דיוקנו של אקזיסטנציאליסט צעיר – גבריאל מוקד על המשורר נתן זך
האירוניה בשירתו של נתן זך היא מעין דוק אקזיסטנציאלי, המשרה אווירה של הרהור חשאי, אטמוספרה של רפלקסיה, האופפת אצלו לא רק מצבים יסודיים ופשוטים, אלא גם מצבים שניכר בהם דווקא הפתוס. האירוניה, שדרך פריזמת ההתבוננות שלה עוברים תכנים וצורות של שירים רבים ביצירתו, והיא מרמזת בעיקר על דיספרופורציה, על פערים שאינם ניתנים לגישור בין השאיפה לבין ההגשמה, ועל חללים בין עובדות לבין געגוע, בין ממד של חוסר סבירות בקיום האנושי לבין ניסיון לביית את הלא-מובן והמפתיע.
זאת בעצם אירוניה אקזיסטנציאלית, הזרויה כאבקת זהב וכאבק יהלומים על גופי השיר והקיום ביצירתו הגדולה של נתן זך, או לפחות בחטיבות רבות שלה, ומקנה ברק מיוחד גם לפואטיקה הרזה, המינימליסטית, המאפיינת חלק משיריו. כך, למשל, תוך כדי ואריאציה חילונית מאוד על תיאודיציאה, על הצדקת-אלוהים התנ"כית, אומר זך בשיר מוקדם שלו: "אנוש כחציר ימיו. / ימיו כחציר. / ימי אנוש כחציר / ימיו. / אל תירא. // אדם לעמל יוּלד, / יוּלד לעמל. / אדם יוּלד לעמל / יוּלד, אל תירא..".. המתח האירוני נוצר הן מהחזרתיות, הרפטטיביות, והן משילוב יסודות שונים וסותרים הלקוחים מהמקור התנ"כי וממקורות נוספים: כפי שהזזת סדר המִלים אינה משנה את משמעות המשפט כך לאן שתפנה בחייך, תיתקל בעובדה הקיומית של 'כחציר ימיך', וכל שתוכל לעשות הוא לדחות את הקץ, להזיז פסיק או נקודה, להפוך את הסדר התחבירי על ראשו, להוריד מלה או שתיים, אך לא לשנות סדרי עולם.
המציאות חזקה מהסמנטיקה מרמז המשורר שהאלמוות שלו אמור לכאורה להתממש בדיוק באמצעות השפה; כלומר האירוניה היא גם אירוניה עצמית. החזרה גם איננה מאנְטרה, השבעה, ניסיון לשנות מציאות באמצעות משפט מאגי, אלא להפך, הבלטה של חוסר מוצא, ומרד נגדו.
המוטיב השני, 'אדם לעמל יוּלד', עוסק במהות החיים עד בוא הקץ, ואף בו מובלטת אירוניה קיומית באמצעות אותה טכניקה של חזרה. האדם אינו מתמודד רק עם הקץ הוודאי של הקיום האנושי, אלא אף עם חוסר התוחלת של החיים, שלעתים תכופות לא יופי להם ולא שגב. ואם תאמר כי הקץ ודאי, אך שמא נוכל לשנות את מסלול חיינו עד הגיע הקץ בא המשורר ומרמז כי במסלול הדטרמיניסטי שבין לידה למוות מצפה לנו עמל, ולא פעם עמל בלבד. ייתכן אם כן שגם מלאכת השיר נכללת בקטגוריה של 'עמל' דוגמה נוספת לאירוניה העצמית של זך. והנה, כאילו לשם חיזוק לבבות רפים, מביא המשורר משפט מעודד: "אל תירא" (יעקב), בנוסח רבי נחמן מברסלב, "שהרי העיקר לא לפחד כלל", וספק אם העידוד בנוסח בְּרֶנֶרִי, של "אף-על-פי-כן", מכוון למשורר עצמו או לאדם באשר הוא.
המתח האירוני בין טקסט תנ"כי מלפני אלפי שנים לבין טקסט אקזיסטנציאלי מודרני נובע, על כן, מעצם השימוש בשפת תיאודיציאה של הקדמת העברית-יהודית ומהפעלת רובד לשוני קדום כל-כך לשם שילוב במנשר אקזיסטנציאלי של מחאה נגד העוול המובנה באופן-קיום שנגזר על בני-אדם, המתמודדים עם אי-מובנות, חוסר צדק ומוות. במקום קבלת הדין, מובילה בשיר שלפנינו האירוניה החרישית, אך העזה, להנחות מסד למרד קיומי. הרפרן, כלומר נוסח השורה החוזרת "אל תירא", הנועלת כל אחד משלושת בתי השיר והצמודה בבית השלישי והאחרון לביטוי תנ"כי נוסף "ובני רשף יגביהו עוף" מרמז בעצם באורח אירוני כי אדם צריך לנסות ולהתגבר על פחדים קיומיים; אך למעשה פחדים אלה מעוגנים בסיטואציה האנושית, הגובלת בחוסר מובנות ובמוות של "אנוש כחציר-ימיו" ו"בן רשף" הוא כאן לא דמות מיתולוגית אלא גם האדם המורד בנוסח אלבר קאמי.
האירוניה המרמזת (למעשה בלי אמירה מפורשת) על דיספרופורציה בין ממדים שונים של קיום ושל מציאות, בולטת בין השאר כבר בכותרת של אחד השירים הנפלאים של זך, שיר על שאול המלך, שם הוא נוקט בטכניקה של הפחתת הדגשה, "אנדרסטייטמנט". הכותרת שמדובר בה היא "תיאור מדויק של המוזיקה ששמע שאול בתנ"ך". גם אם נתעלם משיגור מרומז של המושג המודרני מוזיקה, ובעצם גם של הביטוי שמיעת מוזיקה, לתקופת התנ"ך, בולט כאן גם שיגור אירוני של האירוע כולו אל בין דפי התנ"ך כביכול בין דפי התנ"ך שמע שאול את המוזיקה, ולאו דווקא במציאות שמחוץ לתנ"ך. נוסף לכך בולטת כאן תכונה חשובה ועקרונית אחרת בשירת זך בכללה: התכנים, המוטיבים והביטויים הארכאיים עוברים תהליך דינאמי של שילוב במסכת מודרנית והדינאמיות של השילוב הזה עזה ועכשווית, ויוצרת דיאלוג פנימי בין קדמות של שפה ושל טקסטים לבין העכשיו הנחיה והמוחשי.
בלב דינאמיקה זו, של עדכון החוויה והעברה של חוויות-יסוד לחלל ולרצף עכשווי בנוסח אליוט, קפקא או ג'ויס, הנרי מור, פיקאסו, סטראווינסקי או פול קליי שוכנת גם האירוניה של עצם המעבר מתחום לתחום. למשל, עצם הצירוף המילולי "תיאור מדויק" שבתחילת הכותרת שהזכרתי, והצירוף "מוזיקה ששמע", יוצרים לא רק אפקט של גישור דינאמי בין הזמנים השונים, אלא גם אפקט אירוני, אשר במסגרתו אפילו גיבור קדום מאזין למוזיקה, כנתון כביכול בפעילות תרבותית ממוסדת (אגב, אפשר כי זה עוד חץ אירוני לעבר כוחה המוגבל, אך הוודאי, של האמנות).
המשורר גם אומר כי סוג המוזיקה שהושמע אז הוא אולי היחיד ההולם בעצם את המצב הקיומי הדטרמיניסטי ששאול נתון בו, כפי שנאמר בשיר: "אין מוזיקה אחרת עכשיו, / ואולי לא תהיה עד הגלבוע". מעניין עד כמה הדינמיקה של דיאלוג בין יסוד קדום ליסוד מודרני והאירוניה דוחקות כאן הצידה כל יסוד לאומי או דתי, פרט לרמז על הגלבוע, הנתפש גם הוא יותר בתור קוטב אישי של האקט והקרב הקיומי הפרטי הסופי, מאשר בתור קוטב לאומי. מצד שני, יצירות כגון השיר הזה, למרות היותן אישיות מאוד, מעשירות בכל זאת את היסוד הלאומי שבתרבות, בגלל התעשרות השפה והמילון החווייתי ויצירת הילה של מגוון אסוציאטיבי נוסף וחדש סביב השמות והדימויים מדורות שונים, המהווים נקודות צומת ו"מוליכים" מסורתיים של משמעות בנרטיב הלאומי.
מהבחינה הלשונית, הקישור המפתיע והמעולה של היסוד הקדום עם היסוד המודרני הושג כאן, פרט לרמז בדבר הגלבוע, באמצעים חסכוניים מאוד למשל באמצעות הביטוי הארכאי "לעת כזאת", הנקוט על-ידי המשורר, השואל "האם זאת היא המוזיקה ששאול היה צריך לשמוע לעת כזאת?" והוא אף משיב באופן חגיגי קמעה ונחרץ: "כן, זאת המוזיקה ששאול / צריך היה לשמוע לעת כזאת / כי אין אחרת עכשיו / ואולי לא תהיה עד הגלבוע".
כאן מן הראוי לשים לב כי הרמז לארכאיות של "לעת כזאת" מוסמך בכישרון רב, בהתפעמות, ובדרך פשוטה לכאורה, לביטוי מודרני לעילא של העברית-הישראלית המדוברת של המאה העשרים המאוחרת. הכוונה לביטוי "כי אין אחרת עכשיו" (ביטוי המבטא גם דטרמיניזם פנימי של מצוינות מודרניסטית שאיננה שרירותית). הוא הדין בצירוף המילולי "המוזיקה אשר נותנת לו רִפאות". אילו היה נאמר "מוזיקה אשר מעניקה לו תחושת רוגע" ביטוי כזה היה שורה לחלוטין בתחום העברית הישראלית. ולו היה נאמר "נגינת נבל אשר נותנת לו רִפאות" היינו נשארים בתחום הנתון בין נימות תנ"כיות לשירת אברהם בן-יצחק, למשל. אבל זך יוצר צירוף מודרני-עתיק שבו מוזיקה כביטוי עכשווי, או על כל פנים אחר-תנ"כי, מוסמכת לקדמותה של "רִפאות".
צירופים בין יסוד עתיק ליסוד מודרני מודגמים היטב גם בשורות האחרונות של השיר הזה, שבהן לנימות מודרניות (כגון "והאנשים סביבו אינם, כאילו / נעלמו") מצטרף הביטוי "נאלם כל העם", כאשר הצירוף "כל העם" מתפקד כסוג של מצע ניטרלי בין ביטויים ספורים עתיקים לחלוטין, כמו "רִפאות", לבין ביטויים מודרניים לחלוטין (למרות רקע תנ"כי של רוב מלותיהם) מסוג "כאילו נעלמו" או "כי אין אחרת עכשיו". אגב, ברור לגמרי עד כמה תלויה נימת השיר כולו ברקמת "מיקרו" של שורות בודדות מעין אלה.
אם כן, נוסף לאירוניה עקרונית של דיספרופורציה בין ממדים שונים של מציאות ומובנות, אנו מגיעים כאן אל מתח אירוני המתגלה וחבוי ביצירת המשורר המרכזי שלפנינו אפילו במארג משותף של מִלים מתקופות שונות. כוונתי לכך שעצם הצירוף של מלים הבאות מרבדים דיאכרוניים וסינכרוניים שונים לאורך אלפי שנים יוצר מתח אירוני, כשהמלים הללו חיות יחדיו בשיר באופן דינמי ומייצגות נוכחות כבירה של אוצרות הלשון העברית. אגב, ברור כי אירוניה ודינמיות כאלה בולטות בשפה העברית, בגלל עתיקותה, יותר מאשר בשפות רבות אחרות, צעירות יותר.
מכל מקום, דוק מסוים של אירוניה, או בוודאי דוק של ביקורת אירונית כלשהי המכוונת נגד אופציות רעיוניות מוגזמות וגרנדיוזיות שאינן ממשיות יותר בשים לב למצב האנושי המוחשי, פרו ביצירתו של זך גם על שירים שעניינם המצב האנושי בעירומו, ואולי בייחוד בשירים קיומיים "עירומים" כאלה. הכוונה למצב המתואר בשיר, שלכאורה אין להוסיף עליו דבר, בנוסח תיאור העובדות הפשוטות של הקיום האנושיCondition Humaine , על-פי הנוסח העובדתי והחווייתי של אלבר קאמי (למשל, ברומן 'הזר'). בהקשר זה אני חושב, למשל, על השיר "שום דבר אינו בא", המתאר אדם יושב ליד שולחן, לבוש בגופייה בלבד במזג אוויר חם וחש עד הסוף את הכָּכוּת שבדברים ובמצבו-הוא. ככלל זך מקורב מאוד בתפישותיו לסארטר ולקאמי.
נראה אֵפוא כי עצם המצב של בדידות קיומית מחייב וממקד מבט אירוני מסוים כלפי השקפות המתעלמות מהמצב האנושי הבסיסי הזה. הוא הדין בשורות הידועות של זך "לא טוב היות האדם לבדו / אבל הוא לבדו בין כה וכה", והוא הדין בציפייה אותנטית לקראת הסוף, שעליו מעיר המשורר הערה בנוסח מסורתי ידוע, בעצם כפרפרזה, ואומר "שגם אם יתמהמה בוא יבוא". זהו נוסח שבין פסוקי תהלים וקוהלת מזה לבין סארטר, קאמי והיידגר מזה.
מכאן כבר פתוחה הדרך לתיאורי מצב נתון של בדידות קיומית בנוסח שבין "בחילה" של סארטר לבין סיום קפקאי בשיר המוקדש לסטודנט ירושלמי:
לסטודנט ירושלמי
הַחֶדֶר הַקָּטָן וְהַמַּחֲנִיק כַּעֲבֹר
עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת בַּרְזֶל תְּלוּלוֹת.
אַחֲרָיו יָרֵחַ חַד וָחַם, כָּבוּי
בְּרֶמֶץ עֲנָנִים. וּבֵינֵיהֶם הָאוֹר
דָּבִיק עַל הַקִּירוֹת, כְּמוֹ נִמְרָח
בְּרוּחַ הַחַמְסִין שֶׁאַף אֵינוֹ מַרְעִיד
אֶת סֵדֶר הַכְּבָסִים בָּרְחוֹב.
הֵד כָּל תְּנוּעָה מַחֲזִיר אוֹתְךָ – צְלָלִית קְהַת
תָּוִים – הַיְשֵׁר אֶל תּוֹךְ יָדֶיךָ כִּלְשִׁיר עֶרֶשׂ.
אַתָּה זוֹכֵר וּמְקַבֵּל אֶת
הַגּוּף עַל הַכִּסֵּא, הָרֹאשׁ
אֲשֶׁר נִשְׁעָן אֶל הַשֻּׁלְחָן, הָאֶצְבַּע
בַּאֲבַק הָאֲפֵלָה.
זוֹ רַוְחַת בֵּינַיִם בֵּין בְּדִידוּת
לְבֵין בְּדִידוּת.
קְרִיאָה כְּבֵדָה בַּסֵּפֶר
הַמִּתְרַחֵק מִמְּךָ, מִשַּׁלְוָתְךָ הָאֲרָעִית
שֶׁבֵּין תְּבִיעָה לְבֵין רִפְיוֹן,
אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַפָּתוּחַ
הַמְזַהֶה אוֹתְךָ מִיָּד לְפִי ההִסּוּסִים.
שורה אחרונה זו היא הקפקאית ביותר בשיר כולו.
אלה הם שירים אקזיסטנציאליים "נטו" של זך הצעיר בתקופת הקובץ השני שלו, 'שירים שונים'. באותה תקופה, של תיאור אקזיסטנציאלי חד ואירוני בלב מצב חילוני ואינדיווידואלי קיצוני (תקופה הרחוקה מאיתנו כבר כחמישים שנה), ניסה זך הצעיר לתאר לא רק את המצב הפרטי, אלא, לפחות במידה מסוימת, גם את המצב הלאומי, בעקבות גלי העלייה הגדולה של ימי בן-גוריון הקלאסיים, ב"ישראל הקטנה"; אך הוא עשה זאת מתוך השלכת התחושה והתפישה האקזיסטנציאלית הפרטית ביותר על תיאור סוציולוגי אירוני של המצב הלאומי. אף לרגע הוא לא התקדם ממצב לאומי כללי כלשהו אל המצב הפרטי; וגם המצב הפרטי שהוא מדבר עליו אינו כולל שום יסודות לאומיים, אלא אולי על דרך אסוציאציות לשוניות של השפה העברית עצמה, כאשר דמויות היסטוריות הכרוכות בשפה וצפונות בנבכיה, משאול המלך עד חוני המעגל עוברות תמורה של אקזיסטנציאליזציה ומופיעות כגיבורים וכמשלים קיומיים הנסבים על הפרט, על ה"הרוס", הגיבור והאנטי-גיבור הקיומי.
בפואמות הקצרות הללו שלו על אודות ישראל הקטנה של שנות החמישים, שבה חיו והחלו לפעול ראשוני דור-המדינה בספרותנו (מעמיחי, זך ואבידן עד עמוס עוז וא"ב יהושע), מגלה זך קִרבה מעניינת בנקודות צומת ופסגה לפואמות סוציו-נפשיות מודרניסטיות דומות של אבידן המוקדם. דומת זו מתגלה למרות הבדלים גדולים ביניהם. כך, למשל, בולטת מאוד הדומת בין פואמה קצרה של זך, שאביא בהמשך, לבין שירתו ה"פרוזאית" והחברתית-הגותית של אבידן הצעיר, שאִפיינה אותו בנוסף לרבדים הניאו-רומנטיים שלו. על כל פנים, אין אלה דווקא השפעות הדדיות, אלא בעיקר ביטויים לרוח התקופה שסימנו יוצרים צעירים של דור-המדינה מחבורות 'לקראת' ו'עכשיו'.
אגב, בקשר לקרבה בין זך הצעיר לאבידן הצעיר, לא למותר לציין כי למרות ההבדלים בין יצירותיהם, התנגשויות אישיות שאירעו מדי פעם וריחוק בין שדות גרביטציה של שני בעלי אגו חזק כל-כך הרי אבידן כתב מסה קצרה, עמוקה וכמעט אקסטטית, על השיר הידוע של זך 'משנה לשנה זה', וזך מצידו נאם נאום שבח גדול (ובלתי שכיח אצלו) על השיר של אבידן שבסיומו מופיעות השורות הדיאלקטיות 'במקום שבו מנשבות הרוחות החזקות ביותר אין הרוחות החזקות מנשבות כלל'.
להלן אותה פואמה לאומית (או כאמור בלתי-לאומית) מוקדמת של זך, הנקראת "לחוף ימים", שבה התפישה הקיומית האישית מעצבת את תיאור המצב הלאומי:
לחוף ימים
הָאֳנִיּוֹת שֶׁבָּהֶן הֵבִיאוּ אוֹתָנוּ לִבְנוֹת
אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס הִפְלִיגוּ כִּלעוּמַת שֶׁבָּאוּ
וְאָנוּ נִשְׁאַרְנוּ עַל הַחוֹף עִם בִּנְיְנֵי הָעֲנָק הָאִלְּמִים
אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ לוֹמַר לָנוּ לְאֵיזֶה שַׁלִּיט וּלְאֵיזֶה צֹרֶךְ נִבְנוּ.
עַד מְעַט יֵרֵד הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל. לֵילוֹ שֶׁל הַמִּדְבָּר,
שְׁעוֹת הָאוֹר מוּעָטוֹת בָּאֲזוֹרִים הָאֵלֶּה
וְאָנוּ נִוָּתֵר עִם הַדְּבָרִים שֶׁחֲשַׁבְנוּם לְיָפִים
וּלְכַדָּאִים לְהִלָּחֵם לְמַעֲנָם אַךְ לֹא נִהְיֶה בְּטוּחִים עוֹד
כִּי גַּם הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה תַּסְכִּים לְדַעְתֵּנוּ.
אֶת כָּל חַיֵּינוּ נָתַנּוּ בַּבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה:
מַנְהִיגִים דִּבְּרוּ אֶל הַפּוֹעֲלִים,
הַפּוֹעֲלִים בָּנוּ, אִרְגְּנוּ שְׁבִיתוֹת, צָנְחוּ מִן הַפִּגּוּמִים,
נָתְנוּ בְּרָצוֹן אֶת חַיֵּיהֶם לְמַעַן
הָרַעֲיוֹנוֹת הַמְסֻבָּכִים שֶׁעָמְדוּ לִרְשׁוּתָם.
עָבַדְנוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, מְעַט הָאוֹר לֹא הָיָה אוֹרֵנוּ
כִּי אִם מַה שֶּׁנּוֹתַר מֵאוֹרוֹ שֶׁל דּוֹר אַחֵר.
אַךְ גַּם אֲנַחְנוּ חָיִינוּ :בְּכָל מָקוֹם בּוֹ שַׂמְנוּ
כַּף רַגְלֵנוּ הָיְתָה אַדְמַת קֹדֶשׁ, הָאָרֶץ הַיְעוּדָה,
הָאֶרֶץ הַמֻּבְטַחַת. הַנָּשִׁים חִכּוּ לַגְּבָרִים בַּחַלּוֹנוֹת
וְהַגְּבָרִים פָּסְעוּ יְחִידִים בַּמֶּרְחָב הֶעָצוּם שֶׁמֵּאֹפֶק
אַל אֹפֶק. לֹא יָדַעְנוּ אַשְׁמָה וְלֹא יָדַעְנוּ שָׂכָר
כִּי הָיָה הָאוֹר מוּעָט וְהוּא לֹא שֶׁלָּנוּ.
וּבָרָצִיף אָהֲבוּ אֲנָשִׁים וְיוֹנִים לִקְּטוּ זֵרְעוֹנִים
וּכְלָבִים פָּסְעוּ אָנֶה וָאָנָה וְחוֹזִים בַּכּוֹכָבִים
כִּוְּנוּ מִשְׁקְפוֹתֵיהֶם אֶל הַשָּׁמַיִם בְּסִּימַן שְׁאֵלָה.
חַיֵּי אָדָם לֹא הָיוּ קַלִּים וְהָיוּ מִסְתַּיְּמִים
לִפְעָמִים בַּמַּיִם הַצּוֹנְנִים אוֹ בְּבֵית הַקּוֹלְנוֹעַ
אוֹ בְּבָתֵּי הַמָּלוֹן. אוּלָם נָשָׂאנוּ בְּגַּאֲוָה
וּבְאֹרֶךְ-רוּחַ אֶת הַחוֹבוֹת הַכְּבֵדוֹת שֶׁהִטַּלְנוּ
עַל עַצְמֵנוּ מִפַּחַד שִׁבְטֵי הַמִדְבָּר, וּלְעִתִּים
הָיִינוּ נוֹסְעִים בַּמַּיִם הָרְדוּדִים וְהַבְּטוּחִים
בְּכִוּוּנִים שֶׁהִכַּרְנוּם מֵרֹאשׁ וְאֶל אֲנָשִׁים שֶׁיָּדַעְנוּ הֵיטֵב
מַה בְּפִיהֶם לוֹמַר.
תגובות