יום הדין האחרון של יוסי וקסמן | הומאז׳ ליצירתו המונומנטלית של לוקאס ואן ליידן

ההתפעלות מהסיפור ״הקדוש״, מהמיתוס, מהמופע הדתי-רליגיוזי, על כל גלגוליו והקשריו, הם אלה שלרוב דוחפים את גלגלי היצירה קדימה, זו הספרותית וזו האמנותית (וגם זו הפוליטית, לדעתי). בנצרות למשל, זה קורה כבר בהתחלה, אצל ארבע האוונגליסטים של הברית החדשה (ורבים אחרים שסיפוריהם לא נכנסו אל ספרי הקודש הרשמיים), אלה שמבשרים את הסיפור החדש, את ההתרחשות האלוהית הייחודית, על כל מרכיביה – אלה שמשמיטים דברים שהאחרים דווקא ידגישו, אלה שכמו ביצירה מוזיקלית מוסיפים עוד וריאציה כדי להטעין את המופע ברגש או בשכלתנות, ואלה שמבקשים לדייק את הסיפור הקודם, לפתח ולגבש את הגרסאות שהיו לפניהם.

אלו בעצם, על קצה המזלג, תולדות הנצרות, ובהקשר התרבותי המערבי – תולדות האמנות (לפחות אלו המתארים את חיי ישו ואת האמונה הנוצרית ולאחריה); תולדות הסיפור ותולדות האיקונה. אומנם היו דימויים ואיקונות רבים לפני המופע הנוצרי החדש, אבל מהרגע שהחל המופע הנוצרי, הוא קבע את ההירארכיה, את האיקונות, את הסצנות, את הסיפור, ואפשר לומר – את הצורה, את המופע הפלסטי.

הכול החל כמו בסוג של מרוץ שליחים, אוונגליסט העביר סיפור לאוונגליסט, אמן העביר ציור לאמן הבא אחריו, מהקטקומבות הנוצריות הראשונות ברומא, דרך דוּצ׳וֹ וג׳וֹטוֹ, ועד מיכלאנג׳לו ורמברנדט. ואפילו בעת החדשה אנחנו עדים למרוץ השליחים הזה בגרסאות של אמנים על יצירותיהם של אמנים קודמים (פיקאסו שצייר מחדש את ״נשות אלג׳יר״ של דֶלקרוּאה, פרנסיס בייקון שצייר מחדש את ״דיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי״ של ולאסקז, לא כל שכן סצנות כמו ״הבשורה״ או ״מדונה וילד״ שהן מצטיירות כבר מאות בשנים). כך מתגבשת תרבות, בעצם. וכך גם הגעתי אני אל הטריפטיך המונומנטלי של לוקאס ואן ליידן, ״יום הדין האחרון״; יצירה ששבתה את לבי ואת נשמתי בעצם ימיה של מגפת הקורונה.

יתכן שמה שתפס את עיניי ביצירתו של ואן ליידן היתה תמונת המלאך המניח את כף ידו על אחוריו של איזה צדיק ומוביל את נשמתו אל גן עדן, סצנה שנראתה לי ארוטית משהו, הומוסקסואלית, חריגה מאוד בהקשר הדתי. מכאן, הדרך לגילוי האמן הזה והיצירה הזאת היו לי כמו אוויר פסגות ששאפתי אל קרבי, בעודי מצייר את גרסאותיי על ״יום הדין האחרון״ שלו, והכול בהקשר הזמנים המשוגעים שפקדו את העולם באחרונה – מגפת הקורונה, שריפות ענק, שיטפונות וכיו״ב – אם כי ללא החלטות פוליטיות גרידא, אלא דווקא כאלו שהן יותר אישיות; רגשיות-סנטימנטליות-מתפעמות.

ביקשתי ליצור דיאלוג עם התיאטרון של ואן ליידן, עם הדמויות שלו, עם הצבעים שלו; אני האמן הנידח, העומד מתפעל אל מול האמן הדגול הזה (לדעתי, ״יום הדין האחרון״ של ואן ליידן עולה בהרבה על זה של מיכלאנג׳לו למשל).

*לקישור אל האתר של יוסי וקסמן לחצו כאן.