מעמד הר סיני אמור היה להיות עבור משה האות שהאל שלחו. כאן, הבטיח לו האל בחורב, יבוא האות שאכן הוא הוא שדיבר עם משה והוא אשר שלחו. אולם, בהמשך מתרחשים מעשה העגל, שבירת לוחות הברית והמשבר הגדול. ואז העליה השניה להר, שכוללת בתוכה את שיא ההתוודעות של משה אל בוראו בסיני — היא חורב — מקום המפגש הראשון בין המנהיג לשולחו. 

עיון בשני המפגשים הללו מגלה ממד אישי מרתק. במפגש הראשון משה מערער על הבחירה בו חמש פעמים במשך הדיאלוג, ובכל התשובות שהוא מקבל נותר הנסתר רב על הנגלה. שאלתו הראשונה "מי אנכי" (ג‘, י"א) נענית בהבטחה — "כי אהיה עמך", ובסימן-הבטחה שבצאתו ממצרים יעבדו משה והעם את האל "בהר הזה".  שאלתו השניה לשמו של האל נענית על דרך המסתורין ועל דרך העתיד "אהיה אשר אהיה". השאלה איך יאמן נענית בסדרה של להטוטי- חרטומים בסגנון פגאני, וספקותיו לגבי כשרון הדיבור שלו נענים בתקיפות: "מי שם פה" וגו‘, אך אינם פותרים את בעיית חוסר הביטחון העצמי של משה. ניסיונו של משה למרות כל אלה לסרב לתפקיד "שלח נא ביד תשלח" (ד‘, י"ג) גוררת חרון אף והבטחה לשיתוף של אהרן.

משה מבקש את חותנו ללכת "אל אחי" (ז‘, י"ח) וכאן האיזכור האחרון של אחוה בין משה ובין בני ישראל. מכאן מתפתחת הירארכיה: האל – משה – עם ישראל, בה משה תלוי ועומד בין העם ובין שולחו, בין שמים וארץ, ורק אהרן לצדו.דרך ארוכה וקשה, דרך מכות-מצרים וסבל רב לבני ישראל, דרך מדבר ותלונות אין-ספור עבר משה עם העם עד הגיעם לסיני, שם אמור היה להמתין למשה קיום האות שנתן לו הבורא "תעבדון את האלקים בהר הזה". כאן עתיד היה האות לבוא, אחרי השחיקה הארוכה שעבר עד כה, ואשר עליה העיד יתרו (י"ח, י"ג-י"ט, וכו’). ואכן העם מיטהר ומתמסר לאל. בערת הסנה הופכת לבערת ההר כולו. הדיברות, הקולות, והמראות מחרידים את העם שנסוג, ומשה מחזק אותם וניגש "אל הערפל אשר שם האלהים" (פרקים י“ט-כ). 

אבל החוויה הזו של מעמד הר-סיני, פסגת ההתהוות הדתית של עם ישראל, והרה-אפירמציה של שליחותו, נהפכה למשה מהרה על פניה כאשר בושש לרדת מן ההר (פרק ל"ב). העם מבקש מאהרן, שותפו וממלא מקומו, לעשות לו אלהים תחת "משה האיש". אהרן נענה ומביא על העם "חטאה גדולה" (פס‘ כ"א) ונגף (פס‘ ל"ה). העם משכים לצחק והאל מדבר אל משה "לך רד כי שיחת עמך״. בבת אחת חרב עולמו של משה ואבדו לו אחיו-שותפו, והעם שכה עמל בעבורו, והאל מתנער מהעם שקראו "עמי" בחורב. האות מחורב "תעבדון את האלהים" נהפך למעשה העגל, ותחת הבטחתו למשה ושבועתו לאבות, מבקש האל עכשיו להשמידו (פס‘ י). משה עומד לבדו, נבגד על ידי העם, על ידי אחיו-שותפו, ועל ידי האלהים שולחו.תגובתו של משה מאופיינת בעמידה עיקשת על שלו, מתוך מסירות נפש לשולחו ולשלוחיו. בתגובה ל"כי שיחת עמך" המשייך את העם למשה, אומר משה "למה … יחרה אפך בעמך" וכנגד "אשר העלית מארץ מצרים" משיב משה "אשר הוצאת מארץ מצרים". משה אינו מקבל את ההתנערות לכאורה של האל מהעם. 

משה יורד ושובר את לוחות-הברית, כמעין שבירת חוזה, הוא משמיד את העגל, מזעיק את הנאמנים לאל ונלחם על קידוש שם שמים. אז הוא שב ועולה אל שולחו ומציג בפניו אולטימטום שיש בו מן התיגר: שא לחטאת העם או מחני מספרך, דהיינו, קיים הבטחתך הראשונה לאבות שעל בסיסה שלחתני, ובלעדיה אין ערך להבטחות אחרות. האל ממשיך ומעמיק את המשבר של משה. הוא אומר לו "כי לא אעלה בקרבך" כנגד מה שהבטיח במפורש בחורב "כי אהיה עמך", ושולח אותו להמשיך ולהנחות את העם. מאידך, כאשר (פרק ל"ג) הוא שב ומייחס את העם אל משה "העם אשר העלית" (פס‘ א‘), האל קורא לו "העם" בלי שיוך, ומרמז שהוא מאמץ את עמדתו של משה, על דרך הפשרה שמשה משתמש בה בשובו להתפלל עם העם ("אנא חטא העם" ל"ב, ל"א וגו).

למרות הציוויים החדשים: "לך נחה" ו"לך העל" משה אינו ממהר לשום מקום. הוא נוטה אהלו מחוץ למחנה ומשם מדבר עם האל. הוא מתנה תנאים ודורש הסברים וקיום הבטחות. הוא עומד על "הדדיות" במציאת חן ובידיעה. "ראה, אתה אומר אלי העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי" הוא טוען, חולק על שבירת ההבטחה בחורב. בתערובת של פיתוי והתרסה הוא מבקש ידיעה מתוקף היותו שליח האל להעלות את עמו ("וראה כי עמך הגוי הזה"). להיענות החלקית של האל "פני ילכו" הוא משיב "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה", דהיינו, זה היה תנאי בעסקה מחורב, תנאי זה הכרחי להמשך החוזה בינינו, אך אינו מספיק עוד לאור המשבר האחרון. הוא מדגיש שכבוד האל תלוי בלכתו "עמנו, ונפלינו אני ועמך…" ובכך שב ודוחה את ההצעה "אעשה אותך לגוי גדול", ומבהיר את היותו בלתי נפרד מתפקידו, שמכוחו הוא בא אל בוראו בדרישות. משה מקבל את מבוקשו וממשיך ומבקש עוד: הראני את כבודך, ומשה נענה בכל טוב הידע האלוהי. 

ובכך עולה משה אל האלהים, היורד וניצב עמו שם. אז באות הקריאות בשם, ועובר על משה מה שעובר. זהו רגע השיא בחיי משה, רגע שכל אוהבי האל הופכים בו והופכים בו בערגה, ואשר לנו אין הכלים להבינו. מה שמשה אומר מיד אחר כך מגלה הזדהות חדשה לגמרי של משה עם העם, כאשר הוא מבקש מאלהיו שילך "בקרבנו… וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" בגוף ראשון רבים, למרות קשיות ערפו של העם, ועד כדי לשון שיתוף גם בענין העוון! והנה, ההתוודעות הגדולה מכולן עם האל מיתרגמת במשה להזדהות המיוחלת עם העם. משה שהיה תלוי בין שמים וארץ מחובר דרך פלא לשני הקצוות גם יחד. מסירותו הבלתי מעורערת לעמו ולאלוהיו, למרות משבר האמון והאמונה הנורא שעבר, זיכה את משה — זה שבעמדו כאן בראשונה לפני האל, הסתיר את פניו כי ירא מהביט אליו — בגילוי הגדול ביותר הניתן לאדם, והאל הוא שסכך עליו בכפו — תיאור אינטימי פיוטי ומרגש. ברגעי השיא מיטשטשת ההירארכיה, משה ניצב בכפו של האל, ומדבר על עצמו ועל העם בגוף אחד.

המסע הרוחני שהחל עבור משה בחורב אכן הגיע, אם כן, לסגירת מעגל מורחב, מושלם ומופלא בסוף הניסיונות שבהם הועמד אף כאן. ארבע השאלות ששאל בחורב נענו סוף סוף במלואן, ורק חרון האף מנסיון ההתחמקות נשאר בעינו. לשאלתו הראשונה בחורב ("מי אני"?) מצא משה את המענה מכח עצמו. משה למד להבין מי הוא ומה תפקידו, ולראיה, הוא המשיך להנהיג את העם ולא נסוג מהתפקיד למרות המעידות והבגידות לכאורה מכל עבר, ולמרות הצעת ה‘ לעשות אותו לגוי גדול. שאלתו את האל לשמו ("…מה שמו, מה אומר…") נענית במלואה, ולא רק במישור שביקש בפירוש, דהיינו, מה יאמר לבני ישראל. משה זכה להבין מיהו האל, "ולדעתו בשם" בעומק הרב ביותר שניתן לאדם להשיגו: "ויעבר י״י על פניו ויקרא" וגו‘. האותות "החרטומיים" שקיבל כתשובה לחששו "המה לא יאמינו" התחלפו בהתגלות ה‘ לעם ועשרת הדיברות, ומשה, שלא בטח ביכולת ההתבטאות שלו ("לא איש דברים אנכי"), למד את האומנות על בוריה, והוכיח בין לוחות ראשונים ושניים את כוחו לעמוד על שלו מול העם, מול אחיו ואפילו מול בוראו.

מחורב הלך משה דרך ארוכה באמונה. בסיני הוא ראה אותה מתערערת ונשמטת ממנו, אך נשאר נאמן לייעודו, וזכה בסוף הניסיון ללכת עם האל בידיעה שאין כדוגמתה — את האל, את העם ואת עצמו. משה זכה לרה-אפירמציה מלאה בהמשך מעמד הר סיני, לאחר שגבר על קשיים מרובים וגילה נאמנות מחלטת לתפקידו. בא האות. 

הד למשמעות העמוקה של מעמד הר סיני מתוך הקשר זה אפשר למצוא בשיחזור המעמד מפי משה בספר דברים, שם משה משחזר את מעמד הר סיני כך: "יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב" (ד:י) ו- "יי אלקינו כרת עמנו (–גוף ראשון רבים, לציין שיתוף משה עם העם) ברית בחורב" (דברים ה:ב). מאידך מופיע סיני בתחילת הברכה של משה (לג:ב) "יי מסיני בא" והרי מחורב בא, אלא שהחוויות התמזגו בו: הראשונה והשנייה, האישית והלאומית.

אך אף כי רגעי הייחוד עם האל מתת נצח הם, קשה אחיזתם בעלמא הדין, והשיא, שומה עליו שבעקבותיו תבא ירידה. הירידה מההר אחרי הוויתו עם האל ארבעים יום וארבעים לילה מגלה לנו שבעוד משה חש קרוב מתמיד לעם כתוצאה משהותו בהר, הרי שמבחינת העם נעשה האיש דומה יותר לאל. הנה הוא יורד מן ההר ואינו יודע שקרן עור פניו. העם, ואהרן אחיו בתוכם יראים מגשת אל משה והוא, במעמד שניחוחות מהתתוודעות יוסף אל אחיו עולים ממנו, קורא להם ומדבר על לבם. בסוף המפגש נותן משה על פניו את המסוה, שהוא מסיר בדברו עם האלהים. אין סמל בוטה מזה להגדיר את שייכותו האמיתית של האיש משה.

וכך ברדתו מן ההר, נותר משה איש האלוהים עומד בבדידות קורנת. מסטרו האחד ההווייה המתרחקת והולכת, ומנגד אהרון אחיו והעם שמעתה יחצוץ המסוה בינו ובינם.