בימים אלה אני שוקד על הרצאה, בעקבות הספר "תל אביב-גן עדן-גיהינום", שעוסקת במה שאנחנו יודעים על שלושת המקומות האלה (טוב, פחות יודעים על תל אביב). העבודה על ההרצאה הובילה אותי שוב לעיין בפואמה האפית של ג'ון מילטון, "גן העדן האבוד".

מילטון, בן המאה ה-17, נחשב למשורר האנגלי הגדול בכל הזמנים, ועלעול מחדש ביצירתו הגדולה לא מותיר ספק באשר לגדולתו.

ג'ון מילטון

הפואמה מספרת על מרידתו של השטן, ואת סיפור גירושם של אדם וחווה מגן העדן. הגיבור הראשי של האפוס הוא השטן, המלאך שמרד באלוהים, והוא מתחיל כבר בעיצומו של "האקשן" (in medias res) אחרי שהשטן כבר נזרק מנוכחות האל, כשהוא  מגייס מחדש את בני בריתו המלאכים הנופלים או השדים, לקראת הסתערות מחדש על ההיכלות העליונים. השטן מתנדב בכבודו ובעצמו להכין את הדרך ולחדור חזרה לעולם, מבעד לתהום הגדולה, שמֵעֶבֶר לה השליך אותו האל. במסע רווי הרפתקאות, המזכיר את סיפורם של אודיסאוס או אַינֵאִיס, השטן נכנס לגן העדן, שם הוא לוקח על עצמו את דמותו של הנחש. סיפורם של אדם, חווה והנחש, הם החלק השני של הספר, וגם הם מסופרים בצורה אפית, אם כי זו לא עוסקת בעלילות גדולות מהחיים אלא במסגרת האישית, הפרטית והביתית. ביחד שני הסיפורים האלה מגיעים לשיאם כאשר אדם וחווה מגורשים מגן העדן.

זהו ספר נוצרי מאד, אך גם כזה הטובל כולו במסורות מיתולוגיות קלאסיות, ובסיפורים יהודיים, שנובעים גם מגישתו הפילו-שמית של מילטון. מעל הכל, מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלוהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים עד שהיא מנוצחת. המשורר והצייר ויליאם בלייק (שפרט מאחד האיורים שלו מעטר את כותרת המאמר) אמר: "מילטון היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן בלי שידע זאת", אם כי יש כאלה שקוראים את היצירה אחרת. זה, אולי, סוד גדולתה – עד היום היא מעוררת בנו ויכוח, תמיהה והערצה.

בנושא הקריאה יש לומר כי אני קראתי את הפואמה באנגלית המקורית, שהיא עד היום נגישה וקריאה אך במעט מאמץ, אולי בגלל השימוש בחרוזים לבנים (כלומר אין חרוזים, רק משקל). התרגום העברי של היצירה, אותו כתב ראובן אבינועם, הוא משנת 1982, ואולי שווה לרענן אותו או להדפיס אותו במהדורה חדשה.