close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • גננוי

    חנה קב רוט | סיפורים | התפרסם ב - 10.04.19
    גן הנוי בכפרנו, או כפי שקראנו לו גננוי, היה חמדת ימי ילדותי המוקדמת. בצהרי ימות הקיץ, הייתי נוהגת לחמוק מהבית, מפרה את מצוות ה"שלאף שטונדה" של אבי, ונכנסת יחידה בשערי הגן. דמיתי שאני נסיכה והגן הוא ממלכתי. בממלכתי היו שתי חלקות דשא גדולות כששביל מרוצף מפריד ביניהן. מבנה הגן היה סימטרי, כאילו חולק לשניים בסרגל. בצידי כל חלקת דשא היו מרצפות בטון רבועות, כדי שאפשר יהיה ללכת מבלי לדרוך על הדשא. אבל רגלי היו קטנות מכדי לדלג ממרצפת למרצפת ובנקיפות לב נאלצתי לדרוך על הדשא שבין המרצפות בעברי. בקצה כל חלקה היה עץ דקל צעיר. כל פעם בחרתי באחד מהעצים ועמדתי תחתיו כשאצבעות דקל ירוקות ענקיות פרושות מעלי. 
    היתה בגננוי גם פרגולה עשויה סבכת עץ צבועה לבן בוהק ושני ספסלי עץ צבועים ירוק. הייתי נוהגת לשבת על הספסל, שוקעת בדמיונות, מספרת לעצמי סיפורי מלכות ורגליי הקצרות מכדי להגיע לקרקע, נעות אנה ואנה. היו בגן גם ערוגות פרחים שהחליפו צבעים בחלוף העונות. אבל הפנינה שבכתר מלכותי הייתה מערה קטנה, שנבנתה בשולי הגן מאבנים גדולות לא מסותתות. המערה הייתה אפלה ושמרה על קרירות נעימה גם בשעות הצהרים החמות.
    הכניסה למערה החשוכה מהאור של שעת צהרים קיצית החישה את דפיקות לבי, עד שעיני התרגלו לחשכה, ויכולתי להבחין באבני הקירות. כשעמדתי זקופה ראשי נגע כמעט בתקרת המערה. פעם שכבתי בה לנוח ונרדמתי. היעדרותי הממושכת גרמה בהלה גדולה בכפר. משלחות יצאו לחפשני, עד שאילנה חברתי הציעה - תחפשו במערה...  אחרי החיבוקים, הנשיקות והדמעות שקידמו את פני, בא תור הסנקציות: איסור ללכת לגננוי בלי לווי ואיסור מוחלט להיכנס למערה ("או שפשוט יסתמו את פיתחה") גליתי ממלכותי, אך לא לימים רבים. לא יכולתי לעמוד בהבטחתי, אלא שלמדתי להיזהר ולא שבתי לשכב במערה פן אירדם.
    עזבנו את הכפר עוד בהיותי ילדה. בלילות הייתי בוכה מגעגועים לכפר ולאנשיו ונרדמתי רק לאחר שעצמתי את עיני ודמיינתי את עצמי, בשמלת מלכות, מסתובבת בגן ולבסוף נכנסת למערה וחשכה ושינה ירדו עלי.
    כשבגרתי ראיתי גנים יפים בארבע כנפות תבל. אבל לא גני וורסאי ולא גני אלהמברה, לא הפארקים הגדולים ואפילו לא גני שושנות המים המופלאים בסין, אף לא אחד מהם היה יפה בעיני כמו גננוי שנשאתי בלבי.
    לימים שבתי לביקור בכפר. ומיד הוליכוני רגליי כאילו מאליהן, אל גננוי. ממש רקדתי את דרכי אליו. את פני קבלו שתי חלקות דשא מוזנחות. הדשא שגדל פרא כסה את מרצפות הבטון שנהגתי לדלג עליהן. הפרגולה עמדה עדיין במקום שזכרתי, קטנה להפתיע, צבעה התקלף וצבעיה דהו. שני עצי הדקל גבהו מאד, אך הצהיבו בקצוות וצמרתם הייתה מדולדלת. את המערה כבר לא יכולתי למצוא, כנראה בגלל משב רוח שהכניס גרגר חול שסימא את עיני.


    חנה קב רוט

    גמלאית של סמינר הקיבוצים ושל המדרשה לאמנות בבית ברל. כותבת לעת מצוא ומפרסמת מדי פעם סיפורים קצרים ושירים באתרי ספרות מקוונים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 2
    • 0

    תגובות


    8 תגובות על “גננוי”

    1. יורם אורעד הגיב:

      איזה סיפור יפה ומרגש. מזכיר לי את שכונת הילדות שלי ואת בית הילדות המוקדמת שלי שבהשראתם כתבתי גם אני סיפור ופרסמתי כאן בסלונט – ביקור חוזר (בקישור הזה: https://salonet.org.il/%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8/)

    2. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה יורם, קראתי בעניין רב את סיפורך ואף הגבתי שם. נהירה לי לגמרי נקודת המפגש בין סיפורינו.

    3. יהודה ויצנברג ניב הגיב:

      כתיבתך הפרוזאית מרגשת כתמיד, שהרי זו כתיבה ריאלית-מדויקת הגובלת עד מאד בפיוט לירי. קיימת בי תחושה שמדובר באירועי ילדות אמיתיים, גדושי-געגועים, שאינם ניתנים לשיכחה.

    4. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה יהודה. אכן חלק גדול מספורי מבוסס על אירועים אמתיים וגם הספורים הבדויים, בנויים, בסופו של דבר, על ניסיון חיים שלי ושל אחרים.

    5. נגה אורנשטיין סולודר הגיב:

      סיפור כל כך מרגש ויפה. השפעת ילדותנו תמיד תתפוס מקום משמעותי בדרך חיינו. הזיכרונות המתוארים בסיפור חיים ומוחשיים כל כך, מפעילים את כל החושים ועם הבגרות מגיע הפיכחון ואתו העצב והדמעה, תודה על סיפורך היפה שאפשר לי לקחת חלק בסיפור הילדות הקסום

    6. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה נגה, על תגובה אמפתית ומרגשת!

    7. אלישבע הגיב:

      חנה’לה, הסיפור אכן קסום, אווירתו קסומה וכל כך. וחשית, מן הדברים הכי קטנים: הקושי לדלג על הדשא שבין הבלטות בגלל הרגליים הקטנות, לעבור ביודעין על החוק באין ברירה ולשמור עליו ככל האפשר בגלל העיקר, כלומר להיכנס למערה אך לא לדכב לישון בה. ועד לכניסה אליה ולחשכה שבה כדי ל רדם, ב”גלות”. סיפור ילדות אמיתי ועדין ורגיש. שמגלם בעצם, את עולם הילדות על הקסם, היופי, העצמאות, הדמיון והסערות שבו, והפנמת הערכים להמשך החיים, האבדן והגעגועים והפרופורציות שמקבלים עם השנים, הךרידות וטנם השיבה המאוחרת, והגלות אל ההווייה המבוגרת.
      “גן העדן של ילדותי”…

    8. חנה קב רוט הגיב:

      תודה רבה אלישבע על תגובה רגישה ומבינה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פנחס שדה – גבריאל מוקד

    גבריאל מוקד
    פנחס שדה ידוע כמחבר הרומן היומני הגדול “החיים כמשל” וחיבורם של...

    שיר השירים ואביב – מקאמה וסיפור אהבה חביב

    בלפור חקק
    על פי הלוח העברי, ניסן הוא החודש הראשון/ לכן  "שיר השירים"...

    ספר מאתגר

    שי מרקוביץ'
    אתגר קרת (או היחצ”ן שלו בחו”ל) שיחק אותה: שני ראיונות באותו...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית