דאדאיזם ונורמה
המחזה "תשלובת אבוטבול" מאת ארז מירנץ מייצג בצורה אבסורדית מבריקה
את המהומתנות וה"רייטינג" השולטים כיום בחברה הישראלית, ואולי גם
בעולם.
הדמויות במחזה אינן דמויות פסיכולוגיות ריאליסטיות, אלא הן מתנענעות בסוג
של "היפר-ריאליזם מסחרי" וביניהן עולם הגובל בזה של קומיקס.
השיח המוחצן של הדמויות מכוון לייצג חברה שהיא בעצמה כבר מוחצנת
לגמרי. הן במימד הכלכלי, הן זה האירוטי והן מבחינת היחס לצריכת המוצרים.
מן הראוי להוסיף כי ב"תשלובת אבוטבול" בולט מאד גם מימד קברטי של פזמון
סאטירי המשתלב במחזה בצורת פזמוני פרסומת השוטפים אותנו מהעיתונות
הגוטנברגית, דרך הרדיו ועד הטלוויזיה והאינטרנט.
תפיסת ה"הצלחה" המוחצנת במחזה יכלה להיחשב עד לפני שנים מספר
כהגזמה דאדאיסטית אבל כיום, בדומה לסיפורי "הומור שחור" של אלי רווה
ועוד קודם לכן, יצירתם הפרוזאית של אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, הקיצוניות
הדאדאיסטית הפכה לנורמה. ומה שהיה דאדאיסטי ואבסורדי לפני עשור, נראה
היום לפתע כנורמה כמעט ריאילית בחברתינו ומירנץ מדגיש זאת.
מכל הבחינות הללו מהווה המחזה של מירנץ תרומה רבת ערך לתיאטרון
הישראלי הלוחם, המותח ביקורת חברתית, לא רק דרך פולחן ה"אחר" אלא
דווקא תוך כדי נגיעה במוקדי המשבר ועיוות של החברה הישראלית על פי
מיטב המסורת של חנוך לוין, יוסף מונדי ואחרים.
תגובות