close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האנרכיזם החברתי-פנטסטי של ליאו פֶּרוּץ

    רן יגיל | הומאז' | התפרסם ב - 02.06.22

    הסופר היהודי הפראגאי-וינאי ליאו פרוץ היה מהדמויות הבולטות בחיי הספרות באוסטריה בין שתי מלחמות עולם: חורחה לואיס בורחס, אלפרד היצ'קוק ואפילו איאן פלמינג, בורא ג'יימס בונד, העריכו אותו עד מאוד; אך משעלה לישראל בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הפך בבת אחת לשְׁכוּחַ-אֵל וְגָר לו עם משפחתו בגוֹלַת תל אביב. אומנם לאה גולדברג שלנו גילתה אותו בשעתה ואף תרגמה משלו בזמן אמיתי, אך לקורא העברי-ישראלי הוא נותר אנונימי. פרוץ מתאפיין בנוסח פנטסטי ייחודי בכתיבתו. כמי שבא מבית גידול של פרוזה שבין פרנץ קפקא לבורחס, הוא כתב רומנים קאמריים שבמרכזם אנרכיזם-חברתי לעִתים רבות היסטורי-אזוטרי, וזה מרתק. בגיליון החדש, השמיני במספר, של כתב העת "נכון", כתב עת לפנטסיה (לאוטופיה ולדיסטופיה) בעריכת פרופ' אורציון ברתנא, התפרסם המאמר שלהלן בדפוס.


    חיים היסטוריים הזויים – השלג של פֶּטְרוּס הקדוש

    כאשר באים לדון בסופר הפראגאי-­וינאי ליאו פֶּרוּץ, מרבים לעסוק בקונטקסט במקום בטקסט עצמו, ביצירה. זאת מסיבה אחת: חייו של פֶּרוּץ הם מסע טראגי­-פנטסטי כמעט כמו הספרים ההזויים שכּתב.

    פֶּרוץ נולד ב-­1882 לא רחוק מפראג ובגיל צעיר עבר לווינה. שם הכיר את מי שהפכו לגדולי הסופרים בחצי הראשון של המאה העשרים. עד שנות השלושים הוא היה מן הסופרים הפופולריים ביותר בספרות הגרמנית. הקריירה הזאת נקטעה עם עליית הנאצים לשלטון.

    פרוץ היגר לפלשתינה ב-1938 ובִן­-לילה הפך מסופר יְדוּע­ַ-שֵׁם לאלמוני, מכּותב רבי­-מֶכֶר לכותב רבי-­נֶכֶר. בתל אביב עשה צעדים אחדים בניסיון לתרגם את ספריו לעברית. למו"לים לא היה כל עניין בסופר הזר המדבר על עולמות רחוקים כמו אירופה בימי הביניים, הרנסאנס האיטלקי, ראשית כיבוש מקסיקו על­ ידי הספרדים במאה ה-­16, או פראג המיסטית של המהר"ל באותה מאה.

    נחמה פורתא מצא בדרום אמריקה. שם התפרסם הרומן שלו "המַרקיז דה בּוֹליבַּר" (זמורה-ביתן, תרגום: צבי ארד, 1991) בסִדרה שנערכה על­-ידי חורחה לואיס בורחס, שהעטיר שבחים על פרוץ. 19 שנים חי בתל אביב כנטע זר, כשהוא נוסע להינפש מדי שנה באירופה. מובן שלא הסתגל לארץ. הוא נפטר ב-­1957 בזלצבורג. בעקבות גל אהדה עולמי גילוּ בשנות ה-90 של המאה ה-20 העורכים והמו"לים הישראלים את פרוץ. באה לו עדנה. בתשע שנים הופיעו שישה ספרים של פרוץ בארבע הוצאות שונות. אלא שהיה זה קצת מאוחר מדי, כי הספרות העברית השתנתה לבלי הַכֵּר.

    הספר האחרון שתורגם בשנת 2000, "השלג של פטרוס הקדוש" (סִפְרִיַּת פועלים, 183 עמ'), הוא רומן קצר שנכתב בשנתיים (1933-1931). לפנינו סיפור מתח עשיר בפרטים צבעוניים. הרקע: גרמניה המובסת שלאחר מלחמת העולם הראשונה וערב עלות הנאצים לשלטון. זהו סיפורו של הברון הגרמני פון­-מָלְכִין, מתקן עולם מטורף, המבקש להשיב הוד קדומים על כנו, ולחדש את השושלות העתיקות של הנסיכויות השונות בארצות אירופה. אותן שושלות, שלטענתו שלטו בצו אלוהי נוצרי לפני עידן אובדן האמונה. הוא שואף בעיקר להחיות את שושלת הוֹהֶנְשְׁטָאוּפֶן הידועה 1268-1079, אשר מחלציה יצא בעבר פרידריך הראשון, המכוּנה בּארבּארוסה (אדום הזקן).

    דווקא בנער עני בשם פדריקו הוא רואה נצר לאותה שושלת מפוארת. הברון תר אחרי שארי-­בשר של אותן שושָׁלות אבודות ומחכה ליום הגדול, שבּוֹ יוכל להמליך אותן כדבעֵי על פני אירופה כולה. הוא רוצה להחיש ולהשיג את מטרתו באמצעים מודרניים, כימיים. הוא עורך סִדרת ניסויים בעזרת סייעת, קליסטו צנאריס, המכוּנָה בּיבּיש, כימאית קסומה וצעירה. הם מגיעים למסקנה כי גַּלֵּי­ האמונה וההתפרצויות הדתיות מקורם "במחלת­-דגן, טפיל מסוים, פטרייה, שחודרת אל תוך צמח הדגן וניזונה ממנו". פטרייה זו מתגלגלת למזונם של הבריות וגורמת להתעוררות דתית. "באלפִּים הייתה ידועה (הפטרייה) בשם 'השלג של פטרוס הקדוש'".

    התוכנית של הברון היא אֵפוא לשלוט בטפּיל, לנטרל את ריחו באמצעים כימיים, לזקק אותו ולהשתמש בו לצרכיו. הוא מבקש לשתול כמות נאה מן החומר במזונם של אנשי הכפר, ואז לחכות ולראות מה יקרה. אם יצלח הניסוי, תהיה התעוררות דתית גדולה שתשיב הוד קדומים ואמונה, ומן הכפר תתגלגל על­ פני אירופה של המאה ה­-20. אף הסייעת בּיבּיש נוטלת מן החומר.

    הסיפור מסופר מפיו של הרופא הכפרי אשר עבד בעבר עם ביביש והוא מאוהב בה מכף רגל ועד ראש. מדובר במְסַפֵּר הזוי, אדם שעבר טראומה והוא מספר את הדברים בדיעבד ממיטת חוֹליוֹ. מספר כזה מאפיין את כתיבתו של ליאו פֶּרוּץ מן הרומן הראשון שלו, 'הכדור השלישי' (זמורה- ביתן, תרגום: אפרים פרויד, 1996). מְסַפֵּר כזה מאפשר לגלוש מן הפרטים ההיסטוריים אל הפנטסיה, מן המציאות לַדמיון. פֶּרוּץ שִׁכלל לכלל מומחיות של אומן את השימוש בדמות מספר כזאת.

    נראה שפֶּרוּץ משחק עם הקביעה המפורסמת של קארל מארקס: "הדת היא אופיום להמונים", אבל במעין איפכא מסתברא. הכפריים עוברים תהליך של אקסטזה, אך במקום להיתפס לדת הם נתפסים לדת החדשה והאופנתית בהווה, כלומר לקומוניזם. כך קם הגולם על יוצרו. מי שרצה הוד קדומים נוצרי, מקבל את מהפכת הפרולטריון.

    ברומן הקצר הזה מגולמת ביקורת על הלאומנות הדתית צרת האופק, אך גם על הקומוניזם הנוקשה והדוֹגמטי. פֶּרוּץ דוחה בסיפוריו כל דוֹגמה. הוא בעד חשיבה עצמאית ובעד הדמיון וההזיה. מכאן אפשר להבין את יחסו הביקורתי ליֵשות הציונית הלאומית ואת תמיכתו במדינה דו­-לאומית. אף על פי שלא היה מעורב, ונשאר מחוץ לדיון כאיש רוח וכאיש ציבור, הוא אימץ לעצמו את התפיסה של "ברית שלום" על כל גלגוליה השונים. אישים כמו ר' בנימין, ש.ה. ברגמן, דוד ילין, י.ל. מאגנס, מרטין בובר ואחרים, היו קרובים לו מבחינה תרבותית: משכילים אירופים ליברלים.

    פֶּרוּץ הוא סופר איכותי, שלקח קצת מכל הסופרים הידועים והעמקניים בני דורו. יש בו מן הקונטור הדק של התיאור הריאליסטי המצוי אצל פרנץ ורפל ("ירמיהו איש ענתות", "ארבעים הימים של מוסה דאג"), אך אין בו מן המחויבות העמוקה וההיסטורית המאפיינת את הרומנים של ורפל; יש בו מן האני האישי הדומיננטי של פרנץ קפקא ("הגלגול", "המשפט"), אבל אין זה אני טוטאלי והרמטי המשפיע על כל הפרוזה של המאה העשרים; יש בו משום העַמקוּת הפילוסופית המאפיינת את הפרוזה של רוברט מוסיל ("האיש בלא תכונות"), אך זו נעה על פני השטח ולא יורדת עד לתהומות­-אין-­חקר. לא ייפּלא אפוא שפרוץ היה פופולרי בספרות הגרמנית של זמנו. הייתה בו מידה של כותב רבי ­מכר.

    פֶּרוּץ הוא סופר שמתחנף אל הקורא. הוא יודע לעניין על ­ידי יצירת פערים בעלילה ובאמצעות משחק בין מציאות לדמיון. הוא טובל את הכול בג'סטה הרומנטית של האהבה הנצחית הבלתי ממומשת, ומי לא אוהב לקרוא על זה. מדוע, אם כן, הוא מוצא עצמו כיום בקוטב האזוטרי כחביב המבקרים ולא כחביב הקוראים? התשובה אינה גלומה בבעיית תרגום. התרגום של אריה אוריאל ל"השלג של פטרוס קדוש" קולח למדי, והמאמר של הראלד מילר כאחרית דבר מנהיר את ההקשר. אך הספרות הפופולרית בארץ השתנתה לחלוטין. סופרים ומו"לים אינם מסתכנים עוד בעיסוק בחומרים היסטוריים. הרומן ההיסטורי בעצם כמעט לא קיים, הז'אנר פשט את הרגל. כולם מחפשים את החומר בהווה המיידי. כך מוצא עצמו פֶּרוּץ, שריתק קוראים רבים, כסופר של מבקרים.

    מקרה דומה הוא זה של דן צלקה המנוח. גם הוא היה סופר חשוב שהעלה נקודות אזוטריות היסטוריות מרתקות, לפעמים באופנים פנטסטיים, ברומנים ובסיפורים שכתב, אך לא הִבקיע אל עֵבֶר קהל קוראים רחב. סביר להניח, שבזמן אחר ובמקום אחר היה צלקה לסופר של רבי­ מכר איכותיים. אך בזמנים האלה, כשהטענה להשטחה טוטאלית של הספרות אינה פרי גחמה של כמה מבקרים טרחנים ומשביתי שמחות, לרומן היסטורי אין מרחב שיוט ודי עומק בשל הרדידות שפּשׂתה בכל.

    עם זאת, אולי כדאי לסייג את האמירה הנחרצת הזאת לאור העובדה כי יש יחידי סגולה פה ושם העומסים על גבם יצירות כִּבדות משקל עם עומק היסטורי כמו הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ("אדום עתיק", "מלך זהב ודם", שניהם בכנרת זמורה-ביתן) או יובל שמעוני ("קו המלח" ו"מבעד לקרקעית השקופה", שניהם בעם עובד) ועל הגל הקל יותר מן הראוי לציין את יוכי ברנדס ("הפרדס של עקיבא", כנרת זמורה-ביתן). אבל אף לא אחד מעָרב ממש ממדים פנטסטיים, ודאי לא אלמנטים אנרכיסטיים של פריעת הסדר החברתי ברומן קאמרי קריא כמו אצל פֶּרוּץ.

    חיים שלמים ברגע נתון – בין תשע לתשע

    נתחיל מקוריוז. למה לא? הבמאי אלפרד היצ'קוק בכבודו ובעצמו אהב את הרומן "בין תשע לתשע" (זמורה-ביתן, תרגום: חני לבנת, 1993) והרהר לא אחת לעבּדו לסרט. לבסוף הדבר לא יצא אל הפועל, אבל השראה לסרטו "הדייר" משנת 1927 ללא ספק שאב מן הרומן של פֶּרוּץ. עם זאת, סיפורים וספרים אחרים של פרוץ, בעל הפרוזה הפנטסית, עובּדו לסרטים בשנות הארבעים. על פי "השלג של פטרוס הקדוש", שנידון כאן בחלק הראשון, ניתן להבין כי ייחודו של פרוץ היה בכך שהנרטיב שלו היה קריא ואנושי והכיל מִרקחת ייחודית של אנרכיזם, דהיינו פריעת הסדר החברתי, בלוויית מעשה סיפר היסטורי אזוטרי המלֻווה בפנטסיה שבמרכזה, איך לא, הרבה רומנטיקה.

    האנרכיזם החברתי-היסטורי-פנטנסטי הזה לא בא לידי ביטוי בשלוש צלעותיו של הרומן הקאמרי שהיה אמון עליו, אבל בכל הרומנים קיים גיבור תזזיתי שרץ עם הקורא ללא מנוחה מתחנה לתחנה. כך ב"לאן תתגלגל תפוחון" (עם עובד, תרגום: רוני לוביאניקר, 1998) בניסיון מסע הנקמה הפּיקָרֶסְקי-משעשע של גיאורג ויטורין במפַקד מחנה השבויים ששהה בו במלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת ברומן מתח טוב ממנו "בין תשע לתשע".

    שטאניסלאוס דֶּמְבָּה, גיבור "בין תשע לתשע", הוא סטודנט ומורה פרטי. הוא בעצם אנטי-גיבור. זה מאפיין מאוד את פֶּרוּץ, אנטי-גיבור הזוי שנוטל עליו משימה הגדולה מכפי מידותיו בעשרות מונים. כאן מדובר במשימה צנועה. דמבה צריך לאסוף כסף כדי להקסים אֶת ולטייל עם אהובתו לשעבר העומדת לברוח לו עם גבר לא יוצלח אחֵר. לרומן הקאמרי יש פוטנציאל דרמטי של מחזה. הוא בן 20 פרקים ודמבה עובר ב-19 תחנות.

    על פי הנרטיב הזה יכולה השאלה להישאל מה כל כך פנטסטי פה? פֶּרוּץ רק מתחפש לסופר תמים, פיקרסקי ואָדִיטִיבִי, הנע מתחנה לתחנה. הלכה למעשה פרוץ הוא סופר מאוד אריסטוטֶלי וקוזואלי, הדבר בא לו ישירות מהיותו מתמטיקאי מחושב, כל פרט מצוי במקומו וכל מצב נובע ממצב אחר מפֶּרֶק לפֶרֶק. בתחילת הספר, השעה תשע ואילך, דמבה מתנהג מוזר, באופן מאוד לא נורמטיבי: הוא סַב סביב הצרכנייה שלוש פעמים, מקיים דיאלוג מוזר עם החנוונית פראו יוהנה פּיכל, בועט בדלפק, קונה ממנה לחם, נקניק וחמאה, וכשהיא נכנסת לרגע להביא לו כוס משקה חריף, הוא בורח עם הלחם והחמאה כשהוא משאיר כסף מדויק על הדלפק. אתה הקורא חש אי נוחוּת מבחינת המימזיס הספרותי. אתה תוהה, אנחנו במציאות או שמא בתוך חלום מסויט?

    תשע וחצי: כנראה אנחנו במציאות, אבל איזו מין מציאות היא זו שבּהּ על הספסל בגן דמבה יושב לצד שני מלומדים הדנים בענייני השפעות הסמים על מוחו של האדם, הכלב שלהם אוכֵל את האוכֶל שזה עתה דמבה קנה בכספו והוא לא מוחה אלא מתקטֵן ומסתיר עצמו ונושך את שפתיו. וכאשר הם מבקשים את סליחתו הוא אומר שממילא האוכל אינו טרי, והם באים לידי מסקנה שהאיש המצטמצם בהוויה והמוזר הזה כנראה מסומם. מקרה מבחן מעניין לדיון התיאורטי שזה עתה עסקו בו.

    על ספסל אחֵר יושב דמבה לצד אם צעירה. היא שומטת את המטרייה, והוא, הג'נטלמן האירופאי, לא טורח להרים לה אותה; הוא אומר לה שהוא רעב כי לא סעד מאתמול בצוהריים, אך אנו יודעים כי זה עתה אכל; היא שׂמה לב שהוא לובש את המעיל שלו הפוך ושמוט על כתפיו, השרווּלים מידלדלים; הם דנים בהדה גאבּלר להנריק איבסן, והיא מבקשת להשאיר לו את הכתובת שלה, אבל הוא טוען בתחילה שהוא אנאלפבּית, מבקש ממנה שתעזור לו לחבוש את הכובע, משנה את גרסתו ואומר שאין לו שתי ידיים כי איבד אותן בזמן שהיה מהנדס במפעל לייצור לחם בטחנת הקיטור. היא נבהלת מדמבה ומבקשת להסתלק. היא משאירה לו סכום כסף על הספסל אף על פי שעל פי סיפורו לא יוכל לאסוף אותו בשתי ידיו. כשהיא הולכת צצות שתי אצבעות מתחת למעיל ומשליכות בזעם את הכסף ארצה. מה זה האבסורד הכּאוטי הזה? אנחנו בעולם בֶּכֶּטיאני?

    רבע לעשר: משרדיה של החברה המסחרית אוסקר קלבינדר. בדים למקטורנים אופנתיים. מכירה בסיטונות. אנחנו מתוודעים לחברתו של דמבה סוניה המכנה אותו שטאני, קיצור של שמו הפרטי שטאניסלאוס. היא מבקשת ממנו להסיר את הכובע, אבל הוא לא מסיר והיא מסירה לו אותו. היא עומדת לנסוע עם גבר אחר, חברהּ לשעבר, לטיול בוונציה הרומנטית, דמבה מתחיל להשתולל, ואומר שישיג כסף למסע עד הערב והוא זה שייסע איתהּ. סוניה נבהלת כי היא חושבת שראתה משהו חשוד מנצנץ תחת המעיל של דמבה ההפוך, שם נסתרות זרועותיו. אולי זה אקדח?

    כך זה נמשך ומסתבּך עד לפרק האחרון. אבל החוק הצ'כובי על האקדח המצוי במערכה הראשונה ויורה במערכה השלישית הרבה יותר מוזר ופנטסטי כאן בגלל פריעת הסדר החברתי האנרכיסטית ההכרחית. אני מצטער שעליי לספּיילֵר לקוראים כדי להוכיח את טענתי, אבל מתחת למעיל אין לדמבה אקדח, אף על פי שנדע זאת רק בשָׁלב מאוחר של העלילה. מתחת למעיל ההפוך יש לדמבה אזיקים. הם אלה שנִצנצו, הוא אזוק כיוון שהוא בעצם בורח מן המשטרה. עם כל האנשים הנפגשים איתו במשך אותו יום הוא דן על כסף ומבקש כסף. האמצעי, החומר שמניע את העולם הופך בעולם הקפיטליסטי למטרה, והוא, דמבה, כל הזמן משקר להם וממציא סיפורים, טוֹוֶה נרטיבים אלטרנטיביים. האדם נע בעולם בשקר.

    בפרק התשיעי נחשפת העובדה הזו וידידהּ של דמבה, שְטֶפי, מנסה באמצעים שונים, יחד איתו, להסיר את האזיקים מידיו באמצעות כל המפתחות שיש לה בבית, אך האזיקים מסרבים להיפתח. השניים מנסים לשייף את השרשרת, לנסרה ולנתקה, אבל ללא הועיל, אביה נכנס לחדר והוא נאלץ להמשיך לברוח אזוק, אך לפני שזה קורה הוא נותן נאום לידידתו מדוע אסור בשום אופן לתת עונשים לאנשים מקטנים ועד גדולים. מדוע בתי הסוהר הם הבעיה ולא הפתרון. הרי זה נאום אנרכיסטי של פריעת הסדר החברתי הבנוי לעילא ולעילא.

    מכאן ולהלן יתגלגל נסיבתית דמבה לדירות שונות, ייתקל בשוטר ויימלט, ישחק בקלובּ קלפים בניסיון להשיג את הכסף המיוחל, כשכּל הזמן הוא משתדל להסתיר את ידיו, ידיים עסקניות, כמו שכתוב אצלנו בגמרא, הנתונות באזיקים. לבסוף נוחת לו דמבה במסעדה שהיא מעין בר חשוך והזוי, שם מצויה סוניה עם חבריה וחברותיה. דמבה משׁתכר ומֵפֵר גם כאן את השלווה והסדר החברתי ופורצת מהומה. הוא מאיים עליהם באין-אקדח המצוי מתחת למעיל ההפוך, וסוניה אפילו מציינת כי ראתה בבוקר כשנפגשו, דמבה והיא, משהו מנצנץ תחת מעילו. יש לו אקדח והוא עומד לירות בכולם, אבל אנחנו יודעים שלדמבה אין שום אקדח אלא הוא מאיים על כולם באצבעות השייכות לזרועות אזוקות. האנרכיסט שמאיים באין-אקדח.

    לבסוף סוניה ניגשת אליו, אבל הוא אינו רוצה בה בכלל. הוא איבד עניין. המלצר והאנשים בפּאבּ מנסים לקחת את האין-אקדח מדֶמְבָּה, אבל הוא בורח משם. כמה יפה פֶּרוּץ מסבך את העלילה האריסטוטלית הנסיבתית ופורע את החוק הנרטיבי של צ'כוב על האקדח המצוי על הבמה במערכה הראשונה ויורה בשלישית. השעה כעת 20:30, שמונה וחצי בערב.

    רק בפרק 20 נכנס סופית האלמנט התודעתי-הפנטסטי לָרֶשֶׁת את האבסורד שברומן הקאמרי הזה. זו ההפתעה האמיתית, זאת הפואנטה, כאשר שטפי, ידידת האמת של דמבה ולא סוניה אהובתו באה אליו בפרק האחרון עם מפתח בניסיון אחרון להתיר את האזיקים. מוטב לצטט כאן את פֶּרוּץ עצמו מתוך הרומן כדי להבין עד כמה הרחיק בגרעין הפנטסטי שלו, הזיז כלי קטן על לוח השחמט ונחשף עולם ומלואו.

    "לעזאזל! ריח השיכר! איך לכל הרוחות, מגיע לכאן ריח השיכר הדוחה? שעון הכנסייה מקיש. תשע פעמים. בוקר? ערב? איפה אני? איפה הייתי? כמה זמן אני עומד כאן כבר ושומע את שעון הכנסייה מקיש? שתים עשרה שעות? שתים עשרה שניות?

    "הדלת נפתחת לרווחה. גרמופון משמיע ממרחק את 'הנסיך אויגן'. רעפי הגג המשופע זורחים בעליזות אל מול שמש הבוקר – שתי סנוניות ממריאות, מבוהלות, מתוך קיניהן.

    "בשעה ששני אנשי המשטרה נכנסו אל חצר ביתו של הרוכל שבקלטנגאסה, זמן קצר אחרי השעה תשע בבוקר, הייתה עוד רוח חיים בשטאניסלאוס דמבה.

    "הם נרכנו מעליו. הוא נבהל וניסה לקום. הוא ביקש להסתלק משם, לפנות במהירות בפינת הרחוב, אל החופש. הוא צנח מייד בחזרה. איבריו היו מרוסקים, ומתוך הפצע שנפער בעורפו נבע דם.

    "רק עיניו נעו בארובותיהן. עיניו היו מלאות חיים. עיניו תעו, חסרות מנוחה, ברחובות העיר, נדדו לאורך הגנים והכיכרות, צללו אל תוך מערבולת הקיום הגועשת, דהרו במעלה מדרגות ובמורדן, רפרפו לאורך חדרים ומסבאות, דבקו עוד פעם אחת ואחרונה בחיים נטולי המנוחה שרחשו בימים הנעים לנצח, שיחקו, חיזרו על הפתחים, נאבקו על כסף ועל אהבה, טעמו בפעם האחרונה מן האושר ומן הכאב, מן הצהלה וממפח הנפש, התעייפו, ונעצמו.

    "האזיקים נשברו מעוצמת הנפילה. וידיו של דמבה, אותן ידיים שנחבאו מרוב פחד, שהתקוממו בתרעומת, שנקמצו לאגרופים מרוב זעם, שהונפו אל על בטרוניה, שרעדו חרש במקום מסתורין, שהתקוטטו במר ייאושן עם הגורל, שמרדו בעקשנות בשרשראותיהן – ידיו של שטאניסלאוס דמבה השתחררו סוף סוף".

    אתם מבינים? כל מה שקראנו כאן על פני עשרים פרקים לא התרחש בשתים עשרה שעות אלא בשתים עשרה שניות במוחו הקודח של דמבה ובראשו זב הדם כתוצאה מן הנפילה מן הצוהר והניסיון לברוח מן המשטרה. כל העולם הפנטסטי-סוריאליסטי הזה, שעיוות לעינינו את המציאות ומצא לה בכל פעם סיבות ונסיבות ריאליסטיות, לא היה ולא נברא אלא פרי דמיון היה, דמיון ופנטסיה חזקים יותר מן המציאות ומכל חיי אדם. האוּמנם? לא בטוח. כמו אצל קפקא מותיר גם פרוץ את שתי האפשרויות פתוחות, כי כאשר הוא מסכם את קורותיו של דמבה בפסקאות האחרונות של הרומן שציטטתי, הוא עושה זאת בכוונה בקווים כלליים ללא ספּציפקציה של מקום וזמן, תוך אינוונטר מנייתי. אפשר לפרש פשיטא, פשט, כלומר לומר שהוא נע שתים עשרה שעות על פני העיר אחוז תזזית חירות אנרכו-אבסורדית-פנטסטית, ואז נפל מן הצוהר ומת; אבל הרבה יותר יפה לבוא לידי מסקנה שההתרחשות הפנטסטית הזאת היא תודעתית ומוחית וחיה במקביל לעולמנו, כי הפנטסיה היא לא על פני כוכב רחוק או בהיסטוריה אלטרנטיבית. האבסורד והפנטסיה הם פרי מוחנו הקודח, המאוויים שלנו, התשוקות שלנו, שתמיד מצויים לא על אי בודד ולא בארץ רחוקה אלא מֵעֵבֶר לדלת ומאיימים עלינו ממש על פי החוק הפרוידיאני שאין מאיים על חיינו יותר מן הזר-המוכָּר.

    על פי החוק של זרם התודעה של וירג'יניה ווּלף, ג'יימס ג'ויס, ויליאם פוקנר ואחרים, מעניינת יותר ההתרחשות המוחית הרגעית באדם כעלילה הרבה יותר מן המימזיס, מתיאור העולם, אלא שפֶּרוּץ מעניק לזה גם את הממד האבסורדי הפנטסטי של עיווּת המציאות בצורה קפקאית סוריאליסטית כאשר כמתמטיקאי, כרציונליסטן, הוא כל הזמן מותיר אותנו גם עם פתרון ריאליסטי מטעה לסוגיה. נפלא. הרומן הקאמרי הזה מפיל אותך ברשתו, או אז תִּכְמַהּ לקרוא עוד רומנים קאמריים מִשל פֶּרוּץ.

    חיים חסרים בגלות תל אביב – רומנים אחרים וחיי פרוץ

    מה שקראנו כאן בדמותו האנרכו-אבסורדית-פנטסית של דמבה מתקיים בדרך זו או אחרת בכל הרומנים של פֶּרוּץ, גם אם ירחיקו נדוד בזמן אל העבר בן מאות קודמות, גם אם יחצו יבשות מאירופה לאמריקה הגדולה. למשל ב"המרקיז דֶּה בּוֹלִיבַּר", שהוגדר על ידי פֶּרוּץ כווריאציה על היהודי הנודד, העלילה מתרחשת בספרד בתקופת נפוליון. גדוד גרמני של צבא נפוליון כובש את העיר לה בּיסבּל. הלוחמים החופשיים ביערות  חסרי אונים נוכח הצבא המאורגן והממושמע, והנה מגיע הגיבור הפֶּרוּצִי, בעל טירה, המרקיז דֶּה בּוֹלִיבַּר ומציע תוכנית מקורית פנטסטית במהותה לפלוש אל העיר ולהשמיד את הכובשים, תוכנית שבּהּ הוא עצמו משמֵש בתפקיד טראגי ורב-משמעי. ושוב, בתוך הרובד העלילתי המפותל והמרתק, הסיבתי והנסיבתי, הנענה לחוקיות האריסטוטלית, צצים ועולים בכל פינה ובכל פנייה, אלמנטים פנטסטיים ואלגוריים.

    איך בדיוק נעלמים להם שני גדודים גרמניים מאיימים? רמז קטן: הם פגשו בדרך וריאנט של אחשוור, דהיינו את היהודי הנצחי. ובאמת גם כאן לא ברור עד הסוף ואין זה מוכרע האם אנשי הצבא הגרמני הלוחמים בשדה הקרב הספרדי הופכים את אובדנם לסופי ומוחלט במו ידיהם דווקא בכך שהם מנסים להימלט מן האובדן הזה, או שאיזה כוח מאגי חיצוני-ופנימי כאחת פועל את פעולתו עליהם ומביא לאובדנם. השליטה של פֶּרוּץ בפרטים היסטוריים אזוטריים ובפרטים היסטוריים מומצאים הֶאֱהִיבָה כאמור את הרומן הזה בפרט ואת כתיבתו של פרוץ בכלל על חורחה לואיס בורחס.

    דבר זה קורה גם ברומנטי שברומנים של ליאו פֶּרוֹץ, רומן מאוחר שכּתב כבר בשִׁבתו בגלות תל אביב, כאשר סביבו הציונות, מלחמת העצמאות וכל מוראותיה והקמת המדינה היהודית, לכל הדעות אירועים סופֶּר-חשובים משמחים ביותר, אבל גם טראומתיים, אך הוא  כסופר הרחיק נדוד אל פראג במאה ה-16 ואל ימי המהר"ל. שם בחר לטבוע באירופּאיוּת שלו וביהדותו המגֻוונת שהתעוררה לה לחיים בעל כורחו בעקבות הנאציזם. הוא מחַיה עולם מופלא זה תוך שימוש באגדות והיסטוריה אזוטרית.

    בימיהם של רודולף השני מלך בוהמיה, קיסר האימפריה הרומית, ורבי יהודה בן בצלאל ליווא הוא המהר"ל מפראג, נרקמת אהבתם של אסתר, אשתו היפהפייה של אשף הכספים היהודי מרדכי מיזל המכלכּל את אוצר המלך, והקיסר. בלילה, מתחת לגשר האבן, מגשימים השניים את אהבתם בדמותם של שיח פרחי הרוזמרין ושיח הוורד האדום המשתרגים זה בזה. רק על ידי הפרדה בין השיחים מצליח המהר"ל להסיר את הכישוף מהאהבה האסורה ולגאול את העיר מזעם האל.

    גם כאן, ברומן הזה, מוכיח לנו פֶּרוּץ שלא רק האימה אלא גם הפנטסיה איתהּ מצויה מֵעֵבֶר לדלת, בחצר האחורית שלנו. המהר"ל שקשר את האהבה הוא המהר"ל שהִתִּיר אותה, אבל האם זה באמת כוח חיצוני או שמא משהו הטבוע עמוק בנו, במקרה הזה הזוג: הקיסר רודולף השני ואסתר אשת אשף הכספים. איך אומר המשורר נֹחַ שטרן: אנחנו נדחפים לאן שהוא בטרופּיזם אדיר, כך הם השניים פנים וחוץ, מאחר שבסופו של דבר מתברר כי פראג של המדע, של מגיד העתידות, של איש החצר, של השוטים ושל האמנים והגטו של פראג ולימים גם זו של קפקא ושל פֶּרוּץ היא אחת ומייצגת הוֹלוֹס, שלם שהוא משהו אחד. הארכיטיפּ המופשט הפנטסטי מזדהה עם החומר הריאליסטי.

    כך קורה גם ברומן הראשון שפֶּרוּץ פרסם, שבּוֹ הֵהִין לִרחוק ולִנדוד עד ליבשת אמריקה ההיסטורית טרום עידן ארצות הברית. שוב יש מי שפורע את הסדר החברתי דאז באמצעים אנרכו-פנטסטיים. בעזרתו האדיבה של השטן משתלט קורטז על אוצרות האצטקים ואיתו חבורה של חיילים מלאֵי הרפתקה, המחפשים את מזלם ביבשת החדשה: מלומדים, קדושים, כוהנים, אבירים – כולם מצוירים בצבעים עזים אכולי תאוות זהב. שוב החומר כמו הכסף ברומן "בין תשע לתשע" משתלט על מוחו של האדם ומשגע אותו.

    ברומן שתי משלחות חיילים העוסקות בניצול הילידים המקומיים, המשלחת הספרדית בראשותו של קורטז האכזר והמשלחת הגרמנית שכביכול כפופה לספרדים, אבל הלכה למעשה מבקשת לה עצמאות. גרומבך הוא ראש המשלחת הצבאית הגרמנית. המתחים בין שתי המשלחות עומדים בלב הסיפור. הגרמנים משוכנעים שהספרדים מתייחסים באכזריות רבה לְטוּב לִבָּם של המקומיים ומנסים לטרפד את מהלכי הכיבוש הספרדיים ואת העברת אוצרות מונטזומה למלך ספרד.

    הספרדים חוששים מן הגרמנים, ולכן הגרמנים לא זוכים לקבל נשק חם. אך כשגרומבך מצליח לזכות ברובה שבו שלושה כדורים בהתערבות עם כמה ספרדים שתויים הוא מתכנן להוציא לפועל תוכנית שאפתנית. בשלושה כדורים בלבד יצליח לעצור את מסע הכיבוש של הספרדים. הכדור המכושף הראשון פוגע במלך מונטזומה, השני באינדיאנית היפה דלילה. למי מיועד אפוא הכדור השלישי? כבר כאן, ביצירת הביכורים שלו, מצליח פרוץ לבנות רומן קאמרי בעל מבנה ארכיטקטוני מרשים ביותר.

    פֶּרוּץ חי בגלות תל אביב מ-1937 עד 1957 ברחוב גוטליב 16. כשיכול היה, אחרי המלחמה, נסע לאוסטריה וחזר לכאן. הוא לא בחר להגר כמו ארנולד צווייג ששהה כאן בחיפה, אָאוּף דֶּם כַּרְמֶל, תקופה, והבין היטב שההרפתקה הציונית אינה בשבילו ומצא עצמו כסופר מכובד לימים במזרח גרמניה, והוא לא התאבד כמו סטפן צווייג עם אשתו רחוק מהמולדת ומן היבשת הזקנה והוותיקה, בברזיל. פֶּרוּץ בחר או נבחר לחיות בלימבּו שלו שהיא ארץ ישראל בכלל ומדינת תל אביב בפרט.

    הוא היה נפגש מדי פעם לקפה עם מקס בּרוד, ארנולד צווייג, פלכּיס ולטש, סמי גרונֶמן – כולם אנשי ספרות גדולים בארצם וכעת אנונימוסים בגלות תל אביב בקלובּ פֵּא"ן, איגוד הסופרים הבינלאומי. קיימת קריקטורה קסומה של אריה נבון שצייר אותם עם פֶּרוּץ במרכז. את הים שלנו כאן בתל אביב, שהוא בפועל גם המָארֶה נוֹסְטְרוּם של הרומאים ומוסוליני, כינה במכתביו כך: "פה ושם אני הולך לשחות בַּדָּבָר המלוח הזה שדומה למרק חם".

    מי שהוקסמה מהרומן "בין תשע לתשע" דאז הייתה המשוררת לאה גולדברג שלנו. ב-1939 הופיע הספר בהמשכים בעיתון "דבר" בתרגומה. פרוץ שכבר חי כאן, בארץ ישראל, לא ידע על כך. העיתון לא טרח לבקש את רשותו ולא טרח לשלם לו שכר סופרים. רק כאשר שלח מכתב מעורך דין הסכימו בעיתון לשלם לו תמלוגים.

    היה בו צד מקאבּרי ואף שְׂטָנִי משהו, המניע את העולם. הנה עוד שתי עוּבדות בלתי נתפסות עליו: במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא כקצין, נלחם בגליציה ונפצע קשה. הוציאו לו חצי ריאה ושלוש צלעות, ומספּרים שהוא ביקש שיאכילו בהן את כלבו. הכלב סירב לאכול את הבשר הטרי והעצמות, ופֶּרוּץ היה מרוצה מאוד כי ראה בזאת אות לנאמנות. דבר נוסף שקשה לי ביותר לקבל כישראלי וכיהודי, אך קרה בפועל, קשור למלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה נסע פֶּרוּץ לגרמניה להעיד במשפטי נירנברג לטובת ידידים נאצים כיוון שאֵלֶּה, לטענתו, הצילו אותו ואת בני משפחתו ממוות, הסתירו אותם וסייעו להם לעלות לארץ ישראל. לבתו אמר שהוא מאמין באלוהים, אבל לא כמו שהיא ואחרים חושבים. אלוהים אינו אלא נוסחה מתמטית. ועל היהודים כתב: "יהודי דומֶה לתולעת-גשם, שחתכו אותה לשלושה חלקים, והחלק השלישי מיילל, בוכה, מתחפּר באדמה וממשיך לחיות". אפשר לראות זאת כמובן כאמירה אוטו-אנטישמית, אבל אולי גם כהערה טראגית-משהו על גורלו שלו. 

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 3

    תגובות


    4 תגובות על “האנרכיזם החברתי-פנטסטי של ליאו פֶּרוּץ”

    1. רוני סומק הגיב:

      רני אתה מחזיר אהבות נשכחות

    2. רן יגיל הגיב:

      רוני היקר, שלמי תודה על התגובה. כרכת את ליאו פרוץ ויהושע קנז ב"כפיפה אחת"… אופס יצא לי עמליה כהנא-כרמון

    3. צדוק עלון הגיב:

      רן היי, מעניין ומרתק; פרוץ הוא מסוג היוצרים שמעלים אצלנו ביתר שאת את השאלה בדבר הקשר בין האוטוביוגרפיה שלהם לתוכני הרומנים שלהם.
      וגם: כתבת כרומן – מה שמעלה הרהור בדבר האופן בו פרוץ עצמו הבין את הוויית הסופר שלו.
      תודה!
      צדוק

    4. רן יגיל הגיב:

      צדוק היקר, תגובה חכמה בעיניי ומעוררת מחשבה. אני חושב ששתי הנקודות הללו חשובות מאוד במקרה שלו: האוטוביוגרפי למול הבדיוני הרחוק והוויית הסופר האחרת שלו, ובכלל מה זה סופר? האם כדאי להרחיב אצל כל אחד מאיתנו את ההגדרה הזאת שתכסה יותר שטח הקשור בדמיון וחיים, או דמיון למול שגרה ומציאות.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    גּוּף שֶׁל אִשָּׁה אַחַת

    יוכבד בן-דור
    אָז מָה אִם אֲנִי רוֹצָה לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹת צַדִּיקִים לְהָשִׁיב נַפְשִׁי...

    חירות המחשבה של המדע הבדיוני

    יורם אורעד
    לעוף על כנפי הדמיון הרחק ככל שרק רוצים ומֵעֵזִים אך להתבסס...

    המומלצים של יולי 2019

    מערכת סלונט
    "צ'יק ואני" | וולפגנג הרנדורף | תרגום: שירי שפירא | עם...