close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • גע. גע. גע. געגוע.

    זאב ליכטנזון | סיפורים | התפרסם ב - 16.09.20

    גע.
    אל תיגע.
    גע.
    אל תיגע.
    גע וגע.
    אל.  
    ויכוח עם הפרצוף המבולבל שלי בראי.
    אם האות ו’ לא היתה מאבדת את  
    מקומה היתה מיד מבינה ומשדרת – געגוע. 
    והרי על זה בדיוק כול הוויכוח בינינו, בין אני של היום לבין אני של פעם.  
    נכון, שהרבה מידי פעמים אני מנסה לדחוף בכוח את מי שהייתי אל שכונת
    השכחה. לא רוצה אותו פה אתי. היה לי כבר מספיק ממנו פעם, כשגרנו
    ביחד, בהווה הארוך של פעם.
    ההווה עושה את שלו, ההווה צריך ללכת, והוא לוקח אותו אתנו כל הזמן.  
    ועל מה הריב? האם לגעת בפיסת העבר הזו, או לא. כן, או לא. כבר המון שנים
    היא קבורה תחת ערימות של שטויות וחיים אחרים. וטוב שכך, שלא תפריע.
    לא רוצה לנסות ומעדיף כך.
    אז מה קרה פתאום? מה עורר את הוויכוח הישן הזה?
    יש כנס מחזורים של התיכון.
    שנים נשבעתי שאני לא משתתף. עמדתי בדיבורי.
    “מפחד לפגוש אותה! תגיד אתה באמת אידיוט או סתם דביל?  
    היה טוב, היה נחמד, היה רומנטי, אז לא נסגר כמו
    שצריך, סה טו. סו וואט?
    או.קיי, נעלבת, נפגעת, התעצבנת,
    הסיפור שלא נגמר. סוף פתוח.
    מאז היו לך מיליון סיפורים, אז דווקא לזה נדבקת?
    שבר אותי ארכיאולוג הנפש שלי. פאק.

    נכון. נפגשנו. אחרת על מה היה לי לספר עכשיו?
    עם כל הטון וחצי, לפחות, של ערימות גוף, שהתגלגלו סביב הקייטרינג  
    המצ’וקמק [מה לעשות, כולנו עלינו במשקל,]
    “בשבילי יין אדום, ואת?”   
    “לבן, בבקשה.”
    באופן הכי טבעי, כאילו עמדנו זו לצד זה כול השנים האבודות האלה.
    החיוך הדו סטרי שלנו לא היה משהו ששווה לכתוב עליו. מגומגם, מדוכדך,
    טעוי, אבל בכל זאת, הדדי. נוטף בדלים של שמחה, שמנסה לברר לעצמה –
    לאן?
    זה עוד היה לפני, שנסחפנו בחיבוקים ובהדבקות שפתיים של גופים, לא לגמרי  
    מזוהים [טוב שהיתה תגית שם רצועה על החזה. התוכנה שלי לזיהוי פנים, 
    הצליחה רק בכחמישים אחוז מנסיונותיה. דפוקה.]
    הספקנו לסכם בחיפזון.  
    “וואו כמה זמן. מוכרחים להיפגש.”
    לא זוכר מי הציע, אך ההצעה התקבלה פה אחד. החלפנו טלפונים  
    בזריזות ונסחפנו בזרם הבאים לזכור. העולים לרגל אל העבר, מחפשי האוצרות 
    שאף פעם לא היו, ונוצרו רק עם המרחק ההולך וגדל מהחלום עליהם.
    נפגשנו. פגישת מחזור בדואט סולו לשניים.
    היא ואני. אני והיא, מביטים זו בזה משני צדיו של מסך עבה שנים.
    מנסים לטאטא את המרחק מהאוויר שעומד בינינו. מנסים לא לפול אל  
    הנקיק הצפוף שבין העבר להווה, שנפער בין שנינו.
    חשבנו, לפחות אני חשבתי, כי הגעגוע החנוק יחזור ממקום גלותו, ויבנה גשר
    זריז וחזק בינינו.
    נעזרנו גם בוויסקי המשובח [בלו לייבל], שהילך בינינו ,בניסיון לייצר כוח 
    משיכה עצמאי ובלתי תלוי. בכול זאת עדיין אישה וגבר [שבהגדרה מעצבנת, אך 
    נכונה, שמורים לא רע יחסית לגילם.]  
    הספוטיפיי שיגר את “I put a spell on you cause you’re mine”, הרגשתי, שזה  
    נכון לשנינו, בלי העדפה מגדרית.
    ועוד כמה כאלה, יפים, רגשניים, מלנכוליים, דביקים.  
    רקדנו.
    הגוף זוכר הכי טוב. כמו לרכוב על אופניים. הבעיה במילים שאחר כך.
    ריח השיער בגובה האף, השדיים על עצם החזה, אגן מחבק אגן, יד זוכרת 
    ישבן, זמן רוקד במקום לא לו.

    פה מגיע קטע כחול כפליים, גם ארוטי וגם בלוזי?
    נדלג. היתה מפולת.
    רק תדעו, שאין, אין שיבה מאוחרת.

    זאב ליכטנזון

    מראשוני הכותבים ב"פרוזה". פרסם שלושה ספרי ילדים: "אוהבת לא אוהבת", "תראו איזה יופי" (בהוצאת כתר), "להתחתן עם אמא" (בהוצאת ליתי). אסטרטג לשיווק ולתקשורת, בעלים ומנהל של משרדים גדולים לאסטרטגיה, פרסום, מיתוג. היום סופר. אוסף סיפורים קצרים, "כי החיים שוב נוגעים בו", יצא לאור לאחרונה בהוצאת מיטב-ארגמן.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    בדרך אל האושר

    שי מרקוביץ'
    החל משנת 2011 מפרסם ה-OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי, את...

    פיליפ ק. דיק – גאון מטורף או מטורף גאון

    שי מרקוביץ'
    ספק גדול אם עד 1982 שמו של פיליפ ק. דיק היה...

    הקדש

    גד קינר קיסינגר
    בְּבֵית הַקָּפֶה הַזֶּה בַּגָּלֶרְיָה מַקְצִים אֲגַף מְבֻדָּד הֶקְדֵּשׁ לִמְצֹרְעֵי שִׁירָה. הֵם...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית