עיון בכמה מכתביו של החוקר והמשורר חיים ברנדוין: ספר השירה "בסוד ניגון", ספר הפרוזה "בחצרות ירושלים", וספר המחקר "מ'גן בעדן' ועד 'עיר ומלואה'"

חיים ברנדוין היה מורה דרך הן בנושא הספרות העברית והן בנושא חקר המקרא. כמי שלמד את שני התארים בספרות עברית ומקרא, מה פלא, שמצאתי בספריו אבן שואבת, דפים מלאי חכמה המשיבים את הנפש.

בספרו "מ'גן בעדן' ועד 'עיר ומלואה' – מסות" – אפשר למצוא מעיין שופע המפכה בשני המפלסים – ספרות עברית, תנ"ך. המסות של ברנדוין בשני התחומים האלה  – מעוררות השתאות ויש בהן קסם רב, ידע חובק עולם, הכרה של תרבויות שונות. שם הספר כבר לוקח אותנו לנושא בריאת העולם והחיפוש אחר גן העדן האבוד, וחיי ברנדוין מפליא בדברי המחקר שלו ובהיכרות עם הספרות העברית, ועם חכמת המזרח הקדום.

אם לרגע חשבתם, שהיוצר הדגול הסתפק בחקר אגדות הבריאה, השתלבותו של ספר איוב בספרות החכמה המקראית – טעיתם. יש בספרו ניתוחים מקוריים ומיוחדים של מזמורי תהילים. ומכאן מפליג ספרו למחקרים בספרות ההשכלה, בחקר כתבי אורי ניסן גנסין. הידע הרב שלו, שהקנה לו קתדרות ללימוד ספרות באוניברסיטאות יוקרתיות, מתגלה בספר זה בניתוח שירי ביאליק והתחקות על מקורות שירתוהספר כולל מסות בשני נושאי המחקר העיקריים שהעסיקו את חיים ברנדוין – חקר המקרא וחקר הספרות העברית החדשה. מסות רבות המופיעות בספר שוחזרו מהקלטות על ידי רעיתו, מרים ברנדוין.

בניתוח קשוב שלו בסיפורי המקרא ברנדוין מפליא לעמוד על הנאמר ועל המובלע. ניתוחיו מגלים פנים חדשות בסוגיות רבות – מסיפורי בריאת העולם עד אגדת איוב וכמו כן ניתוחים ליריים של מזמורי תהלים. תכונות המשורר היורד על שדה המחקר ניכרות גם במחקריו בספרות העברית. ברנדוין מגלה לנו תובנות מופלאות בעקבות חקר ביאליק, עגנון, הלל צייטלין שכה מיהרנו לשכוח אותו, וכמובן בניתוח פרקים בספרות ההשכלה.

כשאתה קורא ביצירותיו הרבות, אתה חש עצב, שכך אנו נוהגים בראשוני היוצרים שלנו, בגלים המוקדמים של הספרות העברית החדשה. האם כל מה שנכתב במאה השנים האחרונות יהפוך למצבות זיכרון שתישארנה רק בספריות.

הבה ננסה להאיר במעט את דמותו של יוצר דגול, של חיים ברנדוין:

נפתלי חיים ברנדוין, נולד בירושלים בח' בתמוז תרפ"א, 14 ביולי 1921. מי שמעיין בקובצי הספרים שהותיר אחריו, מבין כי מדובר ביוצר שהותיר חותם. לעתים, אנו תוהים, מדוע אנו  נוטים לשכוח את המורשת של יוצרי העבר, וכאן הכאב רב שבעתיים.

חיים ברנדוין דור שביעי לאביו זושא ברנדוין מצפת ולאמו מנוחה לבית אדלר מירושלים. מי שמעמיק בקורות חייו מבין, שמדובר ביוצר וחוקר ומשורר – שהיה נחשב בימיו עמוד אור: נשא בתואר ד"ר לספרות עברית מבית המדרש לרבנים באמריקה בניו יורק, כיהן כדיקן בית המדרש למורים במונטריאול וכן כמרצה לספרות ב-Sir George William's College. ב וכן כיהן כמרצה לספרות עברית בקתדרה ע"ש רוז וג'וזף כהן באוניברסיטת ברנדייס – ורשימת תאריו לא נגמרת. נציין גם שהיה פרופ' אורח באוניברסיטת קליפורניה בסאן דייגו ובאוניברסיטאות תל-אביב ובאר-שבע.

בימי חייו זכה לכבוד, להכרה, לפרסים: ברנדוין זכה בפרס "קרן התרבות" (קנדה) ב-1958, פרס "לואי למד" (ארה"ב) לספרות עברית ב-1960, "קרן גודמן" (ארה"ב) ב-1965 ופרס וולפסון מטעם אוניברסיטת ברנדייס והאוניברסיטה העברית בירושלים ב-1978. ספריו נפרסו במרחב של תחומים: סיפורת, שירה ומחקר. נפתלי חיים ברנדוין נפטר בד' בשבט תשנ"ו, 25 בינואר 1996. לאחר מותו, אלמנתו מרים דאגה להוציא לאור אוסף של מכתביו, והביאה לדפוס מחדש כמה מיצירותיו.

ספריו הידועים הם:

• * בחצרות ירושלים: ספורים ארצישראליים
• * בצל הארגמן – שירים
• * מחקר מבריק – משורר השקיעה: אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו

ספרי שירים נוספים – וכמובן האוספים האחרונים:

• * בסוד ניגון – שירים
• * מגן בעדן ועד עיר ומלואה: ספר המחקרים המיוחד במקרא ובספרות עברית

"במעמקי האופל קורן העצב
במעמקי העצב זוהר האור,
בצל האור חוסה בור,
ומעבר ליום ושחור,
ניגון אהבה חופה כל." (עמוד 47)

בכתיבתו ברנדוין מחפש את האור, את משמעות הקיום. בספרי הפרוזה והשירה שלו הוא מקונן על עולם שאבד ומחפש תקווה לעתיד. האמונה כי מעבר לכל הרוע והשחור יש יסוד חיובי מחזקת אותו לקראת הימים שיבואו, לאחר ששרד את כל התלאות ואת כל הימים הקשים.

 האמונה מחזקת אותו, גם כאשר השמים שותקים: "בשמים שותקים בחרון / יוצאים עננים במחול" ובהמשך: "יפול אשר יפול/ ישכב אשר נשמט/ נפסע / נפסע, אמן, אמן// ויעלה השיר ויתרונן" (עמוד 50)

האמונה כי מלות התפילה והשירה יש בכוחם לשנות את ההוויה, את כיוון האירועים, מחזקת אותו, מוסיפה לו חיים חדשים.

עם כל הכעס ותחושת חוסר האונים מול נוראות העבר, הוא פונה לאל שיתן לו כוח לסלוח. יש בו סגולות אנושיות אצילות המאפשרות לו לסלוח לרוע, לאופל:
"וכוח תן , אלי, כוח לסלוח
לשומרים פרוזדורי קפקא
ניגון לא קראם מכפור
לעולם לא ירחיקו מחום
נצנוץ כפתור
אל נצור"  (עמוד 126)

בשיר זה הוא מתייחס לאובדן הנפש האנושית, לטביעה של הפרט בתוך החברה החונקת, המנגנון הביורוקרטי שאינו חס על האדם הקטן. יכולתו לשרוד ולהמשיך קדימה, שברה אותו, אך הוא אינו מרים ידיים. בניו שואלים אותו  "אבא, מי כיבה בך את החשמל?" (עמוד 122) אך הוא בתשובתו הוא עונה חרש: "צררתי שירי והקול בגבי". רק כוח היצירה והשירה מאפשר לו ללכת קדימה.

משבר האמונה מלווה את שיריו, וניכר כי הוא חי במלחמה מתמדת מול שמים ואל, שלעתים קשה לו להבין אותם. התפילה אכן מחזקת, אבל לעתים קשה להתפלל:
"וכאשר עיפתי להתפלל לתפילה
ושיריי נתפרמו לתוך לילה מצהיב
קמתי בטרם אור", ובהמשך הוא מסיים בזעקה:
"עיפנו מלזעוק
חשכנו מלכאוב
היינו לעלוקות
בעיני אלוהים."

וחותם בשתי שורות מצמררות:
"מעל צללים שותקים
הבליחו שמים מטולאים." (עמוד 30)

האלוהות והשמים נראים לו חסרים, לא שלמים. ניכר כי אימי השואה וזוועות המשרפות אינם מניחים לו, ואין פלא שההתמודדות עם האמונה אינה קלה. מדובר במשבר של ממש.

הזיכרונות אינם מרפים:
"רק זאת רק זאת
לזכות עוד לראות
עננים יורדים ממרומים
ומנגבים דמעות ילדים
שלא עלו בעשן ארובות." (עמוד 31)

גם אלה שלא נשרפו חיים בטראומות ובבכי, וקשה למשורר להבין איך לא ירד מלאך לנגב  את דמעת הילדים השבורים.

שיריו של חיים ברנדוין יונקים מן המקורות, מן התפילה, מן העברית על רבדיה ואתה מוצא בשירים הדים לירושלים ולנופיה. כך ניתן למצוא תמונות ירושלמיות גם בספר הפרוזה שלו "בחצרות ירושלים". בעטו האוהב אתה מגלה שכונות בירושלים, תמונות מחצרות שונות, קלסתרים של יהודים מן היישוב הישן, אנשים שבורים וסובלים, שברנדוין מנסה להבין את משמעות חייהם.