האם זהו אותו יבגני?
סופרת צרפתייה צעירה כתבה רומן המשך בחרוזים ליצירת המופת של אלכסנדר פושקין, והעבירה את העלילה לימינו
אלכסנדר פושקין, כידוע, נהרג בדו-קרב בשנת 1837, בגיל 38 בלבד. נותר רק לשער אילו יצירות היה משאיר אחריו לו חי חיים ארוכים.
מבין כל יצירות המופת שהשאיר אחריו הסופר והמשורר הרוסי, "יבגני אונייגין" היא אולי המורכבת שבהן. ולא רק זאת, היא גם אחת היצירות הנודעות בהיסטוריה של הספרות הרוסית. הרומן בחרוזים, פורמט שלא היה מקובל אז – ולמען האמת גם היום לא – שפושקין עמל עליו שבע שנים (1823 – 1830) השפיע לא מעט גם על הספרות העולמית, עשו ממנו הצגות תיאטרון, יצירות מחול, סרטי קולנוע ואופרות. פושקין עצמו הגדיר את "יבגני אונייגין" כ"מעשה הרואי", הגדרה שמכל יצירותיו ניתנה על ידו רק ל"בוריס פוגאצ'וב".
השנה יצא בצרפת דווקא המשך ל"יבגני אונייגין", גם הוא, כמו המקורי, רומן בחרוזים, אך מתרחש בצרפת של היום. הוא נכתב על ידי הסופרת הצרפתייה הצעירה קלמנטין בווה.
זהו למעשה רומן הבכורה שלה. בּווה גילתה את "יבגני אונייגין" באמצעות האופרה של צ'ייקובסקי, המבוססת על הרומן של פושקין, ואת שמו – "האם זו אותה טטיאנה?" שאבה מאחת השורות ברומן המקורי.
המוזיקה של צ'ייקובסקי הוסיפה מימד נוסף לשורות בנות האלמוות של המחבר והממה את בווה. היא קראה את תרגומי "אונייגין" לאנגלית ולצרפתית, ולהפתעתה גילתה שבצרפת מולדתה כמעט ולא מכירים את היצירה, וזה המצב גם בעולם האנגלוסכסי. או אז עלה בראשה הרעיון לחבר רומן חרוזים, כמו במקור, שעלילתו תתרחש בימינו, ולשאוב מפושקין את האלמנטים אשר כה הרשימו אותה. אך מלאכת הכתיבה ארכה לא מעט שנים.
את הפרק הראשון היא התחילה לכתוב מספר פעמים, אך בכל פעם לא הייתה שלמה עם התוצאה. ואז איכשהו זה קרה בעצמו: לפתע השורות המחורזות נולדו בעצמן, לעלילה נוסף המספר האירוני – והפרק הראשון נולד תוך ערב אחד.
ובכן, מה קורה בסיקוול של בווה? פושקין וטטיאנה נפגשים לראשונה כשהיא בת 14 והוא בן 17, קיץ, יבגני משועמם… נו, את השאר אתם כבר מכירים (או לא) מפושקין.
הפגישה הבאה בין יבגני לטטיאנה מתרחשת כעבור עשר שנים. אך לא בנשף, אלא ברכבת תחתית של ימינו. מצב העניינים שונה מאשר במקור: טטיאנה היא לא אשת איש, אלא אישה עצמאית, העסוקה בקריירה. היא סיימה את הלימודים באוניברסיטה. יבגני מתאהב בה ומבין סוף סוף שאינו יכול לחיות בלעדיה.
סיפור חדש לגמרי
בראיון לאתר החדשות הרוסי מספרת בווה כי לראשונה נתקלה ב"אונייגין" בשיעורים ברוסית בתיכון, אך "זה היה מסובך מדי. בהחלט לא התפעלתי מהרומן, מה גם שבשיעורים קראנו רק קטעים בודדים ממנו."
מאוחר יותר גילתה בווה את אונייגין דרך האופרה של צ'ייקובסקי – והוקסמה. "ואז חזרתי לרומן ופיתחתי כמעט אובססיה אליו. קראתי אותו בתרגומים לאנגלית ולצרפתית. תוך כדי התחקיר גיליתי עובדה מדהימה: באירופה הוא בקושי ידוע."
היה ברור לבווה שהיא כותבת את הספר שלא רבים מכירים את המקור שלו. האם חייבים לקרוא את "אונייגין" לפני שניגשים לקרוא את טטיאנה? בווה ידעה כי ספרה ייתקל בעוינות מסוימת, הן מצד אלה שלא מכירים את המקור הפושקיני, והן הטהרנים, שיגנו אותה על העזה לגעת בקלאסיקה הקדושה כמעט. "אך כל זה לא הדאיג אותי, מכיוון שרציתי לקחת מהיצירה את האלמנטים ההיסטוריים, אשר הרשימו אותי, וליצור מהם משהו אחר. הרעיון הזה רדף אותי הרבה זמן," סיפרה בווה.
"מיד החלטתי שיהיה זה סיפור חדש לגמרי, שיתרחש בצרפת המודרנית, יהיו בו הרבה אלמנטים חדשים, כך שניתן יהיה להתפעל ממנו גם מבלי לקרוא את המקור של פושקין ומבלי לשמוע את האופרה. הקוראים ימצאו בו פרטים קטנים ומצחיקים."
האם מראש החליטה שספרה ייכתב כרומן בחרוזים, כמו אצל פושקין? "לא," משיבה בווה. "הסיפור הזה ישב במוחי הרבה שנים, ניסיתי לעשות איתו כך וכך ואחרת וכו'. פשוט לא ידעתי מה לעשות איתו. ואז עשיתי שני דברים: קודם כל כתבתי את הפרק הראשון, והבנתי שהוא צריך להתרחש ברכבת התחתית. ואז שכתבתי אותו בחרוזים – בסגנון חופשי – והוספתי את קולו של המספר, המגולל את הסיפור. ואז הסתבר לי שזה בדיוק מה שהיה חסר לי – הריחוק המסוים הזה מהעלילה שיכול ליצור המספר האירוני. גם פושקין עשה זאת, כמובן, אך קודם לא הרגשתי שאצלו המספר הוא דמות נפרדת, מה גם דמות חשובה ביותר. התחלתי לזרום עם הכיוון הזה – ובאותו הערב הפרק הראשון נכתב."
"דמות המספר אפשרה לי לשחק מעט בג'נדר, מכיוון שהמספר אצלי היא המספרת. אצל פושקין יש רגעים בהם נדמה שהמספר מאוהב בטטיאנה, ואילו אני החלטתי שהמספרת שלי תהיה במידה מסוימת השותפה הרגשית של טטיאנה. זה לא יצא פשוט כל כך, שהרי בשפה האנגלית אין הבדל בין זכר לנקבה, כך שהמספר הוא דמות ללא מין מוגדר, ואילו ברוסית ובצרפתית זו בהחלט אישה. לי היה חשוב שהקול המלווה יהיה קולה של אשה, קול אירוני, השומר על דיסטנס בינו לבין הטקסט."
עכשיו משאלתה העיקרית של בווה היא שבני נוער אשר יקראו את הרומן שלה ירצו להתוודע אל המקור הנפלא של פושקין.
תגובות