"אפרודיטה בחוף מציצים" | נורית מנור | הוצאת אקליפטוס | 216 עמ' | 2021.

ריחות מסעירים פרוצים לרווחה, ניחוחות חריפים זורקים את הקורא מיד בתחילת הקריאה, מעטה כמוס במעין כאוס קורן כוח ומהפנט של הסופרת , שהיא בראש וראשונה ציירת עזת ביטוי, המעלה מילים בתחפושת צבעים וצורות. כבר מראשית הספר אני מבחינה שיש לה קנה מידה אחר בתוך הערבוביה היפהפייה המתקבלת של אפרודיטה האלוהית…

אפרודיטה הגדולה, ונוס הענקית, אלת היופי, האהבה, התשוקה והפריון …מחד, סמל לאהבה הזכה והטהורה, מאידך, נפקנית חסרת בושה, קלת דעת ומפונקת. נורית מנור בחרה באישה חסרת גבולות, שאינה מתחשבת במוסכמות. …"ילדת קצף הים!". (שם,  ע’ 64)

שלא נטעה, יש למנור חוקיות מהלכת קסם, מעין שקר קוסמטי, מעין סיפורים באריזת זוהר שהקפידה לארוז אותם במילים מהפנטות המכות שכבות על שכבות כמו מכחול ציירים מנצח על כל הכתמים בעצם נזילותם. "…ומתוך הפה בצבצו שיני זהב מבריקות ועיסה ירוקה…" ( שם,  ע’ 105). "אימא אדמה". (שם,  ע’ 106).

כקוראת אני חוזרת ומבקשת מתוך התפעלות לעקוף את כולם ולהגיע אלייך, נורית מנור. זה מתאפשר בסיפור "אפרודיטה בחוף מציצים", שהוא פגישה מחודשת עם…"הים  שלח אליי את אפרודיטה!"… עם אהבה אסורה, שהיא זיכרון הגוף הנצחי בו היד, המגע, החיבוק, השנאה, האהבה, לא בהישג יד. רמז שהכול פתוח אבל רחוק ולא נרפא, ואין הבדל בין גברים לנשים, מה שהם מכסים ומה שהם מגלים, מצוי בכל אחד מהם בחיפוש האינסופי אחר האהבה.

עובדת היותה של מנור אמנית רב תחומית מועצמת באמצעות קומפוזיציות המתרוצצות בדילוגים בעלי קצב שונה, ומנכיחות שילוב חד פעמי של תמונות, קולות, פעימות בהרמוניה מיוחסת רק לה.

הסיפור: "זן מאסטר מקיוטו" קצרצר, מועט המחזיק מרובה, לכן, אולי, מוקפד בדיוק שלו, מסנן כל מה שעודף, כמו חוט של חן חשוף מתוך…"מחויבות נעלה"…(שם,  ע’ 86). הכתוב בסיפור זה מדבר ממש בלחש ובקול מכלי אחר, וניתן לראות כל מילה משתקפת בחברתה ומשקיפה עליה…

…"איך מציירים אלוהים או אלוהות?" (שם,  ע’ 91) איך יודעים את ההבדל הנוקב בין האדם לבין הצל שלו? אפילו אם עוטף הצל את הגוף כולו עדיין חוצץ ביניהם הפירוד. אין כאן אירוניה, ההיפך, זו שאלה מקודשת ללא יומרה, המזמינה משחקי קולות, משחקי אור וצל שכמהים אל מעבר להם.

האם זו "אמנות מופשטת", "גישה קונסטרוקטיבית", "קומפוזיציה דינמית", "אוונגרד קיטש", "פוסט אימפרסיוניסטי", "דאדאיזם רדיקלי", "סוריאליזם ביומורפי", וכיוצא באלה… (שם,  ע’ 147).

הסיפורים הקצרים פושטים ולובשים צורה בהקפדה מיוחדת של מנור. יש בהם פראות, זרות, משמעות, תחכום, וכל מה שמופלא, גם מתפתל ברחבי העולם תוך כדי שעשוע, המתנצח עם קו האופק עד היעלמותו. כך הם החיים, הכול מעורבב, מבושם, והסופרת רק רושמת את תנועת המילים כסיסמוגראף, כזרימה מתוך זרימה.

הסיפורים הקצרים מתרחשים בקווים פשוטים וחדים תוך הדגשת השתאות מול המסתורין, שמתקיים אחרי שהסופרת פורשת להם כנפיים, והם עפים. אולי משום כך הם נותרים חתומים מעט, מרוחקים, ראשוניים, מינימליים, מעין מהות חמקמקה: מפגש קצר עם אפרודיטה, פגישה יוצאת דופן של צעירה עם אביה המת, שמתרחשת בהודו, ועוד…

בספרה של נורית מנור יש גן עדן של תבונה וחכמת הלב. כתיבה מיתית כמו מצב צבירה שהוא חלום, חסר מחויבות כלפי משהו או מישהו, חלקו הקטן נמצא מעל פני המים, וכל השאר נסתר מן העין.