אֶתוס של מרחקים וּמפגש עם החלום | הומאז' לזמר העברי.

---

השיר לא תַם הוא רק מתחיל:

הָחל מראשית ההתיישבות, ליוו השירים את עוז רוחם של החלוצים, את החלומות והגעגועים. הלבבות חיכּו למילים, למנגינה, והייתה ציפייה לַשירים האלה. מה פּלא, שהמילים ריגשו, שהמילים ביטאו תחושה ורעיון – היו לפֶה לאידיאולוגיה של לֵידת אומה חדשה. ההתגבשות של התרבות הציונית הלכה יד ביד עם הספרות העברית, עם הזֶמר שכבש לבבות, עיצב ערכים.

עם שלם שב ממרחקים  וחיפש דרך לבטא את המפגש המחודש. כבר בימים של חיבת ציון וראשיתה של התנועה הציונית התנגנו הכיסופים לציון והפכו לשירי זמר. בזיכרון התרבותי היו הפיוטים של תור הזהב בספרד, אך עתה היה זה עידן של תחייה לאומית, והשירים היו מַסד לאומה שנולדת מחדש. כאן לא מדובר בפיוטים מסורתיים, אלא בהיווצרות של תרבות זֶמר ארץ ישׂראלית. אם במשך מאות שנים הייתה ארץ ישראל חלום, עתה היא הופכת בהדרגה למולדת ממשית. הזהות של הארץ הופכת מזהוּת של זמן לזהוּת שהיא גם מקום ממשי. יש הַבְנייה של תרבּות מקומית עם הזמן, יש התפתחות של אֶתוס חלוצי. כל מי שלומד על הזֶמר העברי יודע את מקומם של מרדכי זעירא, ידידיה אדמון ודויד זהבי.

אֶתוס חלוצי, רומנטיקה לאומית

השיר "אַל נא תֹאמר לי שלום" של טולי רביב – אכן הצליח לבטא את המפגש החם, שרוצה לשמור על הקשר.

כבר בשיר זה אנחנו מוצאים את הפחד לשוב לָרגע שלפני המפגש, לחיים הקודרים,

לפני שהלבבות נפגשו.

השיר מבטא זאת ברגש עז:

קָדְרוּ שָׁמַיִם בְּבֹקֶר קַר/ גֶּשֶׁם טוֹפֵף עַל שְׁמָשׁוֹת
רֶטֶט שְׂפָתַיִם, חִיּוּךְ כֹּה מַר/ צְחוֹק בְּעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת.

אל תשכחו – זו היתה תקופה, שעַם מפוזר בגָלויות שונות עלה לארץ: ההיסטוריה כתבה הכול, המילים ביטאו רֶטט של עולים לארץ הבחירה. הנה צמֵאי החלום והחזון שָבים ונפגשים ורוצים להקים את העם מחדש. מֵעבר למילים שסיפּרו שִיבה ממרחקים – ספגו הלבבות תחושה של תקומה, של שליחות. הזֶמר העברי לא התבּייש לשֵׂאת דגלים כמו אהבת מולדת, נהירה ממרחקים אליהָ. "חושו, אחים, חושו" של יחיאל מיכל פינס.

וזה הלך איתנו לאורך כל הדרך, גם בזמר של הכותבים בשנות השבעים והשמונים והלאה: "ללכת שֶבי אחרייך" -אהוד מנור, "עוד לא תמו כל פלאייך" – יורם טהרלב. דו שיח בין דורות: השבים למולדת שרים לנופיה: "בוא איתי אל הגליל", "יש לי כינרת". הזֶמר העברי טיפח גיבורים של מקום, אלכסנדר זייד וגבעת שייך אברק – שירו של אלכסנדר פן.

כל הכותבים הללו תרמו לעיצובה של העברית הישראלית, שאינה רק עברית משובּצת מפסוקי הדורות הקודמים, אלא עברית שמתפתחת כאן. כילדי תש"ח חשנו את המנגינה: בסיס לרומנטיקה עברית, שאינה רומנטיקה מקראית של פסוקי שיר השירים.

דויד פרישמן כתב במאמרו "מן הספרות" (כל כתבי, ד', עמו 51, 1914): "מאמין אני באֱמונה שלֵמה, כי שירים אלה ירבו בתוכנו, יהיו לשירי עם, והם יוכלו לעורר בלב העם את הלאומיות האמִתית". הציפייה הייתה, שהמרחקים שהיו בעבר מרחקי גולה ומולדת, יהיו למרחקים בתוך המקום הישראלי עצמו: שהרומנטיקה תהייה בַּמקום הממשי של הזהות הלאומית, בארץ ישראל.

בדרך לכינונה של זהות ישראלית משותפת

הרצון להיפגש שוב – אכן היה המוטיב החזק ביותר – והלב ידע, שזו הדרך לבנות בית מחדש. זה היה עידן ה'אנחנו' – הרי היינו מדינה של 'מהגרים' מגלויות שונות, השאיפה להיתוּך של כל הזרמים לא הייתה רק צַו מלמעלה. שורות הזֶמר נתנו לבני הנוער דרך להזדהוֹת עם המשותף, עם המצב המשתנה, וללא ספק היה לזֶמר כוח לעודד, לחזק, גם לנחֵם ברגעים של כאב, שכוֹל, בדידות. שרנו, כאילו השיר מבטא תחושת יחיד, אבל 'בגדול' השירים ביטאו רוח תקופה.

יהודים עלו מגלויות שונות, נשאו עימם תרבויות שונות, וכאן הייתה כמיהה, שכָּל התכנים השונים יזרמו אל הנהר של התרבות הישראלית המשותפת. היו כיסופים להיווצרות של תרבות לאומית, כסוג של התרסה מול התרבות שנוצרה בגלות. הערך היה "שלילת הגולה", כביטוי למתח בין גולה למולדת.

בשיר, שציטטנו למעלה, הבית החוזר מבטא זאת בצורה רוטטת:

אַל נָא תֹּאמַר לִי שָׁלוֹם/ אֱמֹר רַק לְהִתְרָאוֹת/ כִּי מִלְחָמָה הִיא חֲלוֹם / טָבוּל בְּיָם שֶׁל דְּמָעוֹת/ וְאֵין עוֹד שַׁחַר לְיוֹם/ מָה עֲגוּמִים הַלֵּילוֹת/ לָכֵן אַל נָא תֹּאמַר שָׁלוֹם/ אֱמֹר רַק לְהִתְרָאוֹת.

השיר של ישראל יצחקי, שזכה ללחן של פנחס אריאל – ביטא זאת בעוצמה. שיר זה היה עוגן לחים שלנו. השיר הכיל בתוכו אותו מוטיב של מפגש חלומי, של פחד מן הפרידה, הרצון להיצמד אל התקווה, אל המילה "להתראות".

ישראל יצחקי שר:

לֵיל אַהֲבָה וַחֲלוֹם/ צַעַר פְּרֵדָה בַּלֵּב/ עֵת לוֹמַר לָךְ שָׁלוֹם/ וּלְחַיֵּךְ תּוֹךְ כְּאֵב.

וכאן מגיע המשפט המַחכּים:

אָנוּ נִפָּגֵשׁ/ אַף אִם יַפְרִידוּ מֶרְחַקִּים.
בְּלִבִּי אֶנְצֹר/ אוֹתָךְ תָּמִיד אֶזְכֹּר/ כָּךְ נִשְׁבַּעְנוּ אֱמוּנִים.

המפגש אָצר בתוכו ריחוק וצימאון לקרבה – זו השרשרת שלא נפסקת. שירי האהבה האלה במעמקי נשמתם גנזו את השיבה לציון. שיבה של עם, שאינו רוצה להיפרד. צריך לזכור, שהזֶמר העברי נולד בתקופה, שבּה נולדת תרבות עברית. תרבות חדשה לאחר שנות גלות וריחוק.

הפנמנו בלב: השִׁיבה מנצחת מרחקים וזמן ונוטעת את הלבבות במולדת, בשָׂדה, בתמונות התנ"ך: "שדֵמתי", "זֶמר איכּרים" – וכמה חיכינו לריקוד במעגל ולקריאות של היַחד: "שתו העדָרים", "מה יפים הלילות בּכנען".

העֶרגה למולדת אכן נקשרה באֶתוס חלוצי, בסיפורי חלוצים וגבורה, אבל הרקע היה מגילת דורות: במשך שנות סבל של גלות, המאמינים, שהתפזרו ברחבי תבל, מילאו לבבם בכמיהה לָארץ הרחוקה, אומתם היתה להם אֵם, היא שמרה בליבם זיקה לא ניתקת, גחלת שהבהבה כל הזמן, כסנה הבוער ואיננו אוכּל.

תשוקת החיבור מחדש קישרה בין המעשה החלוצי לבין הזֶמר והשיר: המילים ביטאו קיום ומציאות, ובמידה רבה עיצבו הוויה מתחדשת.

שירי הזמר נועדו להיות חלק מתרבות עברית לאומית: הם היו ניסיון ליצור תרבות מקומית, מסורת שירה ארץ ישראלית.

ימים של "בונים אומה", לידה של אומה חדשה

לשירה ולזֶמר היה תפקיד סמוי בעיצוב זהות, במיזוג הגלויות התרבותי. למרות שהעם הנושא רגליו לציון ראה עצמו שב אל ארץ מולדת עתיקה ואל זהות ישנה, השיבה לארץ הניבה ציפייה

אדירה. חיכו להולדת אומה חדשה על בסיס הזהות המקומית, משום  שהתכנים הדתיים היו לדור החלוצים מעטפת של זהות תרבותית ולא מחויבות לקיים תרי"ג מצוות. אם בעבר במשך דורות של גלות שרו היהודים שירי כיסופים לציון, עכשיו חל המעֲבר לשירי מולדת ממשיים. שירים המבטאים את הנראטיב של החיים בארץ. זו הייתה זהות מקומית, אך בחלק משירי הזמר (למשל: שירי נעמי שמר), חשנו איך הזהות המקומית מחוברת לַזמן של תרבות הדורות.

ליד הים הסוער, שָכנה קונכייה שאצרה בתוכה רחשים מדורי דורות, ניגונים של קהילות שונות. נכון, היה הד של שירים רוסיים, אבל הרוחות נשאו קולות מן המזרח, צלילים של ישראליות חדשה, עם קם במאבק: "בדרך צפונה", "כאן על פני האדמה", "בּאבּ אל ואד זכור נא את שמותינו", ואלה חיבקו בחום שירים ממרחקים: "אַת חכי לי", "נטשו צלילים". ה"עיניים השחורות" של הצבּרים התחבּרו לצלילים מרחוק, ל"לא הרוח הוא שמכופף את הענף". ריחוק ומפגש, פרידה לשלום והקריאה "האמיני יום יבוא" – נשקו זה לזה.

 המילים האלה של השירים התגלגלו בשירי אהבה, בשירי ערשׂ, בשירי מלחמה. העם החדש שנוצר קם על מצע של זֶמר עברי מרגש. חינכו את הנוער על ברכי הזמֶר הזה, ובדרך השחילו במחרוזת ייעוד, שליחות, זהות: בשיר ערשׂ של טשרניחובסקי לחשו לנער: (בהברה אשכנזית)

"עוֹדְךָ נָעַר: תִּגְדַּל, תֵּדַע/ גְּדוֹלוֹת עַמְּךָ פָּעַל,
אָז תָּבִינָה נְצוּרוֹת יִפְעַל/ עֵת שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל".

זֵכר הפגישה לָעד בולט בזמר העברי – והקסם הזה בולט בשיר "תכול המטפחת" של נתן אלתרמן:

"טֹהַר וּתְכֹל הַמִּטְפַּחַת/ לֶטֶף וְרֹךְ שֶׁל הַיָּד/
אַתְּ אָז אָמַרְתָּ לִי/ 'לֹא, לֹא אֶשְׁכַּח עוֹד/ אֶת פְּגִישָׁתֵנוּ לָעַד'!".

המרחקים והפגישה לעתיד מתנגנים באוויר – וכמובן בָּרקע מרחף אותו חלום:

"וַיְהִי הַיּוֹם וְאָנוּ נִפְרַדְנוּ פִּתְאוֹם/ תְּכֹל הַמִּטְפַּחַת/ קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת/ וְנִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם".

שרנו "היינו כחולמים", והנה התגשם החלום

המֶתח הזה בין חלום ומימושו רוחש בזמר העברי מאז ראשיתו, שהרי כדי להגשים חלום, צריך להתעורר… כשבאו לכאן המתיישבים בשנות "היישוב", הם שרו את תהלים קכ"ו כחלק ממורשת עבר שהייתה חלק מן השורשים שלהם: " בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים", כך היה הָחל מן העלייה הראשונה. אל נשכח, שלא פעם אחת היו שהציעו להפוך מזמור זה להמנון של מדינת ישראל. הישראלים שרו אז: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה": הרִינה הייתה למעשה הזֶמר העברי בהתרחשותו, בהתהוותו. הזֶמר העברי יצר את האֶתוס הארץ ישראלי, וביטא את התחייה הלאומית.

ואם נחזור לרומנטיקה הישראלית של מרחק ואהבה, אפשר לצטט עוד ועוד שירים, אבל הלב של רבים אינו שוכח את השיר "סתיו בחלונות":

השיר מכיל אותם משבי רוח, סתיו של ריחוק וציפייה למפגש מחודש.

"סְתָו בַּחַלּוֹנוֹת וּבִלְבָבִי/ לוּ רַק לֹא נָתַתִּי לוֹ לָלֶכֶת/
פַּעַם הַחַמָּה זָרְחָה גַּם לִי / וְעַתָּה נוֹתַרְנוּ בְּשַׁלֶּכֶת' –

שיר שקשה לשכוח, את המילים והלחן כתב אמיתי נאמן. החשש הוא מהפרֵידה, ממרחק שאין בו תקווה:

"וּלְפֶתַע נוֹתַרְתִּי לְבַד…
כִּי הָלַכְתָּ וּמְאוּם לֹא אָמַרְתָּ".

השיר חתר אל השורה הכואבת, שכֹּה חיכתה למילה 'להתראות':

"אַךְ אַתָּה מֵעוֹלָם לֹא חָזַרְתָּ".

המֶתח הזה בין מפגש ופרֵידה מוכר לכולנו משיר ידוע של חיים חפר, 'הוא לא ידע את שְמה'.

המפגש בינו לבינה מתואר בצורה כה מרפרפת: תמונה, שנשארת חקוקה בליבו של הלוחם, הנפגש בצורה כה מקרית עם אותה עלמה:

"לְיַד אִילָן זָקֵן הִיא אֶת רֹאשָׁהּ הֵסֵבָּה/ וְצַמָּתָהּ יָרְדָה יָרֹד מִן הַכָּתֵף".

השיר מתאר מפגשים, שמעוּגנים באותו מתח דרמטי בין  פרֵידה לשלום לבין הרצון להתראות:

"אֲבָל בַּחֲנָיָה לֵילִית אַחַת נוֹכַח הוּא/ נוֹכַח הוּא כִּי שָׁכַח לִשְׁאֹל אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ".

הלוחם נפצע ואַחד המפגשים מתרחש בבית החולים:

""מִהֵר הָאַמְבּוּלַנְס בַּדֶּרֶךְ לִבְאֵר שֶׁבַע/ וְהִיא חִכְּתָה, חִכְּתָה לוֹ בְּחָלוּק לָבָן".

הבית שלאחר המפגש הזה הוא חיבור של הצלת חיים – והכאב צורב: נותר הָעצב הזה שבין מפגש לפרֵידה:

וְהוּא שָׁאַל הַאִם…וְהִיא אָמְרָה: זוֹכֶרֶת/ וְכֹה דִּבְּרוּ שָׁעוֹת, אִישׁ לֹא יָדַע עַל מָה/
וּכְשֶׁהָלַךְ בְּלִי שׁוּב, וְהִיא נוֹתְרָה חִוֶּרֶת/ זָכְרָה הִיא כִּי שָׁכַח לִשְׁאֹל אוֹתָהּ לִשְׁמָהּ.

צריך לזכור, שהשׂפה שנוצרה בהתיישבות הציונית שָאבה משירי אהבה ישנים, שנשענו על הקשר העמוק, על התשוקה והגעגועים – וּבַמקור זו הייתה אהבה לארץ מולדת. רצון להיפגש שוב בארץ, שכֹּה התגעגעו אליה:

כך, למשל,  הבהב בָּרקע שיר מתקופת העלייה הראשונה – "שָם במקום ארזים", שיר שביטא רגש של אהבה:

"אַךְ בְּצִיּוֹן נִשְׁאַר לְעוֹלְמֵי עַד הַלֵּב".

המילים היו של משורר עברי לייב יפה – והוא אכן פורסם בעיתון "השקפה" משנת 1902.

לייב יפה זכור מהַהופעה שלו בקונגרס הציוני הראשון. שימו לב איזה להט ציוני היה בו. חַשנו במילים את האהבה למולדת, לשפה העברית:

פֹּה בְּאֶרֶץ הַצְּבִי, פֹּה בְּמוֹשְׁבוֹת אַחֵינוּ
תְּצַלְצֵל שְׂפָתֵנוּ כְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף.

השיר "תְכול המטפחת" של אלתרמן ביקש את המפגש מֵעבר למרחק, וכך הוא מסתיים:

"וְשׁוּב הַיּוֹם/ וְאָנוּ נִפְגַּשְׁנוּ פִּתְאוֹם/ תְּכֹל הַמִּטְפַּחַת/ קֻרְטוֹב שֶׁל נַחַת/ וְנִתְגַּשֵּׁם הַחֲלוֹם".

ואיך אפשר לסיים סקירה כזו בין מרחקים לפגישה – בלי השיר של דן אלמגור, ששָבה את לב כולנו – השיר "מגדלור":

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;
אַךְ תָּמִיד, כְּשֶׁחָזַר עִם לֵיל,
מִן הַחוֹף הָיָה מַבְחִין בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר,
אוֹר פִּלְאִי קוֹרֵץ לוֹ וְצוֹהֵל.
הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;
אַךְ תָּמִיד הֵאִיר לוֹ אוֹר מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹר.

הִיא נָשְׁקָה לוֹ בִּשְׂפָתַיִם מְלוּחוֹת.
הוּא חִבֵּק אוֹתָהּ אֵלָיו דּוּמָם.
הוּא הִבְטִיחַ: “אֶשָּׁאֵר עִמָּךְ, אָחוֹת!” –
אַךְ עִם שַׁחַר שׁוּב חָמַק לַיָּם.

וכך מבית לבית – העלילה תמשיך ותְגלגל עוד שברֵי חלום על מחרוזת פנינים וכיסופים- חוט השָני של אהבה מרתקת: מרחקים, פרֵידה, ושאיפה עזה להיפגש שוב. הקשר בין אהבה לאשה ובין געגוע למולדת – כל זה תמיד ריחף ברקע. כן, געגועים ששאבנו מדורות של ציפייה לממֵש חלום, לשוב לַבַּית האהוב. מחשבות אלה לא הרפּו מאתנו לרגע.

אלתרמן כתב בשיר 'מסביב למדורה' – את השורות הנצחיות: "אוּמתם לֹא הייתה להם אֵם, לא יָדעה בצאתם לדרךְ". בחלוֹף ימים הבַנו כולנו: זה היה זֶמר עברי שהיה תשתית לעיצוב זהות של עם.

הזמר העברי: שירת הנוער, שיר עתידנו

השיר שביטא את זֶהותנו בארץ בצורה העזה ביותר היה  –

שירת הנוער שיר עתידנו, שכתב שמואל בס:

שִׁירָה הַנֹּעַר, שִׁיר עֲתִידֵנוּ:
שִׁיר הִתְחַדְּשׁוּת, בִּנְיָן וַעֲלִיָּה.
מִן הַגּוֹלָה יִנְהָרוּ אַחֵינוּ,
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת קָמָה לִתְחִיָּה!

המלחמות בדור האחרון הביאו לנו את המרחק בין האוהבים ואת השירים, שנוצרו בזמן המלחמות.

לא נוכל להתעלם מן השיר "אַת חכּי לי ואחזור", שנתפס תקופה ארוכה כשיר ישראלי, בשל היותו מזוהה עם אברהם שלונסקי. ואכן, מתברר ששלונסקי היה זה שתרגם אותו.

שיר זה הוא הידוע ביותר על מרחק של אוהבים בזמן מלחמה.  מלחמות היו בהיסטוריה שלנו חלק מחיינו. הוא חוּבּר בימי מלחמת העולם השנייה ע"י קונסטנטין סימונוב ברוסיה. התרגום לעברית שהפך לתרגום קנוֹני היה אכן של שלונסקי.

השיר נגע בנקודה הרגישה של החיילים: הגעגועים לאהובה בבית. לכן הוא גָבר על כל שירי האהבה למדינה ולצבא. המרחק והגעגועים הביאו להצלחת השיר.  הביצוע המרגש אז היה של שמשון ברנוי, אך הביצוע של אריק לביא זכור לכולנו יותר.

האמיני יום יבוא – המשך הזמר העברי

אם נתחיל במתרחש בארצנו, אנו זוכרים את שירי המלחמות. גברים אהבו אז ממרחקים…

השיר הכי ידוע היה: האמיני יום יבוא, שכתב רפאל קלצ'קין. הזמרת המזוהה עם השיר: יפה ירקוני.

הבית הראשון:

הַיּוֹם אָחוֹת הִיא מִלְחַמְתֵּנוּ
לָכֵן רָחוֹק אֲנִי מִכָּאן
תָּחֹגִּי נָא אֶת פְּגִישָׁתֵנוּ
בְּמִטְבָּחֵנוּ הַקָּטָן.

הפזמון החוזר היה יפהפה והוא זכור לכולנו:

הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא
טוֹב יִהְיֶה מַבְטִיחַ לָךְ
לְחַבֵּק אוֹתָךְ אָבוֹא
וְהַכֹּל אָשִׂיחַ לָךְ.

השיר הזה הוא חלק מן הנעוּרים שלנו, מן הנעוּרים של הארץ הזאת. אנו זוכרים את כל שירֵי הזמר בזכות 'הסוכנים התרבותיים' הרבים, שהטמיעו אותם בנו. התקשורת והתרבות הישראלית נתנו מקום של כבוד לזֶמר העברי בזהותנו. המורים העבריים בבתי הספר לימדו אותנו את השירים. כולנו זוכרים את שיעורי ה"זִמרה", שאינם עוד בתכנית הלימודים הישראלית. וחבל.

אנו עצמנו ניסינו ליצור מֵיזם זֶמר עברי, שיחזיר את השירים לבתי הספר. התכנית נבנתה עם המפיק אמנון ברנזון ז"ל (שהיה בין השאר המפיק של "הכול עובר חביבי"), והקמנו (בהיותנו יושבי ראש אגודת הסופרים העברים) הנהלה של מֵיזם זה שכָּללה את אהרן ידלין (יו"ר) ואת מוקי צור, רוחמה קציר, חיים דייטשמן ואחרים. המיזם פעל בצורה ניסויית בבית ספר לאמנויות 'תלמה ילין' ובבית ספר 'הכפר הירוק'. אך המֵיזם הזה לא צָלח, בסופו של דבר, בשל הֶעדר מימון כספּי.

הנה סרטון שיווק, שהופץ אז על מיזם הזמר העברי, הפותח בדברים בסרטון: בלפור חקק – מילים לחיפוש בגוגל "שתלתם ניגונים":

לא תַמה דרכו של הזמר העברי, לא תַמו כל פְּלאיו. עוד הזמר לא תַם.

כתבנו כאן מֶחווה מיוחדת, הומאז' שכּולו עטֶרת כבוד לזֶמר העברי, שעיצב את דמותנו כאן, ועוד נָכונוּ לו נְצורות וּגדולות בעיצוב זהותנו כאן.

השיר לא תם  – הוא רק מתחיל.