close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • דמעה ראשונה

    ברק ברתנא | סיפורים | התפרסם ב - 29.02.24

    כבר כשהייתי ילד תכננתי מסעות רביםֿ, אך לא הגעתי לכך, משהו עבר מהר מדי אל תעלות הראש, ונשאר שם. אני עדיין עייף מאוד ממה שהתרחש, עייף מדי. הסיבות לכך נעלמות ממני. יום אחד הצלחתי להדליק את האור, וראיתי טרול זעיר מסתתר מאחורי אחת התעלות, כנראה שבאוזני.

    ״כל הזמן הזה היית ככה בפנים״ אמרתי לו.

     הוא לא נענה, רק טלטל את רעמתו השחורה בפראות.

     “אני מאמין שזה לא הוגן לגור כך בתוך מישהו אחר, אתה לא חושב?”

    ״בכולם גר מישהו״ הוא צייץ.

    ״כן״ השבתי מיד, מרגיש את הדחיפות שבדברים, ״אבל בתוך רוב האנשים מי שגר זה הם עצמם.״

    ״זה מה שאתה חושב״ אמר בהפגנתיות.

    ״והאמת מהי?״

    ״האמת?״ גירד הטרול בראשו, מופתע מעצם השאלה, או אולי מתוכנה. ״האמת היא שישנה רשת ענפה של טרולים שכמותי, בעלת משימת על, הנמצאת בקשר רציף. אבל בפועל לא שמעתי מאף אחד מהטרולים האחרים, ועד כמה שידוע לי, אני הטרול האחרון עלי אדמות.״

    ״ובכן, צדקתי, אין אתם מאמללים אלא אותי.״

    ״אינך צודק. או לפחות, לא כך היה בעבר. מן הידועות היא שבכל איש לא טרול אחד חי, אלא שבטים שלמים, ריבוא טרולים, שגם הויכוחים הקטנים ביותר ביניהם יכולים להעבירו מדעתו.

    ״והיום?״

    ״אתה אינך מקשיב לדבר. אמרתי לך, איבדתי את הקשר עם האחרים לפני עידנים, עד כדי שאיני זוכר אם אכן היה, או שרק חלמתי חלום.״

    ״ומן החלומות, מה אתה זוכר?״ הקשיתי.

    הוא פקח עיניים חולמניות. ״שׁהיינו – ואני עליתי בכך על כולם – משחקים, משחקים וחולמים, ואף בתי הספר לטרולים בכל נוראותם לא הפריעו לנו לחלום, כאילו רק מכשלה קטנה הייתה שם, ולא העניין בכבודו ובעצמו.״

     הייתי נרגש נוכח הצצה פתאומית לעולם זה, שלמיטב ידיעתי נותר עלום אף בימינו, בהם המידע מצוי בשפע וגלוי לעין כול.

    ״מה הבעיה בבתי הספר לטרולים?״

    ״הו, אם הם אכן היו קיימים, שם היו מייבשים לך את הדמיון בכל מיני חוליים, מלמדים אותך דברים רבים, שבסופו של דבר מסתמנים כדרך הנכונה להפעיל את האדם למען עם הטרולים.״

    הטרול זקף שתי אצבעות, כמו להודיע שכעת מגיע החלק החשוב בדבריו, ובכך הזכיר לי איקונות של קדושים נוצריים.

    ״אלא שעד שאתה אכן יוצא למשימתך אתה כה עייף שכל רצונך למצוא פינה נוחה ולנוח בה. וגרוע מכך,״ וכאן שילב את ידיו ברוגז, ״מעמידים פנים כאילו נמצא אתה בחלל הריק, כאשר באותה שעה אתה נמצא באדם מסויים, שעל טיבו אינך יודע דבר. וכך מתפספסת ההזדמנות להבין את נפלאות האדם, את ייחודיותו, שכן לכאורה נדמה לך כי אתה במקום אחד, ובפועל נמצא אתה במקום אחר לגמרי.״

    ״זה אכן לא נשמע הוגן״ אמרתי לאחר מחשבה. ״אז למה בכל זאת לקחת על עצמך את המשימה?״

    ״אינך מקשיב, הא. לא לקחתי על עצמי דבר. מצאתי את עצמי כאן, וזהו זה. מאז אני מנסה לישון, אך ללא הועיל, כל הזמן אני טרוד במחשבות, ואף איני יודע אם ממני הן באות, או אולי – עכשיו כשאני רואה את הפרצוף העקום שלך – ממך.״

    ״אני חושב הרבה, בזה שלא יהיה לך ספק. אך אני מתחיל לחשוד שאולי ממך באות לי המחשבות האלה, מתעלוליך הבלתי פוסקים, ומכוונותיך הרעות.״

    ״אין לי כוונות רעות, תאמין לי.״ עיניו הגדולות מצמצו כדי לאשר את תמימותו המחודשת. ״למעשה אין לי כוונות בכלל, זולת לשרת את עם הטרולים הגדול. אלא שאיני יודע כיצד עלי לעשות זאת, ואף יותר מכך, אם עוד קיים עמנו הנפלא.״

    הוא הביט למרחק, כאילו בזה הרגע נישאת התשובה לעברו אי שם מתוך פנים אוזני.

    ״אני יכול לומר לך שמעודי לא ראיתי טרול״ אמרתי כמסנגר על עצמי. ״אך אין זה אומר דבר, כי גם אותך אני רואה בפעם הראשונה, ומסתבר שהיית כאן כל הזמן הזה.״

    ״באמת אין זה אומר דבר, שהרי בעבר הייתה כאן מושבה גדולה, ולמיטב זכרוני אף הוריי גרו כאן, והנה עכשיו אפילו אני, שידוע לכל ביכולתי לזהות את בני שבטי (וכאן זקף את ראשו הקטן בגאווה גלויה), לא מבחין עוד בדבר זולת בחושך, ובריחות רעים.״

    ״על הריחות אני מתנצל, אלא ששוב, עד כמה שאני מבין, ייתכן בכלל שהם מגיעים ממך, או אולי מגופות שבטך הקבורות כאן.״

    ״על זה לא חשבתי״ קפץ הטרול וספק את ידייו זו בזו, ״זו אכן מחשבה חדשה, או לפחות אחת כזו שלא הצלחתי לנעוץ בה את שיניי.״

    ״נראה שאתה שמח על הדבר, למרות שמדובר במותם של בני שבטך.״

    ״מוות עדיף על אי המצאות, אינך חושב? ובכל זאת, לפחות יש לי דבר מה לעשות, כבר זמן רב שלא היה בידי לעשות דבר, ועכשיו יש משמעות לחיי.״

    ״זו נשמעת לי משימה קצרה״ אמרתי בנסיון לעכבו. ״פשוט ללכת בעקבות הריח ולראות את מקורו.״

    ״שוב אתה טועה״ ענה ביובש, כמו משיב לדבריו הבטלים של ילד. ״נדמה שאפילו חינוך עלוב של טרולים לא קיבלת, שכך משחק אתה במושגים כאילו הם דבר של מה בכך. ראשית, הריחות באים והולכים, ואיני זוכר מתי בפעם האחרונה הבחנתי באחד מהם. שנית, פעמים רבות נדמה לי שאני מבחין בריח כלשהו, אלא שאז אני כמו מקיץ ממחשבותיי הכבדות, ורואה שייתכן שזיכרון כאן ותו לא. שלישית, גם אם הריח אכן נראה לי אמיתי, מי ערב שאכן כך הוא. רביעית, גם אם אעקוב אחריו, ייתכן מאוד שייעלם כפי שנעלם פעמים רבות כלעומת שבא. גופך, כך אומרים, גדול, ורגליי קטנות. זהו מסע שיכול לקחת זמן רב, תקופת חיים שלמה של טרול לא יכולה להספיק לו.״

    הוא מתח את זרועותיו הקטנות כלפי מעלה, כמו כדי להדגים את האבסורד שבדבר. ״אך העיקר״ סיכם, ״שמסע יש כאן, וטוב שדיברתי עמך, שתסב את תשומת ליבי לאפשרות הזו.״

    ״רגע״ התחננתי, מבין שנפל דבר.

    ״אם לא אצא למסע תכף ומיד אני עלול לשכוח הכול, כבר עכשיו איני זוכר במה דיברנו.״

    הנחתי את ידי על לוח ליבי. ״אני אזכיר לך.״ ולאחר היסוס הוספתי, אף שמפחד האלים איני נוהג להישבע – ״מבטיח״.

    ״זה כבר יהיה רגע אחר״ הרגיעני, מבטל את שבועתי בטרם באה לעולם. ״ואולי תשובתך לא תראה לי כבהתחלה, כל כמה שארצה בכך.״

    ״אבל יש לי משימה נוספת בשבילך״ אמרתי, נרגש ממה שהיה נראה לי כמחווה של קרבה.

    ״נשמע.״ הוא חבק את זרועותיו, עוטה ארשת של חשיבות.

    ״בכל זמן שהותך כאן, האם למדת משהו עלי?״

    ״עד לרגע זה, לא ידעתי שאתה קיים בכלל״ אמר בביטול.

    ״ובכל זאת, ידעת שאתה בתוך אדם.״

    ״כן,״ ענה, ״אבל זאת ידעתי מפי השמועה, וממנה בלבד, כמו גם משרבוטים של המורה בדבר מבנהו של האדם – הו, אני עדיין זוכר את חריקות הגיר הצווחניות על הלוח הירוק, כאילו בזה הרגע אני נמצא בכיתת הלימוד – לב, כליות, כבד, מוח. משך עידנים חקר עם הטרולים הגדול את האדם. אך אל דורנו הגיע הדבר רק מפי הספרים של אבותינו, אפילו מורינו לא ראו אדם אמיתי בחייהם, רק העבירו את הידע מדור לדור.״ וסיכם שוב, הפעם כמלומד, ״אם הדבר אכן התרחש״.

    ״לפחות היה לך נעים כאן?״ ניסיתי למתוח את השיחה אל מעבר לקצה הממשמש ובא.

    ״סבלתי״ אמר ונעלם.

    לאחר זמן רב ראיתיו שוב, מתכרבל לו עמוק בתוך תעלת האוזן.

    ״ובכן״ שאלתיו

    ״ובכן״ אמר.

    ״איך היה המסע?״

    ״מסע?״

    ״המסע, בעקבות הריחות.״

    ״איזה ריחות?״ ענה בעייפות, והסתובב לצידו השני, כמנסה לבטל את ההפרעה.

    ״הריחות הרעים״ אמרתי, מעמיד פני נעלב.

    ״אינני יודע על מה אתה מדבר.״ הוא התנשף, כאילו הגיית המילים לבדה מספיקה כדי להתישו. ״מי אתה בכלל?״

    ״אני האדם שבתוכו אתה חי.״

    ״אני חי בתוך אדם, כך אכן למדתי, אך עד עתה היה הדבר רק מפי השמועה.״

    ״אינך זוכר את שיחתנו?״

    הוא גרד את פדחתו.

    ״אני חושב שהייתי זוכר דבר כזה.״

    ״משמע, אתה טרול אחר?״

    ״עד כמה שידוע לי, אין אפשרות אחרת. ולאחר רגע הוסיף, כדולה פנינה עכורה מימים עתיקים, ״tertium non datur.״

    לרגע עבר בי הדחף לגרד באוזני, כל הדרך עד לתעלת העין, גם במחיר מחיצתו.

    ״אתה באמת דומה לאותו האחד שעמו הייתה לי השיחה״ מצאתי עצמי אומר תחת זאת. ״אבל ייתכן שבעיניי האדם כל הטרולים דומים זה לזה.״

    ״      ועל מה שוחחנו?״ שאל בחוסר עניין.

    שוחחנו על רצונם של הטרולים, אך איני זוכר שענית לי תשובה מספקת.״

    ונופפתי אצבע מאשימה כמו כדי לחזק את דבריי.

    ״אני נראה לך כנציגם של הטרולים?״

    ״ובכן, אתה טרול״.

    הוא משך בכתפיו. ״ואפילו כיחיד, אין לי מושג מה אני רוצה.״

    ״אז מה העניין שלכם בבני האדם?״

    ״כאן נולדנו, זה הכול. למה דווקא כאן, על זה יש השערות, והשערות רבות, אלא שכבר זמן רב איני מוצא בהן עניין.״

    ״ומהן ההשערות?״

    ״הו״ אמר והניף זרוע זעירה כמו כדי לגרש את השאלה, ״הן רבות ממספר השערות שלמדתי שיש על קרקפתך.״

    ״תן לי אחת.״

    ״ובכן, בני האדם נוצרו בגלל נפילתו של האדם האחד, ומאז אנו הטרולים עסוקים בתיקונם״.

    ״דומה הדבר למה שהמסורת שלנו מלמדת אותנו״ אמרתי בסקרנות הולכת וגוברת.

    ״מעניין מאוד״, אמר הטרול, ושקע שוב בנמנום.

    ״אינך מתרגש לפגוש אותי?״ התעקשתי. ״אדם אמיתי?״

    ״ייתכן שהייתי מתרגש לו היה מפגש כזה אכן אפשרי, אך פעמים רבות התעוררתי מהרהורים מעין אלה, ומצאתי את עצמי מביט אל פני החשכה.״

    ״גם בזאת אני מבין אותך. אגב, היה דבר מה נוסף במפגשנו, שדווקא כן עניין אותך.״

    ״מהו הדבר?״ הוא פקח את עיניו למחצה.

    ״רצית ללכת בעקבות הריחות הרעים אל עבר הגופות של אבותייך.״

    ״זה נשמע כמו דבר שהייתי אכן רוצה לעשות״ אמר, מנענע את גפייו האחוריות ככלב לפני היציאה לטיול. ״נדמה לי שחלמתי חלום שכזה, אלא שזה כה רחוק ממני, שאני משוכנע שאפילו חלום לא היה כאן.״

    ״לא לא, האמן לי, דיברנו על זה.״ וכדי לפייסו הוספתי – ״באמת דיברנו על כך שזכרונך קצר.״

    ״נשמע שהייתה לנו שיחה מעניינת.״ הוא התמתח מלוא הגב, ומיד התעקמו פניו בכאב, כאילו התגלה בפניו איבר חדש. ״אבל מה אני יודע, לא שוחחתי עם אף אחד משך עידנים.״

    ״דיברנו גם על חוויותיך מבית הספר.״

    הוא החל לרחרח באוויר. ״חבל שהשיחה שלנו לא באמת התקיימה. מה עוד סיפרת לי על אבותיי?״

    ״רק הצעתי לך לצאת לדרך בעקבות הריחות״ השבתי, כביכול מתוך היסח הדעת, טומן שנית את המלכודת.

    ״אילו ריחות?״

    ״הריחות הרעים.״

    ״אכן נדמה לי שכאלה עולים לעתים, אך עד כה הייתי בטוח שבי הסיבה.״

    ״ייתכן מאוד שכך הוא, אך אחיך למראה השתכנע שהריחות מגיעים מגופותיהם של אבותיך.״

    ״ובכן, יש לי אח!״ בקעה מגרונו זעקה זערירית. עד עתה היא מהדהדת במיתרי ליבי.

    ״זוהי צורת דיבור״ אמרתי, מנסה להרגיעו. לשווא.

    ״סוף סוף אתה מדבר. אצא למסע לחפש את אחי, כך אעשה.״

    ״ואם לא תמצא אותו?״

    ״כעת אני דואג רק לזכור את העניין, ולהאמין בו בכל ליבי.״ ולראשונה, כנראה בחייו, עמד על שתי רגליים. ״סוף סוף, אחרי הכול לא בכל יום מתבשר טרול שיש לו אח, ודאי לא אחד שחי בבדידות כמוני.״

    ״דרך צלחה, אחי הטרול״ אמרתי, בזווית עיני מבצבצת דמעה ראשונה, ונעלמת כלעומת שבאה.

    אחרת תבוא תחתה, אני יודע. ואף אם לא תבוא, זו שאינה, שלי היא. יש בזה נחמה.

    ברק ברתנא

    כותב ספרות, שירה, מסות ומחזות, מתרגם ועורך. בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה, תואר שני בהוראת ספרות, תעודת הוראה בספרות, תואר שני (וסטאז') בפסיכודרמה, תזה בספרות. מטפל בפסיכודרמה במרכז הטיפול לילדים ונוער 'הפרח בגני'.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 3
    • 4

    תגובות


    3 תגובות על “דמעה ראשונה”

    1. Yehuda Spiegel הגיב:

      סיפור יפה עם פנטזיה ,מעורר מחשבה!

    2. איתמר הגיב:

      מסקרן ומעורר מחשבה. תודה

    3. חיימוביץ עמוס הגיב:

      בוא נהיה טרולים, מיצינו את האדם

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נעים להכיר, יוכבד בן־דור

    מאת: אוהד עוזיאל
    יוכבד בן־דור היא משוררת וסופרת, זוכת פרס ורטהיים ופרס ספרותי מטעם...

    יהודי זקן – סיפור והערה לראש השנה לאילנות

    רן יגיל
    איך מחברים את ראש השנה לאילנות, יום שמח לכל הדעות, היוצא...

    Бывший  בְּיּוֹשִׁי (לשעבר)

    דפנה פלדמן
    "בוקר טוב", נשמע מרחוק קול עמום "אתה אחרי, תתחיל להתעורר". קולות...
    דילוג לתוכן