הומאז' למשורר מאיר ויזלטיר במלֹאת שנתיים למותו

בספר הטוב ביותר של מאיר ויזלטיר "דבר אופטימי עשיית שירים" (1976, ספרי סימן קריאה), שיאו כמשורר מבחינתי, שראה אור לימים שלוש שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים ותופס רגע נדיר של התפרקות והשתנות של החברה הישראלית האורבּנית בכלל והחברה התל אביבית כמייצגת בפרט, יש שיר ארס-פואטי מן היפים שקראתי בחיי. עד כדי כך אהוב עליי שיר זה עד ששיננתיו ולמדתיו בעל-פה. לדעתי הוא מיטיב להגדיר יותר מכול מהו משורר. הנה:

*
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים אֶת חֵרוּת הָאֲמִירָה;
הִיא מְדַכְדֶּכֶת אוֹתָם, מַשְׁרָה עֲלֵיהֶם עַצְבוּת.
בְּעִצְּבוֹנָם הֵם מְסֻגָּלִים
כִּמְעַט לַכֹּל: לְיַלֵּל, לַחֲנֹק.
חֲשָׁד אָפֵל רוֹטֵט בָּהֶם
כְּמוֹ שֵׁן חוֹלָה,
וּשְׁנָתָם בַּלֵּילוֹת רְצוּצָה, חַרְקָנִית. בְּהִתְהַפְּכָם
עַל מִשְׁכָּבָם הֵם הוֹזִים
אָפְנֵי אֲמִירָה חֲדָשִׁים,
יְצוּקִים בִּדְפוּסֵי פַּחֲדֵיהֶם.

מה שכתוב בַּשיר, זהו מאיר ויזלטיר (2023-1941) עצמו: משורר חשוב ששירתו ידעה עליות ומורדות, אך אפשר לומר שבשֶׁל העידון האינטלקטואלי, הסוּבּטיליות, עוקצה נתקהה עם השנים, שהרי שירתו בנויה כולה על האירוניה, הרגש המאופק של נתן זך, בתוספת איזו אלימות בעטנית מתפרצת ורגישות לשונית של מי שהתאזרח בשפה העברית עם בואו ארצה כילד שנולד במוסקבה, וחש אותה, את השפה, מלֻווה בסנסואליות של סקס זְכָרִי נוקשֶה הרואֶה את החצר האחורית של החיים הישראליים שיש לו אליה סימפטיה.

אכן משורר חשוב ובמקום לגולל את חייו שוב ושוב, כפי שעשו ועוד יעשו במאמרים, מוטב לדבֵּר בשירים. ויזלטיר היה חסיד של קריאת הטקסט עצמו, וגם כשהוציא מבחר מַקיף של משורר מאוחר שבא אחריו, אך היה אהוב עליו מאוד, חזי לסקלי, לא כתב מסה דן-מירונית רחבת היקף, אלא רשימה קצרה שהיא קריאת כיוון במכלול המשורר. כך אעשה גם כאן. הנה ויזלטיר כליטראט משוכלל, בשירים והערות, בזיקה אל השירה עצמה:

ויזלטיר כתב בשיר מוקדם ביותר שלו על ההפרדה הדיכוטומית בין הפרסונה השירית היושבת למשורר על הכתף ובין האדם הכותב. רוצה לומר, השירים בצד אחד והאדם הכותב בצד אחר. הנה מרובע יפה ומקצבי שלו שאומר זאת מפורשות:

*
לִפְעָמִים אֲנִי שָׁרוּי בִּמְחִצַּת שִׁירַי.
אֲחָדִים מֵהֵם. הֵם עוֹבְרִים עַל פָּנַי בַּלַּיְלָה.
לִזְכוּתָם עָלַי לוֹמַר שֶׁאֲנִי אָז שָׁלֵו,
טוֹב לִי עַל הַלֵּב, אֲנִי מְאַחֵל לָהֶם אַהֲבָה.

אבל לא תמיד בהקשֵׁר של השירה והתרבות המשורר ויזלטיר שלֵו. בדרך כלל הוא תלונתי ובעטני ואפילו כועס, לא בהכרח על השירים שלא עשו דבר, אלא על הקוראים המעטים שלדידו של המשורר, בדומה לוִיסלבה שימבורסקה בשירהּ "אחדים אוהבים שירה", נוטים לדפדף ולא להעמיק בבת-השיר. לאורך השנים, ויזלטיר נזף לא אחת בקוראים הן בשירים והן בראיונות שנתן.

אביו הספרותי הישראלי של ויזלטיר הוא כאמור נתן זך, אבל מֵעֵבֶר לים יש לו שני אבות נוספים, משוררים ניסיוניים מודרניסטיים גדולים מן החיים, עזרא פאונד, למשל יש לויזלטיר שיר בן שני חלקים מוקדם הנקרא "לפי תֵמָה של עזרא פאונד" וא. א. קאמינגס, שעל שירו הידוע:
my father moved through dooms of love
הגיש בשעתו ויזלטיר הצעיר עבודה אקדמית מקיפה בתורת הספרות. אך מה עושה ויזלטיר בכרך שירֵי קאמינגס בשעות הפנאי בשיר מוקדם שלו. אויה! אנא ראו. הוא לא קורא בו, אלא מבצע מעשה אלים קטן ויומיומי:

בלדה

הרגתי זבוב בשירי קַמִינְגְס:
היה זה בַּבּוקר, השכֵּם בַּבּוקר,
וחלציי היו עדיין שוקקים ממךְ
(אך לִבי ועיניי לחצו לי)
והחזקתי רפויות וקלושות בַּספר,
ומחצתי זבוב בשירֵי קמינגס.

הזבוב העדיף את הבשר על הדומֵם,
והתקרה נשארה לְבוּנָה בלי הנקודה השחורה ששלטה בה
ורגע חוטמי, ונכנס בין דפי הספר
כמי שלא ידע על שיגעון האדריכלות של מינוֹס,
והדבר היה השכֵּם מאוד בַּבּוקר,
ומחצתי זבוב בשירי קמינגס.

כשאפתח את הספר אחרי שינה,
ואחרי ארוחת-בוקר של אחר-הצוהריים,
יצנח הזבוב ולא יהיה עוד רלוונטי;
אך דומַנִי כי קשה לי להסביר כיצד הרגתי
זבוב בשירי קמינגס.

השיר כותרתו "בלדה", אבל קשה להגדירו כבלדה. בלדה קלאסית היא שיר סיפורי. הבלדות האנגליות, האיריות או הסקוטיות. הבלדה היא מקבילה קלאסית לסיפור הקצר המודרני. זה שיר עלילתי קצר בשורות סדורות המספֵּר בעיקר משהו מלודרמטי על גיבור טרגי. כאן לא מיניה ולא מקצתיהּ. אין כאן ממש סיפור מתפתח, אלא מצב, אנקדוטה. יש כאן גיבור מודרני שאינו גיבור. סתם מישהו שלאחר מעשה אהבים הרג זבוב. לא משהו ששווה באמת להתעכב עליו, ובכל זאת מתקבל עולם ומלואו של גבר רפֶה, המזכיר ומרפרֵר לאגדה של האחים גרים "שבעה במכה אחת", אבל באופן מודרני כשורותיו היפות של יהודה עמיחי "פִּרקי ממני את שריון גופייתי המצהיבה, / נלחמתי בכל האבּירים, עד החשמל כבה" ("והיא תהילתֶךָ").

יש כאן אזכור כמובן למבוך המפואר שבנה מינוֹס במיתולוגיה היוונית ושם נכלא המינוטאורוס, אותה מפלצת שחציהּ אדם וחציהּ שור. רוצה לומר כי הזבוב נכלא למבוך ממנו לא ייצא, והרי האדם הוא מין אל קטן כמותו בעיני עצמו, אך בדומה לזבוב רגע חי ולרגע אחר פֶּגֶר, חֶרֶק מת. רגע חולף. יש כאן גם זלזול במעשה האמנות עצמו כי מה כבר אפשר לעשות עם השירים של קמינגס, אדם ששבר את חוקי הסמניטקה, התחביר ואפילו המורפולוגיה של הלשון האנגלית כדי לכתוב שירים א-טונליים שבורים, ממש כזבובים נושרים ומתים. עם זאת, הזלזול הזה ביחס למעשה האמנות, אם לדייק, הוא בַּסתמיות שבדבר. במקום לנתח את שירֵי קמינגס, אנחנו הורגים בהם זבובים.

ממש כמו סימן טוב ב"בלדה על סימן-טוב וסימן קריאה" של חנוך לוין, כאשר סימן-טוב אומר בהומור רציני ביותר שכתב העת של פרופ' מנחם פרי "סימן קריאה" עבה דיו כדי לשמש מעצור לדלת. חפץ בעל ערך רוחני מקבל מֵמַד גשמי נמוך תְּלוּשׁ הקשר ומוצא. לוין וויזלטיר, אגב הכירו זה את זה, סַבּוּ בשנות השבעים והיו יוצרים מרכזיים בכתב העת "סימן קריאה" וּויזלטיר אף שכנע את לוין לנסות ולכתוב גם סיפורת. תפיסת העולם של השניים מתחברת ודומה במהותה, אף כי הם אמנים שונים. בעצם אפשר היה להרוג באופן סתמי את הזבוב גם בשירי ת"ס אליוט, עזרא פאונד, או ואלאס סטיבנס. ויזלטיר שוב מרמז לאדישות העולם כלפי מעשה האמנות האיכותי. בשיר מצוין אחר שלו מהתקופה המוקדמת שפתח אחת מחוברות "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד וקרוי "מכתב לדוסטויבסקי" הוא מנהל שקלא וטריא עם הרומניסט הנצחי על שינוי היחס האישי שלו, של ויזלטיר, לכתביו, ואדישותו כלפיהם, כשפעם גמע אותם בשקיקה והיה נלהב, ובכל זאת מודה בהשפעה העצומה שלו עליו.

בשיר מוקדם קצר אחֵר אומר וילזטיר את הדברים מפורשות, דהיינו את היות העולם אדיש לשירים ולמשוררים מבלי שקרא בשעתו את שירהּ הנודע של ויסלבה שימבּורסקה "אחדים אוהבים שירה" שתורגם לעברית הרבה אחרי כתיבתה שיר הזה:

*
הלילה אנחנו קוראים שירים, אבל העולם איננו
קורא שירים הלילה, ולא בלילות אחרים
איננו קורא שירים, אפילו לא
את היפים ביותר, לעולם
לא יואיל העולם לקרוא אפילו
את היפה ביותר בַּשירים
אפילו נפציר בו, אפילו נפציר בו מאוד
הוא לא יסכים.

אפילו אירוע טראומתי בחיי עם כמו השואה עובר באופן אירוני ואפילו הומוריסטי דרך המֵמַד של הספרות והספר אצל ויזלטיר. הנה שיר מוקדם שלו בעל שם ארוך מאוד ומוצלח המדגים זאת יפה, שיר שבלב לבו רעיון מקורי:

אבא ואימא הלכו לקולנוע, אילנה יושבת לבד בכורסה ומעיינת בספר אפור

היא מדפדפת, דודים ערומים
רצים ערומים ורזים כל-כך,
וגם דודות עם הטוסיק בחוץ
ואנשים בְּפיז'מות כמו בַּתיאטרון
ומגיני-דוד מבּד,
וכולם כל-כך מכוערים ורזים,
ועיניים גדולות כמו לעופות.

זה נורא משונה וכל-כך אפור. ואילנה יש לה עפרונות אדומים
וכחולים וירוקים וצהובים וּוְרודים.
אז היא הולכת לַחדר שלה
ומביאה את כל העפרונות היפים
ומציירת בחֵשֶׁק גדול
לכולם משקפיים ופרצופים מצחיקים.
ובייחוד לילד הקירח הרזֶה
היא עושה לו שפם ענקי, אדום כָּזה
ובסוף השפם עומדת ציפור.

אבל ויזלטיר לא תמיד מלנכולי או הומוריסטי באשר למצב השירה והספרות בעולם, לא תמיד הוא מתייחס באדישות ובסלחנות ליוצר וליצירה בתוך ההוויה ולמי שאמור לקבל את הקֶלֶט הזה. יש פעמים שהוא כועס נורא כמו בשיר הדגל שלו "קַח" הנושא את שם הספר היפה שלו שראה אור בספרי סימן קריאה ב-1973, ולאחרונה יצא לאור שוב באותו הפורמט לקראת יובל להוצאת סימן קריאה. כאמור "קח" ו"דבר אופטימי עשיית שירים" הם לדידי הספרים המייצגים את שיאו של ויזלטיר כמשורר. בריאיון בשחור לבן איתו בשנות השבעים לטלוויזיה הוא מאיר ומסביר את השיר. הוא אומר עליו:

"גם קריאת תיגר היא מחווה של ידידות. השיר הזה בעצם הוא ידידותי לקורא. הוא לא תוקפני. הרבה קוראים תפסו אותו כמין שיר תוקפני בהתחלה, מין מכה לקורא לפני שהוא ניגש לשירים. זה לא כך. אתה מוכרח להסתכל בעיניים פקוחות אל הריאליה או לא להסתכל עליה בכלל. כלומר, יש לך מצב שאנשים משתמשים בשירה בצורה אומללה. קוראים שירה בצורה אומללה, ולמעשה לא מפיקים ממנה מה שאפשר להפיק, ואז אתה בא אליהם בהצעה אלטרנטיבית. אל תקראו את השירים. תעשו בהם כל מיני מעשים שאתם עושים בחפצים אחרים. טוב, את המעשים האלה קשה לעשות למעשה באורח פעיל. קשה לאדם שהלך לחנות וקנה לו ספר, לעשות בו את המעשים המפורטים בשיר, אבל הפנייה הזאת אולי היא תשפיע עליו לעשות בשירים דברים שהם יותר לרוחי".

הנה השיר "קַח" ואתם הקוראים תחליטו אם זאת באמת מחווה של ידידות ואם הייתם רוצים להתיידד עם שירת ויזלטיר:

*
קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא
עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:
יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ
בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ.

זְרֹק אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לַיָּם
לִרְאוֹת אִם הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת.
שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגָּז
לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד בָּאֵשׁ.
מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ
לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת:

הַסֵּפֶר הַזֶּה הוּא סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר
וְאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים, וְאִלּוּ אַתָּה
סְמַרְטוּט בָּשָׂר, אוֹכֵל עָפָר וְזָב דָּמִים,
בּוֹהֶה עָלָיו נִים וְלֹא נִים.

הבה נקפוץ עם שירת ויזלטיר וההיבטים הארס-פּואטיים בה עשרות שנים קדימה משנות השבעים של המאה העשרים אל המילניום הבא לשנת 2018. ויזלטיר כבר משורר מוכר וידוע, הייתי אומר אפילו קאנוני. הוא חתן פרס ישראל ושיריו נקראים ונלמדים. כעת הוא כבר בפוזיציה אחרת כיוצר כמי ששיאו מאחוריו. והנה הוא בוחר שוב לפתוח את ספרו המאוחר "האדם הנידף" שעוסק רבות בזִקנה בשיר ארס-פואטי בשם הכביכול פשוט "הטקסט", שבו הוא עוטה על עצמו את גלימת הומרוס, המשורר היווני הקדום שכתב את "האיליאדה" ואת "האודיסיאה". לויזלטיר רומן עם הומורס בשיריו. יש לו שיר מוקדם בן כמה חלקים הנקרא "שלושה בהקשר הומרי".

הטקסט

הַטֶּקְסְט הוּא כָּל מַה שֶּׁאֲנִי זוֹכֵר הַיּוֹם. הַטֶּקְסְט וּשְׁמִי.
הוֹמֶרוֹס, אוֹמְרִים לִי יְדִידַי הַבָּאִים לְבַקֵּר,
סַפֵּר לָנוּ עַל הַשָּׁנִים הַמֻּפְלָאוֹת, הַמְהֻלָּלוֹת
עִם חֲבֵרֶיךָ הַמֵּתִים כְּשֶׁעוֹד הָיוּ מְלֵאֵי חַיִּים וְתַאֲוָה,
סַפֵּר עַל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים, עַל טִלְטוּלֵי הַהַפְלָגוֹת,
עַל הַנָּשִׁים הַיְפֵהפִיּוֹת בְּאִיֵּי הַיָּם, וְגַם בְּנוֹת הַמָּקוֹם –
עַל כָּל הַמַּרְאוֹת שֶׁנִּגְלוּ לְעֵינֶיךָ
לִפְנֵי בּוֹא הָעִוָּרוֹן.

אֲבָל אֲנִי כְּבָר יָכוֹל לְסַפֵּר לָהֶם רַק אֶת הַטֶּקְסְט.
רוֹצִים לִשְׁמֹעַ שׁוּב עַל הַקִּיקְלוֹפִּים וְעַל שִׁירַת הַסִּירֶנוֹת?
אוֹ אוּלַי עַל שִׂיחָתוֹ שֶׁל אוֹדִיסֵאוּס עִם אֶבְמֵיאוֹס?
רוֹעֵה הַחֲזִירִים הַנַּעֲלֶה, שֶׁדִּבֵּר כֶּחָכָם בָּאָדָם?
אֲגוֹלֵל כָּל פָּרָשָׁה שֶׁחָשְׁקָה בָּהּ נַפְשְׁכֶם, כָּל שִׁיר בָּאוֹדִיסֵיאָה.

אַךְ אֶת הַטֶּקְסְט יוּכְלוּ לִקְרֹא מִתּוֹךְ הַדַּף,
אִם יִתְחַשֵּׁק לָהֶם. לְכָךְ אֵין הֵם צְרִיכִים אוֹתִי –
זָקֵן רָפֶה, עִוֵּר, שֶׁזִּכְרוֹנוֹ בּוֹגֵד בּוֹ.

מאיר ויזלטיר דובר אלינו בשיר הזה מנקודת מוצא שאינה מוּכּרת לכל אחד ולכל אחת מאיתנו. זו הפוזיציה של המשורר הוותיק, המוּכּר והקנוני, שְׂבַע הקרבות הפואטיים והכיבודים. נכון, הוא מרחיק עדותו עד להומרוס העיוור, המזכיר כאן כמובן את המסורת המאוחרת יותר של הבָּארְדים הקֶלטים השרים את שיריהם בפני קהל מימי הביניים, גם הומרוס הקדום כנראה אמר את האפּוס בעל פה והיה בראש וראשונה משורר אוראלי, אבל ויזלטיר על עצמו הוא מדבר בעצם, אליו כמשורר מודרני וכיוצר הוא מתכוון. לא לחינם שָׂם ויזלטיר את השיר המצוין הזה בראש ספרו האחרון "האדם הנידף – סימני חיים בעשור השני של האלף השלישי" וקרא לו "הטקסט", במטרה להוכיח את מה שהמודרניסטים מאמינים בו עד היום שהטקסט בצד אחד והאדם בצד האחר. אלה שני דברים נפרדים הקיימים כשהם לעצמם.

גם השימוש במילה "טקסט" ליצירת ספרות מקורה בתורות פורמליסטיות מודרניסטיות של תחילת המאה. ויזלטיר במכֻוון לא משתמש במילה יצירה או שירה, אלא בטקסט, משהו קר, נתחני ואובייקטיבי, על אף כל האִזכּוּרים השזורים לאודיסיאה שכולנו יודעים כי היא יצירה או אפּוס, או שירה גדולה. אתם מבינים? כבר לא צריך את המשורר. די לנו בטקסט. זָקֵן הִנְּךָ, כְּלַךְ לְךָ! הסתלק מכאן. המשורר מיותר ושיריו נותרים לאחרים. הוא כבר אינו רוצה לספֵּר לנו על זמנים אחרים, על המשתאות עם יונה וולך ויאיר הורביץ, על הבוהמה של שנות השישים. הוא נותר והוא עייף. נשארנו עם הטקסט. המשורר בתפיסה המודרנית חוצת התרבויות מסרגיי יסנין ועד יונה וולך צריך למות צעיר. לבעור כפרח לוטוס באש הגדולה המכלה של היצירה ולהיעלם. אבל לוִיזלטיר, למזלו, להבדיל מוולך והורביץ, זה לא קרה. עם זאת, זו התפיסה הספרותית של דור המדינה ודור שנות השישים את הזִקנה. אין אצלם סובלנות כלפי התופעה הזאת.

אליבא דהמשוררים הללו זִקנה היא דבר רע. אין באמת כזה דבר להזדקן יפה. אתה יכול להתאבד, או למות צעיר, או להתאבד בהדרגה מנוולת כמו דוד אבידן, אבל אין זִקנה יפה. הזקנה היא דבר מכוער ומוטב שלא הייתה באה לעולם. אין השלמה איתה. כך היא נתפסת בשירה של המשוררות והמשוררים המרכזיים בדורנו שהספיקו לעבור איזשהו תהליך של קנוניזציה, בין אם שיריהם על הזִקנה נכתבו בהיותם צעירים כמו "ערב פתאומי" של אבידן המוּכּר יותר על פי השורה הראשונה שלו "אדם זקן – מה יש לו בחייו" ובין אם הם נכתבו ממש בשעת זִקנה כמו במקרה דנן של ויזלטיר האומר בשיר אחר בספר במעין הומור גברי: "אני קָרֵב מהר / וכבר נכנסתי לתחומי הגיל / שבו השאלה המתבקשת / העומדת על קְצה הלשון, / היא: הוא עדיין פה? עודנו חי? / כן, כך אני מרגיש – אך רגשותיי / מעניינים את הסבתא. // איזו סבתא?" ("בזמן קָרִיב"). כותרת השיר היא כמובן שתי מילים מתוך תפילת הקדיש.

בראיונות ויזלטיר תמיד גיחך כששאלו אותו ממה הוא מתפרנס. אני מניח שבעולם אידילי ואידיאלי כפי שדמיין אותו, היה ודאי רוצה להתפרנס משירה. אבל כמו השורה בשיר "נערת רוק" של תלמידו המובהק של ויזלטיר, יצחק לאור, "אין דבר כזה". לא קיים בַּמציאות, ולכן תמיד ענה, שהוא התפרנס מעריכה ובעיקר מתרגום. לויזלטיר כאינטלקטואל מובהק, על אף שבסיס שירתו אינו אינטלקטואלי אלא המבע השירי הדיבורי הפשוט דווקא, כליטראט, יש בהחלט יומרה, גם אם יתכחש לה, להנחיל לקהל ספרות ותרבות, ויש לו דיאלוג לא רק עם הומרוס, אלא כמתרגם בעיקר עם אחד מגדולי הקלאסיקונים בכל הדורות, המחזאי והמשורר ויליאם שייקספיר. הוא נודע בתרגום מחזותיו של שייקספיר, בעיקר "מקבת" האהוב עליו שעלה בתיאטרון, אך פה ושם גם תרגם מן הסונטות של שייקספיר בלשון ישירה וחצופה. הנה התרגום שלו לסונטה השובבה והידועה מס' 130.

*
עינֵי אהובתי אינן שמשות,
שׂפתיה אדומות פחות מדָם,
מוּל צְחור שלגים שָׁדָהּ שחום מעט:
כתַיִל השחור שְׂער קודקודה:
ורדים ראיתי, אדומים, צחורים,
אך גוֹן ורדים לֶחְיָהּ אינו שוזֵף,
ויש בשׂמים יותר נהדרים
מריח הֶבֶל פיה הנודף.
קולהּ אהוב עליי, אבל אדע
כי כינורות צלילָם יותר ערֵב:
עינִי לא ראתה אֵלָה בצעדהּ,
אהובתי דורכת על עקֵב.
אף על פי כן, אַהֲבָתִי שלֵמָה
וכל ההשוואות הן על בּלימה.

ויזלטיר ידע היטב כי תרגום הוא כפי שמשוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק קבע: נשיקה מבעד למטפחת, ובעיקר תרגום שירה שהוא כמעט בלתי אפשרי. לכן קרא לספר תרגומי השירה המקסים שלו "פגימות", משל בלית ברירה פגם במקור היפה כדי להנחיל אותו לנו קוראי העברית.

לויזלטיר ככלל, מעבר לתרגום היפה למחזה "מקבֵּת" שעוד למדתי בתיכון עם מורתי חנה רוזנצוויְג, יש חיבּה לדמותו של אותו מלך גברי תְאֵב שלטון ההופך אט אט צמא דמים בלא סיבה ואל לזוגתו, ליידי מקבת. אולי זה יְסוד הרוע הטהור שבאדם שפיתה את ויזלטיר לעסוק רבות, כמו יוצרים אחרים, בגיבור זה. ממש כמו שהרוע המקרי והטהור פיתה את טרומן קפוטה ברומן האלמותי שלו "בדם קר". כבר בשלב מוקדם של העשייה הספרותית שלו ויזלטיר כותב שיר על מקבת במבנה של סונטה חופשית.

הוא כותב את "סונטה לפעמים מקבת", שבה הוא משיב את השלווה לביתו של המלך המסוכסך נפשית, זה שבחר ברוע הטהור המביא לכיליונו. ויזלטיר אהב לקרוא ולכתוב אלגיות וסונטות, באשר לאלה האחרונות הוא גם מסביר בדימוי גברי אופייני יפה מדוע. בסוף מבחר מאוחר של סונטות שהוציא הקרוי פשוט "פנקס סונטות", שכתב לו אחרית דבר עוד איש ספרות נהדר שהלך לא מזמן לעולמו המתרגם והמסאי, פרופ' עמינדב דיקמן, ידידו של המשורר, מסביר ויזלטיר: "אני חושב שבחרתי דווקא בסונטה בזכות גמישותה – כי בניגוד לצורות מסורתיות מקובעות אחרות, היא מסוגלת לגילויי גמישוּת מפתיעים, היא יכולה להיות נערת גומי". הנה הסונטה על מקבת המנומנם והמפויס:

סונטה לפעמים מקבּת

לפעמים מקבֵּת יושב על המרפסת.
שמש מנשקת את כפות ידיו.
הוא חולם על פרחים ליום הולדתהּ
של ליידי מקבֵּת המטורפת.

הוא מבּיט בשִׁוויון נפש
על בית-העלמין המלכותי
שֶׁשֶּׁמֶשׁ מַשווה אותו לגינות אחרות.
ברבורים צחורים חיים על האגם.

מתוך חלונות המטבח מתגלֵש הֶבֶל חם.
הסוסים השמנים בָּאורווה ממוללים תבן.
מישהו נכנס בַּשער וסוגר אחריו את הפשפָּש.
הוא מחליף מילה עם הגנן, שמצבּיע על זן חדש של ורדים.

הכול שקוף עד בּירְנָאם, גבעות מוֹריקות.
שינה מתוקה אוכֶפֶת על עפעפּיו.

אולי כדאי לסיים את הרשימה הזאת ברצף של שירים קצרצרים, מרובעים, העוסקים לדידי בתחושה האישית והאנושית של המשורר בטרם כתיבת שיר. מה בא לפנֵי, משהו שאוטוטו יבוא ויתגלם, במקרה של ויזלטיר כמשורר בדמות שיר, מתוך הנפש והמחשבה, וכמובן, איך אפשר לא, האחרון שבהם הוא שירון תל-אביבי קטן המתחבר אל הארס-פואטי שבו המשורר מהלך ברחובות תל אביב. ויזלטיר הוא המשורר בה"א הידיעה של העיר הזו בחצי השני של המאה העשרים, בעיקר במחזור הנודע שלו "שרטוטים תל-אביביים" ממנה לקוח השיר הנודע שהולחן על ידי שלמה גרוניך "יש לי סימפטיה", אבל כוונתי לשירון קצרצר אחר התמחבר אל הצד הארס-פואטי של המשורר דרך הדימוי הקלאסי של נֵבֶל דוד כסמל לשירה עצמה. הנה שלושה בטרם כתיבת שיר, כשהאחרון משלב את הארס-פואטי-תל-אביבי.

*
אני ארוקן את ראשי כמו ריבּה בְּכפית.
אני אהיה צנצנת עם מִמרח דְּפָנות.
אעמיד אותי בַּשמש להתייבש.
מיובּש אהיה, משהו דומה לפֵרות.

*
הנפש, הפרח העדין,
הנפש הפרח העדין מאיימת עלינו.
הנפש באה בגרוננו.
מאוד לא נעים.

*
רחוב אבּן-גבּירול מקביל לרחוב דיזנגוף,
ורחוב דיזנגוף מקביל בחלקו לרחוב בן-יהודה.
כמו שלושה מיתרים
עזובים ששרדו בנֵבֶל דוד.

ההומאז' הזה למאיר ויזלטיר על הצד הארס-פואטי ביצירתו, התפרסם בדפוס בכתב העת "כרמל" במלֹאת שנה למות המשורר, גיליון מס' 23, עורך: המשורר והאשׁורולוג, נתן וסרמן