דלתות פתוחות לשמיים
על שירתה של שירה טברסקי-קסל במלאת שנתיים למותה
הקהילה הספרותית לא ידעה לתת תשומת לב אמיתית לשירתה של שירה טברסקי-קסל. שירה טברסקי יצרה פה במשך עשרות שנים ואף זכתה לפרס עידוד בתחילת הקריירה הספרותית.
היא נולדה בארה"ב, ניו-יורק, רובע הברונקס, שם התגוררו הוריה בקרבת בית מדרשו של סבה, האדמו"ר מלאייב-צ'רנובל, בתאריך 20 בינואר 1940, י' שבט ת"ש, שהוא "שבת שירה". על כן נקראה "שירה", שם שהיה נדיר באותה תקופה. ב"שבת שירה" קוראים את פרשת בשלח, המכילה את "שירת הים", והיא גם פרשת השבוע הקרוב. לפני שנתיים הלכה לעולמה בתאריך ט"ו בטבת תש"ף, 12 בינואר 2020. זו ההזדמנות לחלוק לה את הכבוד האחרון.
בשער האחורי של ספרי שיריה צוין בצורה בולטת אילן היוחסין של המשוררת: "נינה ונכדה לרבי ישראל בעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב". את שנות ילדותה עשתה בארצות הברית. גדלה בניו יורק בבית יהודי חם, ששילב לימודי תורה ומיסטיקה יהודית עם פתיחות ללימודים כלליים. סיימה תואר ראשון בשפות עתיקות ובעיתונאות – וכבר בימי נעוריה עלתה לארץ. כעבור שנים בשנת תשמ"ט, שנתיים לאחר שהחלה בכתיבת שירה בשפה העברית, זכתה בפרס ספרותי מכובד, פרס נוימן לביכורי יצירה מטעם בית הסופר על שם חיים הזז על ספרה "שחרור", שיצא לאור בהוצאת צ'ריקובר.
ספר שיריה השני יצא בהוצאת ספריית הפועלים. עורך הקובץ המשורר נתן יונתן, הוסיף באחרית דבר לספר כמה שורות, שהאירו בקליפּת אגוז את ייחודה של שירה טברסקי: "מדובר במשוררת ובסוג שירה לא שכיח בשירה העכשווית, על אף שהשירה בהחלט עכשווית. אצל שירה, כל החוויה החומרית הופכת לרוחנית. השירה כאן אזוטרית, אלא שהשימוש באמצעי 'הציפור' פותח צוהר בפני הקורא שמאפשר הבנות והזדהויות עם עולם שלא היה ידוע לו עד כה".
נקווה שהסקירה שאביא כאן תוביל לעיון בשלושת ספריה המיוחדים של שירה טברסקי: "שַחרור" – מבחר שירים – הוצאת צ'ריקובר, 1989; "החיים הסודיים של הציפורים", ספריית הפועלים, 1995, בעריכת נתן יונתן; "יומן שירה בסולם הגאולה", הוצאת ביצרון, 2004.
שירה טברסקי השאירה אחריה מורשת שירית. בשירתה חשים, שהיא נדבך בתוך תרבות גדולה, שהיא חלק משירת הדורות. השירים שלה קשובים למציאות סביבה ובה בעת לַנפש, לַזמן – והעיקר לַסערות המְטלטלות. ההתחבּרות לשפה העברית על רבדיה ומכמניה היא הכלי שלה. זו דרכה למצוא מרפא, לנסות לאתר ידית להיאחז בה.
הסמלים והמוטיבים היהודים הם עורקי הכתיבה שלה, וכך גם אוצר התפילות. חייה נובעים מן היצירה העברית לדורותיה, מן ההיסטוריה שלנו. כשהיא מתארת מצב משברי, היא יודעת בבטחה, שיש בארון הספרים היהודי דרך למצוא מזור ונחמה.
בשיר "ברכת הלבנה" היא מחבּרת בין מצב של אסון קָרב לבין היכולת לחולל ישועה באמצעות תפילה מדורי דורות. בתחילת השיר היא מתארת בֹּקר, שצופֵן בחובּו סערות:
ויהי בוקר
שיטפונות חדלו לבוא על הארץ
קשת באה לרקוד ולתַקן ממול.
("החיים הסודיים של הציפורים" , עמוד 15)
כבר בשורות אלה אנו מבינים שהשירה שלה מחוברת לחיים הסודיים של הזמן היהודי. הקשת היא ההבטחה האלוקית למנוע חורבן, ואכן השיר מחבּר את השיטפונות והמבול המתקרב, לאמונה, שיש פתרון ויש ישועה. הנה תבוא הקשת לרקוד וּלתקן. בשירתה של טברסקי נקשרת הקֶשת לתפילת ברכּת הלבנה, ואכן זה גם שם השיר.
בשיר הנפלא הזה, הקשת שהיא סמל הברית הקדושה באה בעצמה לרקֵד. הסמלים בשיריה אינם דוממים, היא יודעת להפעים אותם, להפיח בהם חיים.
בהמשך השיר מתחבּרת המשוררת לסמלים שיש בהם משמעות של חיבור בין שמים לארץ. ברגע של איבּוד דרך, היא כותבת:
תעיתי כשׂה אובד, אבל לא שכחתי.
מתוך ערפל כּחול בין ערבּיים,
התבּצבּץ אופק סולם בּית אל חזק למטה,
כּחותם גנטי, כּספּיתי, נתפּס, ובורח מהעַין.
הקשת סימלה בּרית, והנה אנו נאחזים בסמל יהודי אחר המקשר בין האדם לבורא עולם. לפנינו הסולם בחלום יעקב, הַסולם המחבּר בין שָמים וארץ. זה לא נמחק. הכול שב לחיים. בשירת המשוררת, זה חותם גֶנטי. אמנם הוא סמוי, אבל אל נשכּח. "הברָכה תשרֶה במה שסמוי מן העַין."
מסע בין זמנים – הרפתקה מיסטית
שירתה נשמעת לעתים כמו רכבת בין זמנים קדושים. השיר "החיים הסודיים של הציפורים" לוקח אותנו לתוך מסע מקודש. השיר מתאר מעֲבר בין זמנים ובמחזוריות החיים התוססת הנה אנו צופים בריקוד המילים בין דורות.
בחלק המסיים של השיר, הלבָנה עצמה, המכונה בשיר "פנינת לילה", מופיעה כדמות מפתח, כמובילה את הישועה: "צלולה כשלג שנולד מתחת לכיסא כבודךָ". אנו במסע בין זמנים, רכבת רוחנית מרתקת.
הזמן המסיים את השיר הוא יום השבת, וכאן יש חיבור מושלם, יש חיבור עם הקדוש ברוך הוא. במיסטיקה היהודית זה החיבור בין השכינה לבין הקדוש ברוך הוא.
בשיר נכתב:
ובשביעי נצעד צעדים קטנים
זְרוע שלובָה בחיק העשׂבים.
והריקוד הזה, שיש בו חיבור של קדושה, מגיע גם לרגע ההבדלה, שאינה רק הבדלה בין יום ליום, בין קודש לחול – יש בה תמורה רוחנית עילאית החושפת שיתוף בין אלוהות ובני אנוש:
וכאשר נבדיל
לצאת שוב בודדים מהשכינה
נשים בידינו אתרוגי בְּשָׂמים ורֵיחן
שילוונו לתוך החשכה,
האצבעות יְזמרו בתמרוקים לשיר
כּשם שאני רוקדת נגדךָ.
הבית הראשון פתח בריקוד הקשת, כדי לבשֵׂר ברית קדושה שקמה לחיים, והשיר מסתיים בריקוד קדוש של המשוררת, הנאחזת במילים העתיקות, בעיבוד מֵחדש של ברכת הלבנה באותה אטמוספירה של בין זמנים, בזרימה המיוחדת בין קודש לחול.
בשירתה של שירה טברסקי אכן נמצא בחינה של הקורֶה סביבה באמצעות התחבּרות לטקסטים ולמושגי יסוד יהודיים. הכותבת חיה את השפה העברית לאורך הדורות, ודרכה היא קושרת את חיינו כאן למקורות, קושרת הוויה ישנה למציאות החדשה. המתח בין הישן לחדש מאפשר לה להפיח חיים חדשים במציאות העכשווית.
ההתחברות שלה לַמקורות צופנת בחובּה יכולת להיות שלמה יותר, לתת למילים את הזכות לקום ולחולל תמורה במציאות הנרקמת, לחשוף בפנינו סודות להבנת ההווה והצפוי לקרות.
לשׂפה ולכוח הגלום בה יש משמעות רבה בשירה שלה. בשיר "תענית דיבור" היא מבארת, מה המשמעות הרוחנית של תענית דיבור:
אלו הימים שמתקנים את הלשון
והשפתיים
את כינורי הקול.
(שם, "החיים הסודיים", עמוד 13)
השיר מסתיים בבית האחרון, המתאר את כוחה של הכתיבה במילים, ההסתייעות בשפה – אלה כלים רוחניים, יש בהם עוצמות מעל הטבע.
אין סתמִיּוּת של מילה
או מחשבה
אני הבאתי כלים
אַמְּנוּ חיים.
הכתיבה בשפת הקודש מחברת אותה בשירים רבים לספירות אחרות: יש תחושה של השראה הנוגעת בעולמות עליונים. המלים סוחפות את המשוררת ל עילוי, לשמוע את שפת המלאכים, לגעת ברבדים הקדומים של ההוויה סביבה.
כך היא כותבת בשיר "דלתות לשכינה" בפתח השיר:
בדרכּי הביתה
לִיוו אותי המלאכים
השקיעה שָפעה זהב
מִפְּנים האבנים.
שירת האור כחלק מן הגלקסיה האלוהית
המשוררת היא חלק מן הגלקסיה האלוהית, והיא מצליחה לתת גם לאביזרים מתוך המציאות מעמד שמימי. הפמוט הדולק מתחבּר לשעון השמש.
קרן האינסוף נדלקה
בפמוט שעון השמש
מול סמטות דוממות
של השוק בליל שבת.
הטיול הזה עם המלאכים יש בו להוסיף אור לשפה, אור למילים, אור לעולם. המשוררת מתחברת לפמוטות של הספירה.
היום אוסיף נר אחד
אאסוף עוד נשמה
לפמוטות הספירה,
והאור בביתי
זרק את חדוות הלהבה
מציף את עיניי
פתחנו דלָתות לשכינה.
בשיר שלה "שעון הרים" יש חיבור של גילוי והסתר בתוך הטבע.
לשיר ולהסתתר שם בין כחול רקיע
לכחול הים, אם אֵין אחד השֵני נפגָּם
להתחבּר כזֶמר בין תכלת רקיע
לתכלת כִּסאךָ, אֵין שֵני לו.
כפי שהפמוט מחובּר לספירות האלוהיות, כך גורל השעון: זה סמל עולמי, לפנינו האנשה של הזמן המקודש, שעון הבריאה צופה מלמעלה ומקבּל חיים כחלק מכוחות הטבע.
למשוררת יש כוחות פנימיים לזהות את שעון הזמן הרוחני של העולם, וכך נראה זאת גם בשירים אחרים שלה. הכתיבה מתוך ארון הספרים היהודי מעניקה כוחות סמליים עילאיים לתופעות טבע – וכך אנו מוצאים בשיריה שעונים נסתרים, שיש בהם לבטא את הצופן האלוהי במעשה הבריאה.
הנה כי כן, החוויה הדתית מעניקה עומק מיוחד לַשירה, וחשוב לראות אותה לא רק בחיבור לשפה העברית לרבדיה, אלא גם כחלק חיוני בתוך שירת הדורות. אל נשכח שיש חיבור לארון הספרים היהודי גם בכתיבתם של ביאליק, אורי צבי גרינברג, אלתרמן, עגנון ורבים אחרים.
הספרות העברית החדשה גם בשעות של משבר התכתבה עם העולם הרוחני של היהדות, עם עולם המיסטיקה שלה, עם שפת הסוד והקבלה.
שירה טברסקי ושירת התחייה הלאומית
ייסורים הם מרכיב ידוע בשירה בכלל, ואצל שירה טברסקי הסבל הלאומי הופך לכאב פרטי, לתחושת הכרח לצעוק בשם האומה. השליחות בדמה.
יש קווים מחברים בין שירת טברסקי לשירת התחייה. יצירת טברסקי אינה נשארת ברשות היחיד, ויש בשירה שלה גם התייחסות לגורל האומה. הסבל האישי מקבל גוונים של סבל לאומי.
זה בולט לדוגמה בשירה שלה על עקירת חבל קטיף. השיר "התחבּרות".
בַּלֵּילוֹת הַלְּבָנִים
אֶת גִּבְעוֹת שׁוֹמְרוֹן וִיהוּדָה הַחֲבִיבוֹת
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת
אֶת חוֹלוֹת קָטִיף הַצְּחוֹרִים אֲנִי דּוֹרֶשֶׁת
מִצֶּמַח הַקִּיקָיוֹן חָלְמוּ בָּתֵּי רְעָפִים וַחֲמָמוֹת
השיר על חֻרְבַּן הַבַּיִת בְּגוּשׁ קָטִיף – ט' באב תשס"ה מסתיים במילים: “לֹא נָזוּז מִכָּאן”.
בשיר על גוש קטיף יוצאת המשוררת ממעגל היחיד, ויש בכתיבה שלה סממנים של משא נבואי, המשוררת כלוחמת רוחנית למען הרבים, למען המאות האלפים והרבבות. הקירות החרֵבים אינם קיימים רק במציאות הנגלית, הם מקבלים משמעות רוחנית קדושה, ולמשוררת שפת קדומים הנותנת למתרחש צופן סמלי מדורות קדומים. אוצרות הרוח קמים לתחייה: מגילות האש, המגילות העתיקות, מה שכתוב בהן שב ומתחבר למציאות מול עיניה.
זה קטע משירה על חורבן גוש קטיף, שהתפרסם בקובץ "קדיש קטיף" שערכה נעמי גרינברג:
עַל קִירוֹת הַחֲדָרִים שֶׁהִתְרוֹקְנוּ, עַל דַּפְנוֹת הַבָּתִּים הַנְּטוּשִׁים
הַצְּעִירִים רוֹשְׁמִים מְגִלּוֹת -אֵשׁ כִּקְלָפֵי מְגִלָּה עַתִּיקָה,
הַחַלּוֹנוֹת שֶׁהִקְרִינוּ אוֹרוֹת -פָּז שֶׁל חַיִּים הִתְעַוְּרִי???
הַאִם אַתְּ עוֹצֶמֶת חֲלוֹמוֹתַיִךְ בַּלֵּילוֹת, זַעַם מַחְשְׁבוֹתַיִךְ כָּל הַיָּמִים
אֶפְשָׁר לְבַטֵּא בַּמִּלָּה הַמְדֻבֶּרֶת, לִרְשֹׁם בְּאוֹתִיּוֹת אָלֶף -בֵּית שֶׁל קְדֻשָּׁה.
הַאִם תּוֹלְדוֹת הַיָּמִים יְרַפְּאוּ אֶת שְׂפָתַיִךְ הַמְדַמְּמוֹת
אֶת לִבֵּךְ הַשָּׁבוּר לִרְסִיסִים
לְהַגִּיד שִׁירָה.
מה פלא, שאחד מספריה נקרא "החיים הסודיים של הציפורים" – הרי כל כתיבתה היא דרך לפָרש את החיים הסודיים של היקום, של חיינו כאן בארץ הקדומה.
בשיר "בֵַּזי ערב" בספרה "החיים הסודיים של הציפורים" היא כותבת:
שעונם שעון שמש
על פי שביל השמש הם באים והולכים.
ובהמשך השיר היא אכן ממשיכה עמכם במעוף – עם בַּזֵי הערב – ורואה מראות נסתרים מֵעבר למציאות הגלויה:
עיניהם רחבות ההיקף
דבקוֹת ברעיון האחד
שהכין להם בורא הכול,
יומן הגאולה – מדרשים פואטיים
בספר שיריה האחרון יש דגש לשירה נבואית, ניסיון פואטי להבין את ההשראה הנבואית, את עוצמתה הרוחנית. היא קושרת בין הנבואה לבין מצבים אקטואליים.
בשנת תשנ"ד המשוררת מתייחסת להסכם השלם עם ירדן, ושירה מאד סמלי, "הבריחה מ'אל בורג'".
בקיץ תשנ"ב היא מתייחסת לנסיגה מיריחו והיא כותבת:
רוצה לעטוף את הלוחם שבי
בחומה ומגדל, שינוח מהאימה
ובסיום השיר: "מחורבותייך אבנך" (יומן שירה בסימן הגאולה", עמוד 59).
מעמד הסנה מהווה עבור המשוררת הזדמנות להבין את חוויית ההתגלות:
בתיבת הגומא על שפת היאור
שפתיך ידעו את גחלי פרעה,
אש הסנה נרמזת על לשונך
בגחלים של פרעה.
(שם, עמוד 78).
בשיר זה יש התכתבות עם המדרש לפיו משה גדל בבית פרעה ובשל החשש שירצה לקחת את המלוכה, ניסו אותי במבחן מיוחד: האם יעדיף כילד לקחת את הזהב או את הגחלים.
לפי המדרש משה כילד נהג לשחק עם כתרו של המלך פרעה, ולכן המלך פחד, שהילד יגדל וירצה לרשת אותו:
"'"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד" עשרים וארבעה חודש הניקתהו, ואתה אומר "ויגדל הילד"? אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. "וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה" וְגוֹ' היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה כל מתאוים לראותו, מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול" (מדרש שמות רבה).
האהבה לדמות משה רבנו בולטת גם בשיר שבו היא בוחנת את הניסיון שעבר משה בפרשת מי מריבה – על פי המסופר בספר שמות פרק י"ז ובתהלים פרק פ"א.
בספרה של שירה טברסקי "יומן שירה בסימן הגאולה" יש חיבור של מדרשים ושירים, הספר הוא מעין אוסף של מדרשים פואטיים על תולדות העם, בחינה של מקורות תורניים שונים.
נשמתה המשוררת מחוברת להיסטוריה של העם, לרובדי היצירה לאורך כל הדורות. דרך כתבי הקודש, דרך מסעות הציפורים אנו מתחברים למסע הרוחני שלה, ואנו חשים שהשירים פותחים צינור של שפע לאוצרות הרוחניים של העם היהודיץ נשוב לשיר 'בַּזֵי הערב' כסיכום לשירתה:
ולאחר תיאור מסע רוחני חובק עולם – היא מסיימת בציפייה לבואם כמי שמצפָּה לדמויות משיחיות:
לכן אני מחכה להם בשלהי קיץ
וכאשר מחטי האורן נופלים כגשם
והאור כואב כבין ערבים בכל שעות היום
נפרדת אני ונפרדת,
לכן אני שומרת דלתות פתוחות לשמים.
זה הייחוד של שירתה, שירה טברסקי-קסל מותירה לנו דלתות פתוחות לשמים.
תגובות