ד"ר הורוביץ לא זכר מתי קראו לו אריה, ובודאי שלא לאו או לאוניק. דומה, מרגע הלידה צרפה המילדת את האותיות ד,ו,ק,ט,ו,ר לשמו הפרטי בצמיד התכלת.

גם כשהגיע לישראל המתגבשת לאחר המלחמה הגדולה, הציג עצמו כדוקטורוביץ, והודיע: אלך לאן שצריך. מצא עצמו בצפון, בקיבוץ נאות-חמד המופגז. בעצם, מצאה עצמה משפחתו, שכן באותה עת כבר נשוי היה לאהובה-לובה שפגש במחנות העקורים בפוּליה ונשאה בן זכר.

כשהגיע צו פינוי לקיבוץ אמרה לובה, פראו דוקטור אמיתית: "אני נשארת עם הדוקטור." את יואל הקטן שלחה עם המשאית האחרונה לחיפה, חבוק בזרועות האחות שלומית שלחץ הדם שלה לא עמד ברעש מרעומי הפצצות. 

המלחמה הסתיימה והורוביץ התיישב עמוק בתוך כס הרופא במרפאה הקיבוצית, ליד בית התרבות. מישש בטנים צבות, משך מרפקים לכיוון הנכון, הזריק נסיוב לנעקצי נחש והרגיע מטפלות מודאגות. בערב, בחדר האוכל, היה לו שולחן קבוע במרכז החלל, אליו הגיעו חברים בחולצות כפתורים כחולות ופתקי שאלה:

האם יש סכנה בלב מפרפר ברגעים אינטימיים? איך זה שאצלי, שאוכלת אותו דבר, אפילו פחות, המשקל מראה אחרת?

ובינתיים, אהובה-לובה קוצצת עבורו ועבור הבן סלט דק דק עם שני מלפפונים, שתי עגבניות, שמינית בצל סגול, כף שמן וארבע טיפות לימון סחוט. ויואל, שקוצי התחת מנדנדים אותו מצד לצד, כ"פרח עציץ שכל היום הגנה יציץ, כל חבריו שם בגן הוא לבדו יושב כאן," מתאפק, כיאה לבן הבכור של הרופא.

בקיבוצים הסמוכים שמעו עליו, וחברים החלו להזדחל למרפאה עם פנקס הסתדרות אדום מבצבץ מכיסם ותחינה לשלומית: "אל תספרי לרופא המקומי שלנו, לא נעים." האחות הבטיחה ורשמה את השם הפרטי ושם הקיבוץ בפנקס ירוק כהה, כי סדר צריך להיות.

הוטרינר התגורר רחוק ולא פעם, כשכרעה פרה ללדת או כלב נמחץ תחת גלגלי טרקטור קראו לדוקטורוביץ. הילדים כינו אותו דוקטור דוליטל והגזבר השתבח בהוצאות הנמוכות בסעיף הוטרינריה. 

באו גם בני ערב מהכפרים בשעות בהן העוצר הצבאי התיר, עם גרענת, עקיצות עקרב ופצעים פתוחים. באחד הלילות הזעיקו אותו מבית החולים "בני ציון" בחיפה. הגיע למיון ילד כפרי עם חור ליד האוזן וחום גבוה. הרופאים חסרי אונים. אולי יהיה לד"ר הורוביץ הוותיק רעיון? לקח את הווספה עם הסירה ומהר למיון. השכיב את הילד על המיטה, התבונן, נטל מלקחיים צרות ושלף מתנוך אוזנו זחל זבוב שחיכה לשעה בה יהפוך לגולם, ובינתיים הציץ דרך פתח האוורור שפער. בשלמות הוציא אותו, חיטא היטב ושלח את הילד וכל בני המשפחה שהתגודדו סביבו לביתם. למחרת הגיע לפתח הדלת סל עם ביצים, עגבניות בלאדי, קישואים בהירי עור, חצילים מבריקים וצרור פטרוזיליה. אמר הרופא: את הפרודוקטים ניתן למטבח, שייהנו כולם. התחננה לובה על נפשם של הקישואים והתקינה מהם עוגת תפוחים, שטעמה מתק כמים גנובים.

דפיקה קלה בדלת החרידה את שלושת המכרסמים בתאווה. משכו פרורים מפינת השולחן והניחו במקומם פלחי תפוז כשרים בקיבוציותם. את יואל שילחו לקרוא ספר.

שלומית נכנסה והתיישבה לידם, מניחה רגל כבדה על פיסת עוגה שהסתתרה בין רגלי השלחן. דוקטורוביץ החוויר קלות. הניחה ביניהם את תיק האחות שלה, שאפה מלוא האף ניחוח ושאלה איך הם מצליחים להעניק לחדר הקיבוצי תחושה ביתית כזו. דוקטורוביץ כבר הכיר את האחות שלו – בשורות קשות היא עוטפת בפרגמנט תכלת, ולא טעה: "הפנקס הירוק נעלם." הזוג, שחיכה לגרוע יותר, נרגע. 

אך לבשורות קשות באמת יש נטייה להגיע ברגעים הכי לא מתאימים. דווקא ביום ההולדת של יואל, כשהשולחן שפע שקדים ירוקים, תאנים סגולות ועוגת גזר, ואי אפשר היה להחניק את ריח המנגו, נכנס אליהם מזכיר הקבוץ בפנים חמורים: הגיעה תלונה מההסתדרות. ד"ר הורוביץ, נכתב בה, מקבל למרפאת הקיבוץ גם פציינטים מקיבוצים אחרים, וגרוע מכך – כאלו שיש להם פנקס "מכבי" אפור. והוא מתבקש, חייב, נדרש, לעזוב עוד הלילה. כבר דאג לו המזכיר לעבודה בבית החולים המרכזי בעיר. בכל זאת התחנך על סוציאליזם ואחוות עמים.

ליואל הסבירו שיהיה לו הרבה יותר טוב בעיר, עם מורה פרטי לכינור וחדר משלו. סופסוף יוכל לבחור לו חיית מחמד. ובכלל, אין הרבה עתיד במקום שבִּמקום ללמוד בו מתמטיקה ופיזיקה עובדים ברפת. ארזו את הבושה והשאירו את דירת עובד החוץ נקייה וריקה מחטאים.

בבית החולים עבד עשרים וחמש שנים, לפני שפרש בכורח עם קרן השתלמות לא מנוצלת וימי חופש שפג תוקפם. הרוטינה היתה ברורה: התעוררות ב 06:30, התעמלות בוקר עם מאיר הרניק, מיץ סחוט, ביקור בשירותים עם עיתון בוקר, חלוק לבן צחור עם כל הכפתורים רכוסים וסטטוסקופ. בערב – הליכה רגועה עם הכלב, האזנה לשידור החוזר של מדור "חיפוש קרובים", ביצה רכה ופרוסת לחם אחיד. לא שכח לשאול את יואל אם הכין שעורי בית ולהודות ללובה על הפרי שהטמינה בבוקר בתיק הרופא מעור חום, אותו תיק ששימש אותו גם בקיבוץ. 

באחת השבתות הגיע לתורנות המיון שלו אחד מרופאי הקיבוצים באזור. הסתכל דוקטורוביץ לחדר המתמחים, קיווה שיגיח ממנו אחד הצעירים. בלע רוק, נטל ידיים בחומר מחטא, בדק את הרופא לפני ולפנים, ושלח אותו לקרדיולוג. רגע לפני שעזב את המיון אמר לו אותו רופא: 

"תראה, אריה, דוקטור, אלו היו זמנים אחרים, היום לא הייתי עושה את זה. זה לא הייתי רק אני. זה בכלל לא היה רעיון שלי. אני מקווה שתסלח לי לאחר שתבין." המשיך דוקטורוביץ לכתוב את ההפניה לניתוח והוסיף בה: בעיית כליות ממושכת.

בינתיים בגר יואל, נטש את הכינור לטובת כדורסל, למגינת ליבם של הוריו, והתגייס לצבא כעתודאי רפואה. לאחר טקס סיום הלימודים, בו קבל מהוריו מד לחץ דם שהכספית בו עולה ויורדת ותיק עור חום, ללא ברכה, שב לחדר נעוריו.   

הבית של משפחת הורוביץ הוטלא משני בתי סוכנות עם שתי כניסות. באחד מהם פתח האב, שפרש מבית החולים, קליניקה לרפואה כללית. אהובה קבעה את התורים, סיננה פציינטים טורדניים והקפידה שלא יישאר בחדר לבד עם פציינטיות צעירות או בוגרות נאות. גם לרופא היתה פינה מוקפדת – תיבת מתכת נעולה, אפילו מפני אהובה-לובה. על הקירות תלו מכתבי תודה ממוסגרים ותמונות תינוקות שהייה שותף בגידולם. 

בגיל שמונים וחמש החליט לסגור את הקליניקה. בחלומות עדיין חיכך ידיו בנוזל חיטוי אדום, קרב אוטוסקופ לאוזן כאובה, טפח על כתף אב צעיר, לבש מדים של הצבא הבריטי נושא תחבושות בצבע חלודה בארגז כלים ונותן אנטיביוטיקה רק למי שיש לו סיכוי. אמרה לו לובה: 

"אתה כמו גנרל בדימוס שמזיז עדיין כוחות מתוך שינה." 

ועוד אמרה: 

"חבל, ארינקה, על הקליניקה שלנו. כבר יש חדר המתנה נחמד ופציינטים קבועים, אולי תיתן אותם ליואל וירווח גם לו?" החליפו את השלט בכניסה:

מרפאת ד"ר הורוביץ ובנו. 

בזמני קבלת קהל נהג אריה לעקור יבלית בגינה. כשתמו העשבים משך ייחורים מצמחי הגרניום, שיתרבו וישַמחו בצבעיהם הרעננים. כשיצא פציינט מוכר ניגש אליו ושאל, אגב אורחא: נו איך היה? דופק בדק לך? את הבלוטות מישש היטב? כשיצא פציינט חדש לחץ לו יד ואמר: אני ד"ר הורוביץ האורגינלי. אם התלווה כלב לפציינטים – זכה לליטוף אישי ולחטיף שהחזיק בכיס. 

הפציינטים התרבו כייחורים, אשתו של יואל הצטרפה לאם בארגון התורים והחליפה אותה בשמירה על הפציינטיות. כשהציץ יואל דרך החלון בלחיצות הידיים של אביו, תמה מדוע "לא תחמוד" הוצב אחרון ברשימת הדברות. אולי אפילו צריך היה להוסיף ברור יותר ש"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו," ונשבע להיות אבא אחר.

באחד האמשים, כשיצא הפציינט האחרון, עלה באפו ריח עוגת קישואים ישנה, שהדליקה במוחו את השאלה אלו עוד סודות החביאו הוריו. מיד ראשונה ידע שלתוך הבגידה השנייה מחליקים הרבה יותר בקלות מלראשונה. פתח ביד מהססת את קופסת המתכת, לא בטוח אם באמת רוצה לגלות אמיתות חדשות שהזדקנו. היה בה רק מסמך אחד כתוב בלטינית. במרכזו, באותיות ברורות – לאו הורוביץ, הפקולטה לוטרינריה. 

"נו, יכול היה להיות יותר גרוע," מלמל, טמן בחזרה את הדף וסגר את הקופסא בתשומת לב.  

כאביו לפניו, לא הרשה לעצמו יואל לקחת ימי חופשה רבים, ובכל זאת יצא עם המשפחה לזנזיבר לכבוד עשרים שנות נישואין. הבן הבכור, שי, בן השבע עשרה, הסכים להצטרף בתנאי שיקבל קורס צלילה. בגדי הצוללן הדגישו קומה גבוהה מאביו ומסבו, שרירים רעננים ועור נטול פיגמנטים מיותרים. 

הוי העלומים, העלומים, נאנח יואל והידק את בגד הים שלו למפשעה.