ז'אן קוקטו, שבימים אלה מציינים את יום הולדתו ה-130, היה לא פחות ממהפכן תרבותי, שזכה לכמות זהה של הערצה ובוז.

די קשה לסכם ב-400 מילה את פועלו של ז'אן קוקטו, שבימים אלה מציינים 130 שנה להולדתו. מחזאי, סופר, משורר, במאי, צייר, מפיק – ובטח שכחנו משהו. אה, כן, ממייסדי זרם הסוריאליזם בתרבות הצרפתית. ואם בתרבות הצרפתית מדובר – אזי בתרבות העולמית כולה. אם צריך לבחור תואר אחד מבין כל אלה, אזי יותר מכל, קוקטו קשור קשר הדוק ביותר למוזיקה – הוא חיבר ליברטו רבים לאופרה ולבלט, כשהמפורסם שבהם הוא הבלט "המצעד". בהכנת הבלט לקחו חלק גם פיגורות בולטות כמו המלחין אריק סאטי והצייר פבלו פיקאסו, והוא בוצע על הבמה על-ידי להקתו של סרגיי דיאגילב הרוסי. "המצעד", שהועלה עוד ב-1917, נחשב למופע הסוריאליסטי הראשון בעולם.

ז'אן קוקטו נולד ב-1899 לאב שהיה פרקליט וצייר, והתאבד כשבנו היה רק בן 9. ז'אן קוקטו היה אוטודידקט, לכל מה שהגיע – הגיע בכוחות עצמו, ללא השכלה פורמלית. אך גם לא היה לו ממי ללמוד, כי בכל התחומים בהם נגע, היה חדשן לגמרי. בתחילת המאה ה-20 הוא הצטרף לחוגי בוהמה של פריז, ועל חבריו נמנו, בין השאר, אנדרה ז'יד, מרסל פרוסט, פאבלו פיקאסו, סרגיי דיאגילב ואריק סאטי. כל אחד מיתוס בפני עצמו.

לקוקטו היתה השפעה מכרעת על הסוריאליסטים הצרפתים. הוא כתב אין ספר מחזות, הידועים בהם "אורפיאוס" ו"אדיפוס המלך", וביניהם גם את "שווה הנפש היפה" (1940), שנכתב במיוחד עבור ידידתו היקרה אדית פיאף, אשר נטלה בו חלק.

ב-1918 הוא פגש את המשורר הצעיר ראמון רדיגה, בן 15 בסך הכל, והשניים הפכו למאהבים. בעקבות מותו הפתאומי של ראדיגה ב-1923 קוקטו שקע במרה שחורה והתמכר לאופיום. בניסיון להיגמל, קוקטו השקיע את עצמו בכתיבת רומן, שהפך למפורסם ולשערורייתי ביותר שלו – "הילדים הנוראים".

התפרסותו של קוקטו על כל כך הרבה תחומים הייתה לו לרועץ בקרב המבקרים בצרפת. האשימו אותו שהוא לא רציני, לא משקיע מספיק בשום מדיום בו נגע, וקפץ מאחד לשני.

קראו לו "חובבן" ו"הזיקית התרבותית". שנאה מיוחדת כלפיו רכש ההומופוב המושבע אנדרה ברטון, שהיה מייסד זרם הסוריאליזם בצרפת. לטענת ברטון, קוקטו הוציא שם רע למושג "האומץ הגברי של אמן", ומקורביו ניסו להכשיל כל פרויקט של קוקטו. כשאחד מהם, פול אלואר, צפה במחזה של קוקטו "הקול האנושי" ב"קומדי פראנסז", הוא צעק מתוך האולם: "זה פשוט חרפה!". פרנסואה מוריאק קם באמצע הצגה של קוקטו ונטש את האולם בזעם.

קוקטו הפך לפרסונה שנרדפה על ידי רוב הממסד התרבותי בצרפת. הוא גם תרם בכך במגולומניה הפרנואידית שלו. סגנון חייו הבוהמי ופעילותו הציבורית הוקעו על-ידי יריביו הרבים כדקדנטיים, ולפיכך ראויים לבוז. הוא הואשם לאורך שנים בשימוש בסמים ובפיתוי גברים צעירים. גם העובדה כי הפך לסלבריטי הגדול ביותר בחוגים הספרותיים, זכתה לשפע גידופים.

אחד ממאהביו הרבים היה כוכב הקולנוע של אותה התקופה, ז'אן מארה ("היפה והחיה", "פנטומס"), איתו ניהל קוקטו פרשת אהבים ארוכת שנים. מארה ההתפרסם בזכות התפקידים שקוקטו כתב במיוחד למענו בתסריטי קולנוע. לאחר מותו כתב ז'אן מארה ספר אוטוביוגרפי בשם "ז'אן קוקטו הבלתי מושג".

קוקטו נפטר מהתקף לב ב-1963, עטור גידופים ותהילה, כמה שעות לאחר שנודע לו כי ידידתו הגדולה אדית פיאף מתה. על מצבתו הורה לכתוב: "אני נשאר עימכם". מה שנכון.