם אבסורדי זה, הוא צריך למצוא הצדקה לקיומו. בתל אביב שאחרי מלחמת ששת הימים, בסוף שנות השישים של המאה ה-20, הוא כותב את "מסע דניאל", אחת מיצירותיו החשובות. דניאל חוזר מן המלחמה, לאחר שגילה את סתמיותו של המוות במלחמה. הוא לא יכול להשתלב בחיי היומיום, והוא יוצא אל שפת ים מבודדת של צפון תל אביב, לחפש הצדקה לקיום. שם הוא עורך מסע דמיוני אל גרגר חול אל מול הים, חווה כוחות נסתרים שלעולם לא יתגלו לו אלא להרף עין, יוצר מאותו כוח מיסטי מתגלה, כוח של "הכול זורם", איזו וודאות פנימית, וחוזר אתה לחיות את היומיום שלו בתל אביב. הוא בחר בקיום והצדיק אותו לעצמו.

דניאל מגלה תוך עצמו אף-על-פי כן אקזיסטנציאליסטי, ברוח "הדבר" של קאמי. מטרתו, כמו מטרתו של טארו, הגיבור ב"הדבר", להיות קדוש חילוני. מטרה זו מצומצמת וגבוהה גם יחד. היא מצומצמת, משום שזה פתרון רק לאדם הבודד, שצריך לבחור בעצמו, להצדיק את קיומו. היא גבוהה,  משום שהיא איננה שוללת את הפנטסטי, את המיסטי, שהתגלה להרף עין. מאותו הרף עין של חזון, הוא ממשיך ומתגעגע  אל החוויה החד פעמית של ההתגלות. זהו הצליין החילוני, הדמות המרכזית בהגות של אוורבוך אורפז, ושם של מסה עיונית שכתב.

מטרתו העיקרית של הצליין החילוני היא מטרה מוסרית. הוא רוצה לתקן את האבסורד שבמציאות. תיקון כזה אינו יכול להיעשות ללא הצדקה מטאפיסית; ללא אלוהים. האמונה נגלית לעיניו להרף, בניסיון אחד מזהיר וחולף. מכאן והלאה הוא ממשיך להתנהל ולחפש את התיקון המוסרי. הוא נשאר תמיד, לכל אורך קיומו, לכל אורך הסיפור, במצב של חיפוש מתמיד.

במבוא למסה, אוורבוך-אורפז מתייחס למאה העשרים כאל תקופת ביניים בין תקופת אמונה לבין תקופת אמונה. הצליין החילוני, כמו מחברו,  נמצא במצב ביניים, בתקופת ביניים. בינתיים, עד לתקופת האמונה הבאה, הוא יוצר לעצמו את החיוב הקיומי

כך, ביצירתו, המאה העשרים אינה מאה חילונית בלבד, אלא מאה שמתאר בה סופר יהודי ישראלי זהות יהודית-ישראלית הנמצאת בתהליך של בנייה. הוא מסתכסך עם עצמו ומשלים עם עצמו, מדבר בנשימה אחת גם על בדידות קיומית וגם על קשר היסטורי שאין להתירו. מדבר על מסע סיזיפי של בדידות, ובה בעת על הארה מטאפיסית-פנטסטית חומקת. ואת כל זאת הוא מנסה להניח בזהירות על הבסיס של משנה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית מערבית.

5.

האקזיסטנציאליזם הגבוה יותר, שעל-פיו בנויה יצירת אורפז, אינו המאפיין של דור המדינה. את דור המדינה מאפיין האקזיסטנציאליזם הנמוך, הרזה. אביא כדוגמא לו את שירתו של המשורר יהודה עמיחי.  

"אני נביא עני שחוזר בצהרים הביתה / לאכל ולנוח ובערב לישון. [—] אני מוצא את עצמי עם אנשי יום יום / שיש להם ילדים ועבודה, ודאגות משפחה / וטרדות בית. אלה חזיונותיי. אני נביא עני" – כך כותב יהודה עמיחי לקראת סופו של אחד משיריו המאוחרים, "אני נביא עני". במבט מקיף מסכם כך עמיחי את כלל שירתו, מציג עצמו באמירה ישירה למדיי. אבל כבר בתחילת שירתו, אין נקודת המבט שלו שונה. הוא מתאר את יצירתו מנקודת-מבט אישית מאוד, מחבר פרטים ביוגרפיים בפיגורטיביות היפה שלו. נראה לי כי קודם כל, הוא כותב על עצמו בנוסח הקיומי הרזה, הקיום כשהוא לעצמו, בפני עצמו, עבור עצמו. זהו אקזיסטנציאליזם בסיסי, שמטרתו להגן על עצם הקיום, ולא לחפש לו ערך חוץ מערך החיים עצמם. כך הוא כותב מאז חזרתו ממלחמת השחרור ופנייתו לשירה. כך הוא מבסס את מעמדו בתרבות הישראלית של המחצית השנייה של המאה העשרים. וכך מתקבעת תדמיתו בחברה הישראלית שברבע האחרון של המאה העשרים, שבה נמצאו רבים מחפשים מנוחה לעצמם, מתוך וויתור על אידיאלים מטפיזיים או על מטרות היסטוריות. לכן, לא במקרה ראו בו רבים מקובעי הטון של השירה הישראלית לא רק אקזיסטנציאליסט ראוי, אלא גם משורר לאומי. משורר לאומי שמטיל ספק במהות לאומית.

הוא, אולי, המשורר האחרון עד כה, שהוצג בדורו כמשורר לאומי. המשורר הלאומי המתפרק מלאומיות; כי במסווה האקזיסטנציאליסטי, יש בשירת עמיחי השתחררות מהמחויבויות הלאומיות ההיסטוריות. כאילו אמר – אנחנו לא נתעלם ממושג הנביא, אבל נעשה אותו אנטי נבואי, כמו היומיום שלנו. אנחנו בונים "חברה של כל אזרחיה", כל אזרח וקיומו, כל אזרח והיומיום שלו, שיש לו זכות לחוות אותו במלואו. הוא כותב על עצמו "אני נביא עני" בשבח חיי היומיום הקטנים. אין צורך באידיאלים.

שיר מוקדם יותר של עמיחי, שנקלט היטב בתרבות הישראלית, ואומר אותם דברים, הוא שירו היפה, "לא כברוש", שבו הוא מציע לעצמו ולקורא חיות בשקט, באופן לא בולט. לצמוח כדשא ולא כברוש, "לא כברוש, / לא בבת אחת, לא כולי, / אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירקות". ואחר כך למות כאבן מתדרדרת במדרון, ומעלה אבק שעולה כתפילות: "אבן בגלגולים האחרונים / לאחר המדרון התלול, במקום שמתחיל / מישור הויתור הגדול, אשר ממנו, / כתפילות המתקבלות, / עולה אבק בהרבה רבוא גרגרים."

אי-התבלטות היא סמל מרכזי, עליו בנוי השיר כולו: לחיות את כל החיים לא במהלך בולט אחד, אלא במהלכים רבים צנועים, זהירים, שהם עיקר החיים. מול הברוש, שהוא אחד בולט, מחודד, דוקר את הנוף, הוא מעמיד צומח אחר, בשם העצם הקיבוצי דשא, שגם גבעוליו מחודדים, אבל מופיעים תמיד יחד והם קטנים, צפופים יחד וגזומים. אלה החיים הקטנים, שגם הם צומחים אבל "בקטן". החיים השקטים, הקטנים, וגם המוות בסופם – אינם דרמתיים. הם חסרי ערך, הם עובדה קיומית. עייפות ממשחק, אבן שחייבת ליפול מכוח המשיכה, ומעלה אבק באוויר. האבק העולה מעלה כתפילות עולות – זה מה שיש.

6.  

בין שני צירים אלה נע דור המדינה. בין הקיומיות שאינה מוותרת על חיפוש משמעות, על זהות לאומית, על ערך סמלי אליו צריך לשאוף, גם אם לא ימומש, לבין היומיום שצריך להיות חיים אזרחיים קטנים ושקטים ותו לא. אצל יצחק אוורבוך אורפז, ערכים הם משהו שמוכרחים לחיות אתו. אחרת אין משמעות. אצל יהודה עמיחי ערכים הם משהו שיש להיזהר ממנו, שכן יש בהם גם רוע וכוח משחית. דור המדינה הולך וחולף בראשית המאה העשרים ואחת. רוב יוצריו, בהם גם אוורבוך-אורפז וגם עמיחי, אינם בין החיים. אלה מיוצרי דור המדינה שחיים הם בני למעלה משמונים ויותר. הם חולפים. הבעיה הקוטבית שמעמידות יצירותיהם של שני יוצרים אלה חיה וקיימת ולא נפתרה.