close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • האם יש משמעות לעלילת חיינו?

    הרצל חקק | הומאז' | התפרסם ב - 22.01.18

    מחווה של כבוד: בי”א בשבט תשס”ז לפני י”א שנים הלך אהרון ירושלמי לעולמו. ננסה לעקוב אחר תווי נפשו של סופר יקר אשר הותיר אותנו עם מורשת והשראה.

    יצירתו של אהרון ירושלמי סיפרה את חייו ואת עולמו כיחיד, כבן לעם שעבר מדורי גולה וגאולה. כשאנו קוראים אותו, אנו חשים את השאלה שלו מרחפת מעל הכתובים, שאלה של סופר שניסה להבין את חידת ההיסטוריה, הזמן. בספרו “המאבק” כתב זאת במפורש: “לאן פנינו מוּעדות? …הֵעיקה עליי התודעה כי אנו נעים על גֶחלים רושְפות כָּל העת.” (שם, עמוד 533)

    אהרון ירושלמי נפטר לפני 11 שנה בי”א בשבט תשס”ז, וזו חובתנו לחקוק על לבנו את הפסוק “יש זיכרון לראשונים”. זו עת וזו מחויבותנו להביט בכבוד ובהוקרה על המורשת שהותיר לנו: קובצי סיפורים קצרים, טרילוגיות שביסודן סיפורה של הארץ וסיפורו של העם היהודי. סיפוריו, ערכיו, המורשת שלו, כל אלה ממשיכים לשלוח אלינו קרני אור, הגחלים עדיין לוחשות, המילים החצובות באבן נותרו ככתובת על קיר הדורות, משמעות לימים שהיו ולימים שיהיו.

    אהרון ירושלמי, שנפטר בי”א בשבט תשס”ז, היה סופר לאומי, סופר המאבק והתקומה. לא רבים יכולים לשאת תואר כה מחייב, כה מלא משמעות. ירושלמי לכד את תשומת הלב של הביקורת בעיקר כאדריכל של אפוסים לאומיים וכאמן הסיפור הקצר. קובצי סיפוריו הקצרים היטיבו לבנות את שמו כמספר בעל יד בוטחת ברקימת עלילות קולחות ומושכות, רובן קשורות לעלילת העל היהודית-ציונית. אבל אל נשכח כיצירותיו עמוסות בתובנות אנושיות אוניברסאליות.

    אהרון ירושלמי והרצל חקק 2006

    דוגמה מובהקת לקובץ ששואב מן הביוגרפיה הצבעונית של אהרון ירושלמי הוא הקובץ “החוש השישי”. בין דפי קובץ זה עולה ריח שממלא את הלב, ריח חריף של סיפורי ים וסיפורי ילדות. אנו מעלעלים בדפי הסיפורים והלב מבין כי הכותב שאב חומרים עבור עלילותיו מסיפור חייו האישי. קובץ סיפורים אחר שלו חשף פרקים מן ההיסטוריה המשפחתית. מדובר בקובץ הסיפורים ‘אהבות נעורים’, שלמראית עין  נראה כמין צירוף של פרקי סיפור שונים וקצרים. מי שקרא את הקובץ בשלמותו חש כי כל סיפור הוא יחידה לעצמה, אך כולם מתחברים לאותה עיירה, לאותן דמויות, לאותה מציאות חברתית.

    ספרות עברית בין גולה לגאולה

    בדורו של אהרון ירושלמי רבים כמוהו נרתמו למאבק, להצלת חייהם של אחרים, להישרדות, למפעל התקומה. במהלך החתירה לקימום עמנו היו גם רוחות של סלידה מן העיירה ומן הגולה, ורצון להקים יהודי חדש. ירושלמי מעולם לא התייחס לנושא שלילת הגולה כעיקר אידאולוגי שמשמעו לשכוח את הגולה, להציג אותה באור שלילי. עיירת הולדתו והעיירה בגולה מתוארות בצורה מרתקת, במכחול של אהבה וקסם.

    אהרון ירושלמי חשף בספריו הרבה חומרים אוטוביוגרפיים וניכר היה שהספר “אהבות נעורים” בער בעצמותיו. כל נפתולי גיבוריו היו קרובים לעולמו ולחייו, יש  דמיון שובה לבבות בינו לבין הנער הגיבור, דן. עם זאת, המאֲרג הכולל מעיד על עיצוב אמנותי ספרותי. ירושלמי עיצב עולם בדיוני, המושתת על עיירה יהודית בימים הסבוכים ומלאי התהפוכות שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה.

    ירושלמי הוציא לאור קובצי סיפורים נוספים. כך, לדוגמה, הקובץ “הבופור” שכל כולו סיפורים של הישתנות, של לבטים בעולם של דמדומי זהות, של מאבק. גם כאן, כמו בשאר ספריו, אנו מוצאים קורטוב של מאבק ושל התמודדות עם העצמיות, עם צלם אנוש. כיוונים אלה בלטו ביצירתו במיוחד בעלילות המסועפות שהיוצר היטיב להרוות בהן את האפוסים הגדולים שהותיר לנו בפרוזה. הביקורת לא טרחה לעסוק ברומנים שלו, וחבל, כי היה בהם ניסיון לעצב סאגה יהודית ציונית של גולה וגאולה.

    המאבק היהודי בדרך לעצמאות

    התרשמתי מאד מן הטרילוגיה שלו “המאבק”. ביצירה רבת היקף זו פרש לפנינו תקופה רוטטת. עלילת העל המקיפה את יצירתו סיפרה את הסיפור שלנו, של האומה, סיפור של מאבק. גורל צעירים יהודיים בזמן מלחמת העולם השנייה, חיים במחנות שבויים, בריחות נועזות ומאבקים הֶרואיים בדרך להקמת מדינת ישראל.

    באֶפוס הגדול על קוממיות העם וחתירתו לחירות הצליח ירושלמי להותיר מורשת לדורות. אנו קולטים חיש מהר את כישרונו החד של ירושלמי לשרטט לא רק מצבים מורכבים ועלילה סוחפת, אלא גם להעמיד לפנינו נקודת מבט אישית, אנושית מאד. המסַפר הכותב חושף שוב ושוב את קרבתו הנפשית לאירועים. אנו קוראים ונוסעים בקרון המיטלטל יחד עם הכותב, זוכים למבט מקרוב על מוראות המלחמה, הפצעים, תחושת המרי, ההשלמה. המסַפר מתאר, לדוגמה, את הצלקת הנותרת בטֶבע וביקוּם בשֶל הקרבות.

    הסיפור חודר לפרטים, לשברים, חושף את החותם הצורב של ההפגזות: “בדרך מצ’אסמה חלפנו על פני כפרים. מאות גני פּרי ונוי מוזנחים, עצים קורסים מכּובֶד פרי הדובדבנים, תפוחי עץ ואגסים ללא יד קוטפת. פרי חמד, שנועד לתועלתו של האדם, נושר ארצה ונרקב. קשה לשאת את העובדה שהכּיליון נגזר על הפרי.” (“המאבק”, עמוד 522)

    גם כאשר אהרון ירושלמי בחר לתאר תלָאות של מלחמה, לשרטט בצבעים קודרים את תוצאות ההפגזות וגם כאשר הוליך אותנו למדורים האפלים של מחנות השבויים, ירושלמי לא הקפיא את עטו על המציאות החיצונית, על הפצעים והשריטות והזוועות.

    מֵעבר לַציור הנורא יש מסר רוחני אידיאי. חשוב היה לכותב הדברים להעביר לנו את הפילוסופיה שמֵעבר לגיבורים, את התחושה שיֵש מבט מֵעל, מבט לאָחור:

    “מצאתי את עצמי תָּמֵה, שֶמא במשך הזמן הלא רב ששהיתי בארץ זו, החמצתי משהו. משהו עמוק יותר משִׂנאה, פחד, הרס… ואם כן, מהו אותו דבר שהחמצתי. לראות, להבין, לדעת? אולי אומללוּת הגורל הרובֶצת עלינו? בדומה, אולי לאומללותו של קין, שנגזר עליו להיות נע ונד כל חייו, נחרץ עליהם להילחם איש נגד רעהו כל הימים. שאלה נוספת היתה: לאן פנינו מוּעדות? והֵעיקה עליי התודעה כי אנו נעים על גֶחלים רושְפות כָּל העת.” (שם, עמוד 533)

    סופר שהיה מופת של גבורה והעפלה

    סיפור חייו של אהרון ירושלמי נשמע כסיפור של גיבור “אקסודוס” מודרני, ואכן הביוגרפיה שלו מגלה כי יש לו קשר משפחתי עם אחיין רחוק, ליאון יוריס. ירושלמי נולד באחד במאי 1914 בוולקוביסק פוליו, היום רוסיה הלבנה, למשפחה אדוקה ולמד בילדותו  ב’חיידר’ בתחכמוני הגבוה בביאליסטוק. הוא הגיע לבדו בתור תייר לתל אביב, לתערוכת “הגמל המעופף”, היום תחנת המסחר הישנה, במרץ 1932.

    אהרון ירושלמי ותמונת הוריו – בחדרו בבית האבות בבת ים

    בריאיון שערכתי עמו בבית האבות בבת-ים שנתיים לפני מותו סיפר לי ירושלמי: “הייתי קרוב לגיל 18 ובאתי לאבי ואמרתי לו, איני יכול לגור בגולה, אני עולה לארץ ישראל לבדי. אבי יוסף ואמי לאה כיבדו את הצעד שלי, וניסיתי להיות איתם בקשר.”

    הצעיר האמיץ נותר בלתי-לגאלי בתקופת המנדט, עבד בפרדסים, בבניין וכך גם הכיר את אשתו יהודית בלומנפלד, שמשפחתה התייחסה לרבי ישראל ב”ק, שעלה ארצה ב-1830 והיה המדפיס העברי הראשון ביישוב. ב”ק היה החלוץ שהקים את היישוב העברי הראשון במירון, הקרוי הג’רמאק והיה מייסדו ועורכו הראשון של “החבצלת”. לימים מסר את העריכה לחתנו ישראל דב פרומקין. ישראל ב”ק היה גם רופא וצייר. הטרילוגיה של ירושלמי על משפחת ב”ק והשתרשותה  בארץ כללה את “הגזע”, “הענפים”, “הבית מאבני הכורכר”.

    סיפור חיים של שואה ותקומה

    ירושלמי נשא לאשה את יהודית לבית משפחת ב”ק ב-1934 ויחד חיו 70 שנה, נאהבים ונעימים, עד מותה. כצעיר התגייס לצבא הבריטי. בתקופה שבּה לחם ועבר תלאות של שבי ורדיפות, הייתה משפחתו בגולה, נתונה בצבת של רדיפות נאציות, והקשר עמם נותק. רק לאחר המלחמה נתברר לו גודל הזוועה והמחיר ששולם: אמו ואחותו נספו בשואה.

    בראשית 1941 נפל בשבי הגרמני יחד עם אלפי חיילי בפלפונס ביוון. ב-11 ביוני הוּבלו הוא וחבריו בקרונות משא לגרמניה. בעת דהירת הרכבת קפץ ממנה ירושלמי עם שני חיילים נוספים, משה ויינבוים ואשר שוורץ. בריחה נועזת זו הצילה את חייו. יחד עם חבריו נאבק על חירותו, והשלושה החלו לנדוד בכפרים לחפש מחסה ומזון. ירושלמי וחבריו מצאו מסתור אצל משפחות יווניות. היוונים דאגו לו לסירת מילוט, כדי שיוכל להפליג למצרים. המשטרה היוונית עצרה אותו בלב ים והובילה אותו לכלא היווני. השוטרים חשדו שהוא מרגל.

    לאחר חקירות העבירו אותו השוטרים היוונים לחיילים הגרמנים, ולאחר שהוסגר הוסע למחנה מעבר בסלוניקי. באפריל 1942 הובילו אותו ברכבת יחד עם עוד חיילים בריטיים שנמלטו. אחד השבויים הבריטים חבר לירושלמי, הבריטי הצליח באמצעות אולר לפתוח את סגר הדלת של הרכבת, והשניים קפצו. ירושלמי איבד את ההכרה וכאשר התעורר הגיע שותת דם לבית איכרים. לאחר כמה חודשים בקרב הפרטיזנים, ביולי 1942, נתפס והובל לגרמניה לסטאלג 18א, ושם שהה כשנתיים במחנה עבודה.

    יש שרידים ורמזים לכל הסיפור האישי בסיפוריו וברומן “המאבק”. במאי 1944 ברח עם שני שבויים, אלברט פרוסר וריימונד בראון וביוני אותה שנה הגיעו ליוגוסלביה. כאן נפלו לידי הפרטיזנים של טיטו והצטרפו לראובן דפני, יונה רוזנפלד ואבא ברדיצ’ב, חבריה של חנה סנש. לאחר תלאות הוטס לבארי באיטליה וכעבור ארבעה חודשים הגיע לביתו בתל-אביב.

    אהרון ירושלמי ועיטורי הצל”שים

    ירושלמי קיבל עיטורים מהצבא הבריטי, והחשוב שבהם, עיטור העוז היקר מטעם מלכת בריטניה, עליו חרוט שמו. לירושלמי עיטורים נוספים מטעם מדינת ישראל. היקר בעיניו הוא האות מטעם משרד הביטחון שבו מזכים אותו באות הלוחם בנאצים וכן בעיטור לוחמי המדינה. סיפור חייו נחשף בפרקים שונים של רומנים שונים שכתב:  “שלושה שברחו”) 1956), “כוכבים דועכים” (1961), “ברברה ליאונידס” (1973), “הגזע” (1978), “הענפים” (1981) ועוד.

    קורותיו כלוחם נפרשו בספרים שונים, וניכר היה בו שכל חייו חיפש את משמעות המאבק, חיפש נואשות פֵּשר לגורל עמו. גם בכתיבתו וגם בשיחה עמו, חשתי מיד שמדובר ביוצר עז נפש, שהיה מונחה כל הזמן על ידי תחושת שייכות חזקה לעם היהודי ולחזון הציוני. מֵעבר לאותה מחויבות אישית לעמו, אתה חש בכתיבתו כושר לספר סיפור מרתק, יכולת נפלאה לבנות עלילה מסועפת והעיקר: לבנות בכישרון מערכת של דמויות ועלילה רבת עניין.

    סיפורי אהבות הנעורים בעיירה הישנה

    הקורא נשבה בקסמם של הסיפורים ומסיים את הקריאה מתוך תחושה שיש למסופר ערך אנושי, ערך אוניברסאלי אמיתי. כל יצירתו התחברה לילדותו, לסיפור חיי משפחתו, ובספר “אהבות נעורים” הצליח לצקת תוכן אנושי עדין ומיוחד לסיפור ההתמודדות של היהודים בעיירה היהודית עם השלטון הזר המתנכל להם, שלטון אכזר שדחק אותם לפינה. כך, לדוגמה, בסיפור “הפסנתר” ידע להציג התמודדות של אם יהודייה העומדת באומץ מול פורעים, חיילים גויים שבאו לבזוז את הפסנתר של המשפחה, את פנינת התרבות של חייה.

    אהרון ירושלמי כתב סיפור כה מרגש, סיפור שהוא יהלום ספרותי בפני עצמו. בסיפורו “פסנתר” שהופיע בקובץ “אהבות נעורים”, נחשף לפנינו עולם יהודי כל כך חסר אונים מול המציאות הגויית.

    אנו שגדלנו על ריבונות ועצמאות, כמו רחקנו מן הגולה, והנה הכול שב אלינו כל כך חי, כל כך כואב. אינך יכול שלא לחוש התרגשות והזדהות עם הדמויות הנפתלות בין מציאות מרה לאשליה מתוקה בלבו של עולם מתפורר.

    הסיפור “הפסנתר” –  צעירה יהודייה נאבקת על חלומה

    בניגוד לרבים מהמספרים שבחרו ללעוג לעיירה היהודית ולתאר יהודים מעוררי סלידה, עטו של ירושלמי הוא עט אוהב, מרחם, מזדהה. לפרקים אתה מגלה באותה עלילה רוטטת יחס דו-ערכי של משיכה ודחייה, אהבה ורתיעה. הסיפור “הפסנתר” הוא פנינה ספרותית שיכולה להתחרות עם הסיפורים של הגדולים באמני הסיפור הקצר. הסיפור פותח בתיאור היופי שבילדוּת, החן הקסום של העיירה וכל זה הוא מבוא מוליך שולל. לפנינו פתיחה שקטה בטרם תישמע הירייה באוויר, הכנה לפורענות המתקרבת.

    הפסנתר של המשפחה היהודית גיבורת הסיפור אינו רק כלי נגינה, ומהלך העלילה רק מעשיר את כוחו, הפסנתר הופך לסמל. הלב יוצא אחר אמו של הילד גיבור הסיפור. האֵם מצליחה באמצעות הפסנתר לשוב אל עברה, אל זיכרונותיה כנערה ואל אותה כמיהה לָשיר, לשחק על הבמה, לנגן. מעגלי החובות והשגרה ליפפו את חייה, שחקו אותה. האֵם הַרגישה כל כך ביקשה גבהים רוחניים מעבר לאמונה וליהדות. אשה בוערת מבפנים, כולה שאיפה פנימית להמריא, כּמֵהה למימוש חלומותיה.

    הסיפור שובה את לבנו. המשפחה מגלה, כי חיילים רוסיים פרצו לביתה והוציאו את הפסנתר החוצה. האֵם תובעת מן החייל להכניס את הפסנתר לבית משפחתה בחזרה. מתברר שדווקא חוצפתה ועיניה היוקדות מושכות את החיילים להתקרב אליה. תעוזתה, המֶרי שלה, מבטיה, התייצבותה הרוטטת, שפת הגוף הנועזת, כל אלה הופכים אותה למושא חלומותיהם, תשוקותיהם. החיילים קרבים אליה יותר.

    ירושלמי בנה בסיפור זה אווירה מחשמלת, נוצר מתח ארוטי בין היהודייה, שגדלה על ברכי יהדות ומצוות ואורח חיים יהודי,  ומצד שני יש בנפשה כוחות בוערים, יצרים אמנותיים, חלומות על משחק וחופש. ברגע השיא של המאבק מוארים חייה מבפנים: היא לרגע על בימת העולם, מככבת בתפקיד ראשי, בדרמה שבּה היא אחת מול כולם, צעירה וחזקה וחולמת, מול גברים קשוחים. צעירה חולמת מול מי שרוצים להביס אותה, מול אלה המבקשים לקחת ממנה את חלומה, את זהותה, אלה שבאו להכניע אותה, שדרשו להעניק לה תחושה שהיא שפחתם, אובייקט למימוש תאוותיהם.

    סיפור “הפסנתר” חושף בפנינו תווים אחרים, היסחפות לזירה שכולה צלילים הולכים וגוברים, סימפוניה שוברת לבבות. בכוחותיה היא מעזה להחציף פנים כלפי החיילים הצעירים. הצעירים הגויים מוקסמים מן הברק בעיניה, מהתרסתה הנלהבת, מיופייה ומחוצפתה. הסיפור משרטט ברגישות את הלבטים, את הקונפליקט בין החשש מן הבעל הצופֶה לבין הרצון העז לתת הצגה אדירה של אשה במלוא חושֶיה, של שחקנית נשמה. הריקוד הסוחף הוא פשוט פנינה ספרותית.

    לצלילי הפסנתר המפיח בה רוח חיים היא חוזרת לעצמה. כאשה עזת-מבע היא רוקדת ו”מסרבת להאמין כי זאת היא ולא מישהי אחרת. עיניה עצומות, נמנעת להביט אל החייל המנתב בעדינות את תנועותיה בקלילות משובבת…” כל העלילה מהלכת עלינו קסם ומתארת מציאות בלתי אפשרית.

    סיפורי אנשים בערוב ימיהם

    ירושלמי לא היה זר מעולם לתיאור התהליכים האנושיים העדינים שבקשרים בין בני-אנוש. הוא גילה כוחו לא רק בתיאור מאבקים הרואיים, סיפורי גבורה של פרטיזנים, של שורדים שברחו מאימת ההשמדה, סיפורי העפלה וימאים נועזים.

    ירושלמי ידע לתאר גם מאבקים אנושיים עדינים. בשנותיו האחרונות הוציא ירושלמי שני ספרים: “בית מוגן” המתאר את החיים בבית גיל הזהב, וניכר היה עליו כמה רצה לקרֵב אותנו לעולמם של חבריו, לנבכי נפשם של דיירים במעון גיל הזהב. כאמן הצליח לעטוף הכול במעטפת ספרותית, למשוך בחוטי חייהם של גיבוריו, להציג עלילה בדיונית דרכה ניסה ירושלמי לחשוף בפנינו פכים מחייהם של בני אנוש בערוב ימיהם, בצומת דרכים שם מגלים אמת אחרת, סודות אפלים, נימים נסתרים של חשבון נפש.

    אהרון ירושלמי וציורי רעייתו

    ספרו האחרון “שלוש נשים – שלוש אהבות” נראה במבט ראשון כספר רומנטי, אך צלילה בין דפיו לקחה אותנו לספר מסע. גם כמסַפר שחצה את גיל השמונים, הוכיח ירושלמי שְביבים מחייו כצעיר לוחם בשנים שבהן שהה בכפרים ביוון. בספרו האחרון הוביל אותנו בעקבות קורותיו של צעיר יהודי שנשבה וזכה לאהבתה של צעירה יוונייה. אביו הרופא נחשף בעלילת משנה מקבילה, ובפיתולי הדרכים יצא בעקבות סיפור חייו של הבן. המסע הפיזי הופך למסע רוחני, ניסיון לחשוף את סודות העבר. צפונות חייו של הבן הולכות ומצטלבות עם חיי אביו, ואנו עדים להארה רחבה יותר, לקשר בין הסיפור האישי לסיפור הלאומי, רמזים שמחברים דורות. הסיפור סוחף אותנו לבחינת הַקשר בין המאבק טרם המדינה ובין פילוסופיית המאבק של חיינו כאן.

    שנתיים לפני מותו נפגשתי עמו בבית האבות בבת-ים. אישית הוקסמתי מאישיותו הלוחמת, מסיפור החיים ששפע תעוזה וגבורה. קראתי ספרים שלו וחשתי שהוא מספר סיפור אישי, אך בין השיטין חשפה שפת הכתיבה שלו את הצופן האמיתי: זה סיפור של עם שלם, סיפורם של לוחמים, של מעפילים, של גיבורים. נפעמתי מדרך יצירתו, מדרך הצגתו את כתיבתו, את שליחותו.

    אני זוכר, עד כמה היה חדור אהבה לכתיבה, וראיתָ שהוא נושא ייעוד. בעיניים בורקות חזר ואמר: “הכתיבה שלי היא שליחות. זה גורל. אני קלוע בתווך. זו שליחות לכתוב את משא היהדות, משא בן אנוש. מה נפתלים דרכי אנוש, הקשרים בין אדם לאדם. אני כותב את סיפורי ילדותי, את סיפורי העיירה, את סיפור העם שלי, את סיפור היהדות. זו השליחות שלי.”

    מספריו של אהרון ירושלמי

    צילומים: הרצל חקק, 2006

     

     

    הרצל חקק

    הרצל חקק, משורר, סופר ופובליציסט שימש יו"ר אגודת הסופרים בעבר (2005-2003, 2015-2011). ב-1965 נבחרו הוא ואחיו בלפור לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל שימש סגן). פירסם עד כה 8 ספרי שירה, וכן בשיתוף אחיו התאום בלפור כתב ספר מחקר על ברדיצ'בסקי ולקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים. שימש עורך הביטאון של "דואר ישראל".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    קומדיה או טרגדיה יוונית?

    אבי גולדברג
    סקירת המדרשים, המאמרים והפרשנויות שנכתבו במהלך השנים אודות מגילת אסתר, מאופיינים...

    סִפּוּר קָטָן עַל אַהֲבָה

    מיכאל רייך
    פָּגַשְׁתִּי אֶת מִירִית בִּימֵי זֹהַר עֲלוּמֵינוּ וּבִנְגֹע הַחַמָּה עִם שַׁחַר בִּבְשָׂרֵנוּ,...

    המשורר הגרמני היהודי האחרון

    כרמלה טל ברון
    הַמְּשׁוֹרֵר הַגֶּרְמָנִי הַיְּהוּדִי הָאַחֲרוֹן נִרְאֶה לָאַחֲרוֹנָה בַּכִּכָּר, שִׁשִּׁי אַחַר הַצָּהֳרַיִם וְהַחַמָּה...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית