אנחנו יושבים במכונית. גשם יורד. טיפות גדולות מכסות את הזגוגיות ואין לראות דבר.
אני מתבוננת בך, מחפשת בפניך את הנער שהכרתי.
והגשם יורד.
נהרות שוטפים את הרחובות ואנחנו מפליגים אל הארץ המובטחת שבקצה האופק.
קשת גדולה נפרשת מלוא כל השמים.

            *

לא הכרתי איש במושבה הוותיקה שאליה הגעתי היישר מגדות הכינרת, ושמחתי כשניגשת אליי ליד שוקת המים בחצר בית-הספר, נער מטורזן בבלורית משתפלת, ובפיך הצעה שאין לסרב לה.

• שמעתי שאת צריכה עזרה במתימטיקה, עבדך הנאמן לשירותך, אתה מצהיר
  באבירות השמורה לתיאטרון חובבים.
  ואני נחפזת לקבל את ההצעה, עוקפת בדרכי (בבלי דעת) כמה מן הנערות שחיכו בסבלנות לתשומת לבו של היפיוף המקומי.
  וזה היה ההסדר – אתה פתרת בעבורי את התרגילים המסובכים, חסרי הפתרון בעליל, ואני הכנתי בעבורך את שיעורי הבית בספרות (כל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, זו הייתה הנחת היסוד הרווחת במפגשי התנועה). מתעקשת להציג בפניך, בכל פעם מחדש, אחת מן היצירות הקלאסיות ששאלתי מהספרייה העירונית.
• ספרים של בנות, אתה מפטיר בביטול.
  אלו הספרים שאחריהם אתה מתחקה בערוב ימיך בחנויות הספרים המשומשים, מתקשה להשלים את הפער.

בחזרה מבית-הספר אנחנו עוצרים בביתך. ארוחת הצהריים מחכה לך ארוזה. לי לא חיכתה כל ארוחה ואני מצטרפת בשמחה – שניצל, צ'יפס, עגבנייה פרוסה.
(אין לה בית? – מהדהד בראשי קולה של אמך).
אני רוצה לשמוע בוב דילן, אבל אתה מתעקש על משוואות באלגברה.
שוב ושוב אתה מסביר, מנסה להבקיע את החומה האטומה.

• הבנת? – אתה שואל.
• עכשיו הבנת?
• כן הבנתי.
  (לא הבנתי כלום אני רק מבקשת שתניח לי).
• טוב, אז תסבירי לי, אתה מבקש.
• עזוב, שים דילן.
  "גשם כבד עומד לרדת".

עטופים בשמיכה, אל מול התנור הדולק, אנחנו קוראים יחד את השיר שהוצג בכיתה, "גשם בשדה קרב", ולעינינו פרושים, על האדמה הקשה (הצמאה למים) – הרֵעים החיים, "אשר מכסים ראשיהם בשמיכה", והרֵעים המתים, "אשר אינם מכסים עוד", והגשם היורד, ומוסיף לרדת, על אף ולמרות הכול, ויוסיף לרדת עד סוף כל הדורות. אתה אינך אומר דבר. לימים אמצא עותק של הספר, יהודה עמיחי, "שירים", בתרמילך.

• אתה אוהב גשם? – אני שואלת.
• לא ממש, אני יותר איש של קיץ, ים, גלים.
• גם אני מעדיפה קיץ, אני אומרת, אבל יש משהו מטהר בגשם, מרענן. גשם הוא הבטחה – הבטחה של קיום.
• בחורף הכי כיף להתכרבל בשמיכה ולהקשיב לטיפות הגשם על החלון.
• יש שיר כזה, אני אומרת, הקשיבי לטיפות הגשם (listen to the falling rain, listen to the fall), ועם כל טיפה אוהב אותך יותר ((and with every drop of rain I will love you more). זמר עיוור שר את השיר הזה, אני נזכרת, והמוסיקה שלו נשמעת כמו חמת חלילים על חלוקי נחל.
• בוא, נקשיב לטיפות הגשם. וככל שיגבר הטפטוף כך תאהב אותי יותר.
• מי אוהב אותך? מכשפה.
• אתה.

היה יום חורפי גשום וקר. הוריך נסעו והבית ריק. פרשת שמיכת צמר ישנה על הרצפה ובאת אליי.
קצר וכואב היה מגעך. הרצפה קרה, וגשם בחלון.
במסדרונות בית-הספר אתה חומק ממני, משפיל מבטך.
אופניך לא נראו עוד ברחובנו.

שבועות חלפו, חודשים אחדים. נער אחר גילה בי עניין. בין שורות העצים שבחורשה מול ביתנו היה צלך חולף לעתים, חומק ועובר.

אני כותבת לך מכתבים (על מכתבים), שאינם נשלחים. אתה מאמן את גופך (יום ולילה) בפרך. צה"ל מחכה לך.
אנחנו לא מתראים.

במסיבה לסיום בית-הספר אתה משתכר.

• בואי נתחתן, אתה אומר.
• ניסע לאילת ונתחתן.
  למחרת אינך זוכר דבר.
• והסכמת? – אתה שואל.
• שקלתי.
• שקלת בחיוב?
• שקלתי.
• תאמיני לי, אתה אומר, הצעה טובה יותר לא תוכלי לקבל.

כשהתגייסת כתבת לי. ביקשת שאצטרף לאביך לביקור של בוקר שבת. נערכתי בשמחה, מופתעת לגלות את אביך שחזר מן הביקור במחנה, משועשע לגלות מה הייתה הסיבה למצב רוחו הקודר של בנו.
לא הוספת לכתוב.

ביום חורפי וגשום אתה מופיע במפתיע בדירת הסטודנטים שלי בירושלים, היישר מבסיס האימונים בשבטה, מאובק ועייף. נער אחר מקדם את פניך ואתה מסרב למקלחת חמה, מעמיס את תרמילך ויוצא אל הגשם השוטף, סר וזעף, דוחה את ההצעה ללוות אותך אל הטרמפיאדה הקרובה.

שנים חלפו ואתה שב ומופיע בדירת הסטודנטים שלי בחיפוש אחר הנערה שאהבת, השמורה בנבכי נשמתך. וגם הפעם אינך מוצא את מבוקשך.
"לא אני האישה שאתה מבקש, לא אני האישה שלה אתה זקוק", שב ומתנגן באוזניי קולו הסדוק של דילן ((No no it ain't me babe, it ain't me you are looking for babe.

עוד שנים עברו. העצים שבחורשה נכרתו. בניינים צמחו.

נסעתי. חזרתי. נישאתי. התגרשתי.
אתה עדיין כאן.
גשם מוסיף לרדת.