מאמר מיוחד לציון היארצייט של הסופר דוד שחר

דוד שחר הסופר הוא דוד שחר של סדרת שמונה הרומנים שכותרת העל שלהם היא "היכל הכלים השבורים" או ה"לוריאן" – שתי כותרות שנתן להן שחר במהלך פרסום הסדרה – ושתיהן באזכור ברור של האר"י, לוריא, ושל התפישה הקבלית של האר"י. שחר אומנם פרסם סיפורים לפני שהחל ב"היכל הכלים השבורים", וגם במהלך הסדרה, אך אין מי שיחלוק שאי אפשר להשוות את ערכה של הסדרה, את היכולת הספרותית שבה, את העומק הרעיוני שלה, לאלה של יצירותיו האחרות, שחלקן גם הוא נאה, אך רחוק מערך הסדרה. יתרה מזו, אין דומה להיקף יצירה זו של דוד שחר בכל הספרות העברית של המחצית השנייה של המאה העשרים. בשל סדרת "היכל הכלים השבורים", שאין דומה לה בהיקפה ובכוונותיה בספרות העברית החדשה, דוד שחר הוא אחד היוצרים הגדולים של הספרות העברית במאה העשרים. יצירת דוד שחר לא זכתה להערכה הראויה לה, על אף שמספר חוקרי ספרות מעניינים וחשובים כתבו עליה. אני מודה שעם כל הערכתי לה ואהבתי לה, לא כתבתי עוד בחייו דיי עליה, ולא נלחמתי אז את מלחמתה. אנסה לעשות זאת עכשיו שוב וטוב יותר:

א.

מחזור ה"לוריאן", שנקרא על ידי שחר גם "היכל הכלים השבורים", מתקשר כאמור בשני שמותיו בשמו ובדמותו של רבי יצחק בן שלמה לוריא, האר"י הקדוש מצפת. הוא אבי תורת הקבלה הארצישראלית, בן המחצית השנייה של המאה השש-עשרה. על-פיה, בבריאת העולם, כלי החומר, הבריאה הגשמית, לא הכילו את האור האינסופי שהושם בהם ונשברו. לכן, האדם נברא לעסוק בתיקון העולם השבור. היהודי ממשיך ביתר שאת בתפקיד זה. ובירושלים, שהיתה מרכז חייו של שחר מלידתו ב-1926, על אחת כמה וכמה.

את מחזור רומנים זה, לדעתי, אחד השיאים בסיפורת העברית של כל המאה העשרים, שיכול להשתוות במטרותיו ובהיקפו ליצירת ברנר וליצירת עגנון, החל שחר לפרסם ב-1969. הוא המשיך בו עשרים וחמש שנה (הכרך האחרון יצא ב- 1994), ולא סיימו עד פטירתו ב-1997. הוא מכיל שמונה יחידות או, בלשונו של דוד שחר, שמונה שערים. אליו יש להוסיף פרגמנט לא גמור, "אל הר הזיתים", שנמצא בעיזבונו של שחר, וכנראה יועד להיות רומן תשיעי בסדרה הנועל אותה. אחרי מות דוד שחר, פרגמנט זה פורסם על-ידי פרופ' מאיר שחר, בנו של הסופר, כספר העומד בפני עצמו. כאמור, אין עוד סופר בספרות העברית בת זמננו, שלקח על עצמו משימה שהיא לא רק חווייתית, אלא גם רעיונית בהיקף שלקח על עצמו שחר, והתמודד עם רובה בהצלחה אדירה. במחצית השנייה של המאה העשרים, יש עוד סופר אחד שלקח על עצמו להתרכז בבניית עולם רעיוני שלם אחד הוא יצחק אוורבוך אורפז. לדעתי, גם הוא לא זכה להכרה הראויה, וגם זאת בגלל ההסתייגות של התרבות הישראלית בת זמננו מעולם חווייתי ורעיוני אחד.

ב.

הרומן הראשון, או השער הראשון כלשונו של שחר, "קיץ בדרך הנביאים", הוא תיאור ילדות של המספר, שבו קווים אוטוביוגרפיים ברורים. הרומן נפתח בביקור שעורך הגיבור, גבריאל יונתן לוריא, בבית הוריו של המספר בירושלים. זו פתיחת המחזור כולו, ואל תיאור זה יחזור ה"לוריאן" כולו שוב ושוב מזוויות שונות. אחת האפיזודות החשובות בביקורו של לוריא בפתיחה היא התיאור הראשון של הלילה הירושלמי. החשכה והאור כשני כוחות, שתי ישויות, הם מסמלי המפתח של כולה. גבריאל יונתן לוריא לוקח את הילד שטרם ראה שמי-לילה בזרועותיו, ויוצא עמו אל הלילה הירושלמי:

"ראיתי את השמים והנה הם פתאום שחורים ובהם נקודות אור רחוקות קטנות. 'אלה הם הכוכבים', אמר לי גבריאל והוסיף: 'צבא השמים' [—] לשונות רוח צוננות, קלות, רחשו בין הענפים והביאו אתן מרחוק, מעבר הר הצופים, ריח של לחלוחית אדמה [—] והוויית חומת העיר העתיקה וההרים סביב, הר הזיתים והר הצופים השרויים בחשכה, היתה נוכחת ועוצרת נשימה בכובד מהות עתיקת נשימה, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם ובאדישותה לאדם הקטן הרוחש על גבה…" (השער הראשון, "קיץ בדרך הנביאים", 16)

נוצר קשר בין הלא אנושי, היקום, לבין האנושי העברי-היהודי – ילד יהודי ארץ-ישראלי, החווה את הלילה של הר הזיתים, של הר הצופים ושל חומת העיר העתיקה. כאמור, תיאור חוויה זו של לילה ירושלמי חוזר ומופיע פעמים רבות כמוטיב-המפתח בכל המערכת המסועפת שבנה דוד שחר ב"היכל הכלים השבורים". ברוב הפעמים הוא מתואר באותן מלים או כמעט באותן מלים. לשם ההדגמה, יובאו כאן שתי חזרות כאלה: 

"ירושלים כולה על ההרים סביב לה [—] מרחב צלול ועמוק וגבוה ומפעים בכובד מהות עתיקת-נשימה, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם, ובאדישותה לאדם הקטן הרוחש על גבה. [—] למלה 'אלוהים' היתה משמעות לגבי דידי, הרגשתי משהו מן המרומז בה רק כשעמדתי, יצור קטן, בטל ומבוטל ונפעם, כנגד הרים ומרחבי המדבר ואינסוף השמים והכוכבים המספרים כבוד אל באין אומר ובאין דברים ובלי שיישמע קולם." (השער השלישי, "יום הרוזנת", 92)

"…ופתאום התעלף העולם בדממה רוטטת מתח: במרקם הכסוף פרפרו הוָיות אחרות בתוך ומעל למהויות העתיקות המגובשות כבר בלבוש-הנראה-לעין של כוכבים והר ועמק וזית ותאנה אשר חרף כל ממשותם המשקפת את עצמיותם [—] שומר כל אחד על סוד ייחודו, וכולם ביחד על ההוד המלא והרענן והחודר והרחוק והאדיש והקדמון והנורא של הנעלם המקרין בו גליו עלינו ודרכנו אל אשר מעבר לנו." (השער הרביעי, "נין-גל", סוף הרומן, 217-216)

הלילה הירושלמי אינו כבול לפרק ההיסטורי שבו הוא נצפה על ידי המספר. גבולותיו אינם הגבולות המנדטוריים. הוא גדול מהם לאין ערוך, אינסופי, וכך שם אותם בעצם לאל. זהו לילה אינסופי, ועם זאת זהו לילה ארץ-ישראלי, ירושלמי, שחווה אותו המספר חוויה אישית מאוד. הרבה סמלים צפונים בתבנית חוזרת זו, לאורך כל עשרת חלקי ה"לוריאן". הלילה הירושלמי מסמל גם כוחות נצחיים, גם כוחות היסטוריים בירושלים של תקופת המנדט, גם סמל אוטוביוגרפי מילדות המחבר. ירושלים מתוארת בתבנית עומק נסתרת, הלובשת פנים שונות לאורך ההיסטוריה.

והנה חשכה אחרת, חשכה שבמערה, מערות הסנהדרין, שמתוארת ברומן הראשון ב"לוריאן" כך: 

"הקפיצה אל תוך פי המערה היתה קפיצה [—] אל האפלולית הצוננת המשמרת במעמקיה הנסתרים את האוצר שנטמן בתוכה לפני יובלות רבים [—] האוצרות הגנוזים עדיין ומחכים לי שאבוא לחפור אותם ולגלותם לעיני השמש [—] היו אלה פניה האחרות של התחושה המוזרה והעמומה, אך עמוקת השורשים, שהיתה פוקדת אותי כשהייתי ניצב על שן-הסלע שבצד המערה הימנית, וצופה על מגדל מסגד הכפר א-נבי סמואיל. זו לחשה לי שאם רק יימצא בי הכוח לצפות בריכוז מוחלט, אראה את שמואל הנביא חוזר לביתו לאחר שסבב בית-אל והגלגל והמצפה, הכל ככתוב בספר שמואל: 'ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל.' [—] ואין עלי אלא להתרכז [—] כדי שבשן הסלע הזה [—] יסיים גלגל הזמן את מחזור הקפתו.

[—]

עיגול החיים הערביים, שנתגלה לעיני [—] כהמשך ישיר לכל מה שלמדתי בספרי התנ"ך על חיי אבותינו בארץ [—] אין הוא המשכה הטבעית, שהרי אני הוא החוטר מגזע אברהם יצחק ויעקב, היורש הטבעי והחוקי לבית דויד שמלך פה בעיר דויד. משהו השתבש אי-שם אי-פעם, כמין הצגת מסיכות אשר בה התחלפו בן המלך והנודד במלבושיהם: הנודד השתקע בבגדי בן המלך בחצר המלכות, ואילו בן המלך אחז במקל הנדודים ויצא לדרך ארוכה אשר בה עברו עליו חליפות ותמורות עד ללא הכיר." ("קיץ בדרך הנביאים", 20-21, 26)

בלשונו של שחר, משהו בהיסטוריה של אור היום השתבש, משהו שנגלה עכשיו רק באפלה. משהו זה הוא נושא מרכזי ביצירתו המחפשת אחריו.

במכלול ה"לוריאן" שלוש סיבות לשיבוש: אחת – טעות בהבנה. שנייה – מסכה, התחפשות. שלישית – ריבוי זוויות-ראייה אפשריות, ריבוי פנים. או בלשון אחרת: פעם נראה כאילו המספר פשוט טועה, פשוט חסר כוח בהבנת ההתרחשויות. פעם נראה כאילו הדמויות עוסקות בהתחפשות מתמדת. פעם נראה כי מאחורי כוח "מציאותי" הגיוני ואחיד , מסתתר כוח "פנטסטי", שהוא נסתר ורב-פנים בעיני ההכרה האנושית הדלה, והוא השולט באירועים. יש פה חידת גורל עברית שאין המחבר יכול לפתור, אבל הוא מכיר בקיומה. מרכזו של כוח גורל זה בעיני המספר המסתכל הוא ירושלים, על פניה הגלויות ופניה הנסתרות. 

ג.

הדמויות כולן מתחפשות. את התחפשות הדמויות אפשר לפרש פרשנות פסיכולוגית, אפשר לפרשה בהסבר היסטורי. אפשר להסבירה בקושי להתמודד עם המשמעות המטאפיסית הנסתרת, בקושי להתמודד עם הגורל.

אביא שתי דוגמאות להתחפשות ולמשמעה:

הנה דוגמא אחת: אחת הדמויות המרכזיות ב"לוריאן" היא ברל רבן, המתגלגל "מתחפש" לכנעני דרך אשבעל עשתרות הכנעני, ולאחר מותו הוא "מתחפש" לקדוש חרדי, ששרידי גופתו שציווה למדע כדי שלא יקברו קבורה יהודית, הופכים בקברו היהודי למהדרין, מקום התקבצות ל"יהודים שחורים", ומקור נחמה והתנחמות להם. לכאורה, צחוק הגורל, על אפו ועל חמתו של ברל. אבל אולי רומז המחבר, כי לא על אפו ולא על חמתו של ברל קרה הדבר, אלא בכך מתגשם יעד שמעבר לאדם. כלומר, אולי אין זה הומור שחור, אלא תמיהה על ההתחפשות של ההיסטוריה היהודית. ותמיהה זו היא טבעה הנכון ביותר של יצירת שחר.

הנה דוגמה שנייה: אל המישור המטאפיסי מגיע המספר ברגעי השיא של התעלותו הרגשית. התעלות זו מתוארת בפרוטרוט ברומן "נין-גל": הופעת רוחה של נין-גל המתה בערב שלאחר קבורתה בגן השושנים, לאחר זריחת הירח ועלייתו בשמים. גם בהופעה זו, של הרגשית מכל דמויות ה"לוריאן", נין-גל המתה, מדבר המספר על סוג של מסיכה וסוג של התחפשות: הלידה היא הרוח מתחפשת בגוף, והמוות הוא הרוח המתגלגלת ומתחפשת מן הגוף. בקטע השיא של 'אל הר הזיתים', שבו חזרה על אותו נושא של התגלות נין-גל המתה, מתאר שחר את "התחפשות היקום" כמסתורין הנובע מחולשת הכוח האנושי המכיר:

"ושלוש-עשרה שעות אחרי שנקברה גווייתה, בשעה אחת אחרי חצות אותו לילה, שמעתי את קולה של נין-גל דובר אלי [—] קפצתי משנתי ורצתי החוצה אל הלילה. כשהגעתי לגן-השושנים כבר השיל כדור-הירח את צעיפי-האודם והתרחק אל צינת הכסף. [—] 'תראה, שם,' לחשה, אבל אני כבר לא הספקתי לראות. [—] ופתאום התעלף העולם בדממה רוטטת מתח: במרקם הכסוף פרפרו הוויות אחרות בתוך ומעל ומעבר למהויות העתיקות המגובשות כבר בלבוש-הנראה-לעין של כוכבים וירח והר ועמק וזית ותאנה אשר חרף כל ממשותם המשקפת את עצמיותם בלשון המראות [—] שומר כל אחד על סוד ייחודו, וכולם ביחד על ההוד המלא והרענן והחודר והרחוק והאדיש והקדמון והנורא של הנעלם המקרין בו גליו עלינו ודרכנו אל אשר מעבר לנו." (65-64)

קטע זה מתכתב עם אותה אפיזודת הפתיחה של "קיץ בדרך הנביאים", כשמוציא גבריאל יונתן לוריא את הילד-המספר בזרועותיו לראשונה אל אפלת הלילה הירושלמי, עליה כבר דובר כאן. הוא חוזר במהלך "היכל הכלים השבורים" בכמה אפיזודות-מפתח, שהחשובה בהן, כאמור, היא ב"נין-גל", בליל קבורת הדמות האהובה עליו כל כך. אותו תיאור שב וחוזר כלילה ירושלמי, ב"אל הר הזיתים", חתימה-לא-חתימה של יצירה ענקית בהקפה זו, בפרגמנט זה, "אל הר הצופים", שב המחבר הנפרד מעצמו, ואומר אותם וודאות מיסטית, מטאפיזית, במלוא פה באוזני עצמו ובאוזני קוראו, יהא אשר יהא.

ד.

נין-גל היא אלת הירח של מה שאנחנו מכנים "אור כשדים", אותה אור של אברהם אבינו, אור עתיקת הימים, שהיתה של עמים אחרים לפני הכשדים ושל אחרים אחרי הכשדים. "המסע אל אור כשדים" הוא שם הרומן השני בסדרת 'היכל הכלים השבורים', מסע אותו רוצה לערוך שרוליק הספרן, יחד עם אוריתה האהובה עליו או בלעדיה, כדי להגיע אל שורש המוצא העברי שלו, שלה, של דוד שחר.

שרוליק אינו עורך מסע זה, לאחר דחיות שונות ומשונות, שבסופן הוא ממיר דתו ונעשה כומר קלוויניסטי. אבל המסע אל אור כשדים נערך ברומן 'נין גל' בדמיון ובאמנות, כשמוסרת שכבה אחר שכבה ומתגלה התשתית מעבר התחפושות. כל הדמויות ברומן זה ובכלל הרומנים בסדרה "לוריאן" חוות במקביל, בעת ובעונה אחת, שנים או שלושה פרקים של ירושלים. ההיסטוריה של המאה העשרים היא פרק אחד קצר. אילולא אור כשדים לא הייתה ירושלים ולא היו פרקים אלה.

מעבר לתחפושת הפסיכולוגית ומעבר לתחפושת ההיסטורית יש תשתית נסתרת של גורל. בזכותה אנחנו כאן. אנחנו בעלי הזהות העברית. משמע, הדמויות בסדרה מדהימה זו וגם הסופר, וגם הקוראים – כולם שייכים לאותה זהות שבמאמץ אדיר עומדת הספרות על תקפותה שמעבר לספרות.

בעיני, כאן עיקר גדולתו של שחר כמספר. אין לבן אדם יכולת לסכם. אין די באמת השכלית ובאמת החושית. אנחנו אורחים  בנשף מסכות מסתורי. יש לנו יכולת להבחין בקיומו, אבל אין לנו יכולת להבינו. כיהודי, שחר מחפש את המפתחות ביהדות. זהותנו היהודית היא דרך אל מימוש הנסתר.

הרבה פרשות ב"לוריאן" מלמדות על אמונתו של שחר בזכותנו על הארץ, ועל דרך העימות והמאבק עליה, שהיא בלתי נמנעת. אחת מהן, המשקפת תפישה זו בדרך קומי-טרגית, כדרכו הרב-פנית של שחר, היא סיפורו של לואידור השתקן. לואידור המום, בהגיעו ארצה, מן הערבים המצויים בארץ, שחשב כי היא עומדת ריקה מדיירים ומצפה לו ולעמו. לואידור מבין כי: "לנו אין בעולם ארץ אחרת, ואין שני עמים שולטים בעת-ובעונה-אחת בכברת-ארץ אחת, ואם אמנם שייכת ארץ-ישראל לעם ישראל, צריכים הערבים להסתלק ממנה." (פרק ב', "יום הרוזנת"). כדי לא לעשות זאת בכוח, הוא מתאסלם, נעשה חאג', והולך ומטיף לערבים לחזור לחצי האי ערב שהוא מקומם. סופו שהוא נתפש בידי חבורת "בריונים ערבים מאנשי כנופייתו של אבו-עיסא", המתעללים בו, כורתים את אבר מינו ותוקעים אותו בפיו.

את נדידתו של שחר לאורך ה"לוריאן" בין שלושה פרקי זמן, עבר עתיק, עבר מנדטורי והווה של עצמאות לאומית, אפשר לנמק נימוק ביוגרפי פשוט: אלה שלושה פרקי זמן של חייו, מילדותו בירושלים המנדטורית ועד זקנתו בירושלים של סוף המאה העשרים: ירושלים המנדטורית היא ה"בראשית" האישית של חייו, ומשקפת לו בראשית קדומה, מפגש של פגניות, יהדות, איסלאם ונצרות. זוהי ירושלים בה נפגשים הפנים השונות של היהדות עם פנים שונות של האיסלאם תחת שליטתו של ריבון בריטי, שגם הנצרות שלו שאובה מן היהדות (ויש לזכור את פתיחת המערכת כולה, ברומן הראשון, בביקורו של "גור אריה יהודה", היילי סילאסי, בירושלים). ירושלים של קום המדינה היא ירושלים החצויה, שבה התנועה אינה עוד חופשית, שבה המפגש אינו קיים, ושבה, במידה מסוימת, אותם שמי לילה פתוחים ואינסופיים נעלמו, מכיוון שאין תחתם שום כברת ארץ שתהלום אותם. ירושלים שאחרי מלחמת ששת הימים היא שוב ירושלים שנפתחה, אלא שבה יש ריבון ישראלי, שבה יש ממסד חברתי שולט, שבה הבראשית המנדטורית הזדקנה וקיבלה ממדים שונים משהיו לה בבראשית. אנחנו לא נמצאים בנוף הזה, בחלל הזה סתם. עשייתנו היא התמודדות עם אתגר של פענוח הצופן שאנו חווים בו.  ההווה הגלוי הוא התגשמות זמנית של גורל מטאפיזי, אותו אנו חווים.

** התמונות בראש הדף באדיבות משפחת שחר.