close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • ג'וזף קונרד, לב המאפּליה – לחנוכה

    רן יגיל | מאמרים | התפרסם ב - 26.11.21

    60 שנה לתרגום הקלאסי של Heart of Darkness


    לזכרו של מרדכי אבי-שאול

    או-טו-טו 120 שנה לנובלה הנדירה של ג'וזף קונרד "לֵב הַמַּאְפֵּלְיָה", 1902. במקורותינו יש חושך שאפשר לגעת בו. זה אומנם לא קורה בחנוכה אלא ביציאת מצרים, כתוב: "וְיָמֵשׁ חושך" (שמות י כא) במכת החושך שהיא התשיעית שנחתה על מצרים במסגרת המכות. כלומר זה חושך כל כך עבה שאפשר לא רק לראות אותו אלא גם למשש אותו. קשה להתהלך בו לא רק כי לא רואים, אלא כיוון שהוא חוסם אותך פיזית בעוביו. אל החושך הזה רוצה קונרד להגיע כהתנסות, ואליו הוא שולח את גיבורו מרלו כדי לצאת ממנו לאור הגדול, או שמא תינטע בלבו של מרלו הַמַּאְפֵּלְיָה הנוראה עמוק פנימה כבן אנוש, או אז העניין אבוד?

    לפני שנים רבות, שישים בדיוק, תרגם המשורר מרדכי אבי-שאול את "לב המַאְפֵּלְיָה" לג'וזף קונרד ב-1961 (הוצאת מרחביה) וב-1978 (ספרית פועלים). שנים אחר כך תורגמה הנובלה מעוררת המחלוקת הזו לעברית עדכנית על ידי אופירה רהט בשם "לב החשֵׁכה". אל התרגום היתוספה מסה למדנית של פרופ' הלל מ. דלסקי מן האוניברסיטה העברית בירושלים, 1999 (הוצאת כרמל). באותה שנה טרח ותרגם אותה העורך הוותיק, האיכותי והנודע של "עם עובד" אברהם יבין תחת השם "לב האפֵלה". כמה שנים אחר כך, לא הרבה, ב-2008, תרגמו הסופרת שולמית לפיד ובנה הסופר ואיש התקשורת – מי שלימים יהיה פוליטיקאי מרכזי – יאיר לפיד – את היצירה תחת השם "בלב האפֵלה" (ידיעות ספרים). מה עומד במרכז הנובלה "לב המאפליה" שכה מעורר מחלוקת מוסרית עד היום? עומד המגע בין תרבויות, הקשר בין האדם השחור לאדם הלבן.

    בספינה הקשורה אל שפך התמזה, לפני צאתה הימה, מספר רב-החובל מרלו לצוות שלו על מסע שערך אל לב הג'ונגל המסתורי של קונגו הבלגית דאז. הוא נשלח לפגוש שם את קורץ, בעצם הוא אמור לשלות את קורץ מן המקום שבו הוא נמצא בג'ונגל. קורץ הוא סוכן העוסק בסחר שנהב, שכנראה דעתו נטרפה עליו, והוא עבר את כל גבולות המוסר המערבי כביכול, וכעת הוא משחק על פי הכללים של הג'ונגל. זה הזמן להשיב הביתה את הסוכן המצוין שעבר מן סימביוזה ביזארית עם השחורים. החשֵׁכה שמרלו פוגש בתחתית האֵי-שם היא מוסרית ופיזית כאחת: הוא נמשך לקורץ הכריזמטי – מעין דמות של מנהיג שאי אפשר לסרב לו – עד שהוא מגלה בו גם את מידת השחיתות והאכזריות. עניין זה מכריח אותו לבחון מחדש את ערכיו.

    הסופר הניגרי הגדול צִ'ינוּאָה אַצֶ'בֶּה (2013-1930), שכתב את "מפולת באוּמוּאוֹפְיָה", "איש העם", "הקץ לשלווה" ועוד, תקף במאמר חריף את הטקסט של קונרד וטען שזהו טקסט שמתיימר להיות נאור ובפועל הוא "מביש ומחפיר". אצ'בּה אף מכנה את קונרד "גזען ארור". עניין זה מחזיר למרכז הבמה את הדיון העקרוני לגבי טקסט וקונטקסט, והוא מוכיח בעליל, כי אי אפשר לקרוא לעומק ספרות – גדולה ככל שתהיה – בלא הקשר.

    כדי להבין את התפיסה של קונרד, צריך להבין קודם כול מי הוא היה ומה ייצג. קונרד (1924-1857) נולד בברדיצ'ב – אז בפולין שבשליטה רוסית וכיום באוקראינה – למשפחה פולנית. הוא תמיד נשא את עיניו לעבר המערב. בתחילה שימש כימאי בצי הצרפתי ואחר כך רב-חובל בצי הבריטי. הוא לימד עצמו אנגלית בשוטו בים. בגיל 36 פרש מן הצי, התיישב באנגליה והתמכר לעבודה ספרותית. הוא נחשב לתופעה מדהימה בתולדות הספרות המערבית, אפילו יותר מוולדימיר נאבּוֹקוֹב, שמחצית ספריו נכתבו בלשון הרוסית והחצי השני באנגלית. קונרד התאנגלז לחלוטין, עד כדי כך שהפך לקלסיקון של התרבות האנגלית עד היום, ודורות מנומסים של אנגלים למדניים נהנים וחוקרים את ספריו. הוא דוגמה נדירה של בחירה בנושא "מי אתה ומה אתה".

    אצ'בּה צודק מבחינה מוסרית. קונרד נשא את עיניו אל התרבות הבריטית, שנראתה לו נעלה מכל תרבות. זה מופיע גם ב"לב המאפּליה". המושבות הבריטיות על המפה מלבּבות את לִבּו של מרלו, והקולוניאליזם מתואר בערך כך: "כיבוש הארץ, שפירושו היה על פי רוב: להוציא אותה מידיהם של אלה, שגון עורם שונה משלנו, וחוטמם שטוח במידה כל-שהיא מחוטמנו, אינו מעשה נאה ביותר, אם נאריך להתבונן בו יתר-על המידה. ומה כפּרתו? – רק האידיאה" (עמ' 9, כל הציטוטים הם מן התרגום של מרדכי אבי-שאול). כך מגדירים השמדת עמים שלמים?

    נכון הוא גם שקונרד רואה את "האחֵר" כגוש, כערימת איברים שחורה, ולא כפרט בודד: "ואז ראיתי פנים בין העלים, ניבטים אליי עין בעין והמבט עז מאוד ונוקב; ואז, לפתע, כאילו צעיף נקרע מעל עיניי, גיליתי בסבך האפלולי חזים עירומים, זרועות ורגליים, עיניים גוחלות – הסבך היה רוחש רגליים אנושיות בתנועתן, מתנועעות בגון הארד" (עמ' 52).

    סביר להניח שהאינטלקטואל הפלשתיני-אמריקני אדוארד ודיע סעיד (2003-1935) היה מוסיף גם את התיאור הזה – במסגרת עבודתו המחקרית הנודעת על ג'וזף קונרד – אל הסל המחשבתי הקרוי בפיו "אוריינטליזם": כיצד בן המערב מסתכל בקסם, או בפחד, אבל תמיד בהתנשאות על "האחר", מתוך רומנטיקה אינטלקטואלית מעוותת.

    אולם התחושות הללו אינן חדשות ואינן מאפיינות בהכרח את המודרניזם. כבר בסוף המאה הראשונה לספירה תיאר קורנליוס טקיטוס, ההיסטוריון הרומי בספרו "גרמניה", את האפילה הצחורה, או המאפּליָה הלבנה אם תרצו, של הבּרבּרים מארץ הביצות. גרמניה דאז, האפריקה של טקיטוס, נראית כמקום שְׁכוּחַ אל אשר חוקי הטבע והאדם בו שונים ומשונים, וכל שנותר לך לעשות בו הוא להשתגע או להחליף דיסקט ולאמץ את עולם של ה"אחרים". אחרי הכול, ברומא התנהג כרומאי, בגרמניה כגרמני ובאפריקה כמו קורץ של קונרד, כלומר הסר את מחלצות וחציצות המערב והֱיֵה פרא ומנהיג קניבּלים.

    רק במאה ה-20 נסע האנתרופלוג קלוד לוי-שטראוס (2009-1908) ("תוגת הטרופיקה" ו"החשיבה הפראית") אל האינדיאנים של ברזיל כדי להוכיח סופית לבנֵי האנוש שאין תרבות אחת נעלה על חברתה – הכול שאלה של הקשר. לוי-שטראוס מוכיח את טענותיו באמצעות ניתוח סטרוקטורלי של התנהגות תרבותית כחלק מקודים של שפה. ובאמת, היום כבר אי אפשר להבין במה נעלים בְּנֵי המערב המכניסים יהודים לתאי גזים מכל אוכל אדם בג'ונגל.

    כך גם מרלו של קונרד בתוכו מסתתר מעין גִּזְעָן אכזר קטן, מעין קורץ קטן שאליו הוא נושא את עיניו. (אגב קורץ בגרמנית פירושו קצר, קצר בזמן, קצר ברוח, קצר למול מרחבי המקום האינסופיים של הג'ונגל על פני הכדור וקצר כנגד מרחבי הזמן האינסופיים בהתגלמות ההוויה). אם מרלו הוא בן דמותו של קונרד, וכך הדבר נראה, אזי אין לטהר את השֶׁרֶץ בק"ן טעמים. גילויי הגזענות לאורך הטקסט כמו בורחים מפיו של מרלו הגיבור והוא חוזר בו מהם ומתקן את דרכיו, לעיתים ממש באותו עמוד.

    מרלו מתרשם מאוד מן הדו"ח שהכין קורץ עבור "האגודה הבינלאומית לדיכוי מנהגי הפראים", ועמוד אחר כך בספר הוא מתעשת ואומר: "מיועד הייתי לקבל על עצמי את ההשגחה גם על זכרו (של קורץ, ר"י) . עשיתי זאת במידה מספקת, הנותנת לי את הזכות שאין עליה עוררין, להניח את זיכרונו, אם רצוני בכך, למנוחת עולמים באוצר הגרוטאות של הקִדמה עם שאר הפסולת, או, אם נדבר בלשון המשל, בין כל פגרי החתולים של הציוויליזציה" (עמ' 58).

    הדואליות הזאת באישיותו של רב החובל מרלו היא לב העניין, והיא רק אחת הסיבות לכך שקונרד הוא סופר גדול. נכון, הוא סופר פוגעני; נכון, הוא ברא לו מעין אֵל בדמות התרבות האנגלית; נכון, הוא דוגמה קיצונית של היות בן תקופתו; נכון, אין כאן שום מידה של מוסר או אובייקטיביות, אך יש כאן ספרות גדולה.

    ג'וזף קונרד הוא בית ספר לכתיבה. ראשית, ביכולת הבנייה של הטקסט, בסכֶמה. הספר מציג את הסכֶמה של "האיש הנעלם" (קורץ). במסע שאורך מרלו בחיפוש אחר קורץ הוא פוגש מיני מתווכים, אשר מגלים טפח ומכסים טפחיים על אישיותו של קורץ, שהוא "האיש הנעלם", והקורא הופך סקרן מדף לדף. המתווכים הם שאחראים לבניית המתח עד האחרון שבהם, אשר מתואר בצורה גאונית כליצן קומי ממוצא רוסי, שהוא מעין עוזר של קורץ. זה האחרון הרחיב את לבו של הליצן הרוסי הבודד וכמובן גם את לִבָּם של הפראים. אין הם רוצים שקורץ ילך.

    "הבחור הזה, למה הוא דומה? לפתע מצאתי פשרו. דומה הוא לליצן. בגדיו עשויים חומר שהיה אולי בד-הולנד חום, אבל עתה כולו בָּרֹד, טלאי על גבי טלאי, טלאים מבהיקים, כחולים, אדומים וצהובים – טלאים על הגב, על החזה, טלאים על המרפקים ועל הברכיים; קישורים צבעוניים מסביב למקטורן, אמרת ארגמן בשולי המכנסיים… הבטתי אליו, מוכה תימהון, הנֵהוּ עומד בכסות-צבעונין, כמי שנמלט מלהקת ליצנים, כולו התפעלות, דמות אגדתית. כל עצם קיומו היה בלתי מתקבל על הדעת, נעדר-הסבר, מתמיה. כמוהו כבעיה בלא פִּתְרוֹן. בלתי נתפש היה, היאך התקיים, היאך הצליח להגיע עד הנה, כיצד השכיל להישאר כאן ומדוע לא נמלט מיד" (עמ' 61, 63).

    ואז באה הפגישה עם קורץ החולה. הפגישה אינה מכזיבה את הקורא ואין כאן "מפּל ציפיות". קונרד ממשיך להעפיל לעבר השיא הסיפורי ולוקח את "זמן הקורא" איתו. תיאור הופעתו של קורץ על האלונקה הוא נפלא: רזה, גרום, כאילו כולו מפוסל בְּשֶׁנְהָב. בשל צֵיד חַטֵּי הפילים והסחר בשנהב, ובשל היותו יותר מדי זמן בג'ונגל, קורץ הופך להיות איש משנהב. מראה נפלא של איש המייצג את האימה ואת המוות – דמות שֶׁלָּא מֵעָלְמָא הָדֵין העומדת למות.

    "עצמות זרועותיו מתנופפות. כאילו דמות-רפאים חיה, חטובה שנהב עתיק, הייתה מטלטלת את ידיה באיום כנגד המונם הדומם של בני-אדם שקורצו מברונזה נוצצת ואפילה. ראיתי פותח פיו לרווחה – הדבר נתן בו חזות של זוללנוּת שלא מעלמא הדין, כאילו ביקש לבלוע את כל האוויר, את כל הארץ, את כל האנשים העומדים לפניו. קול עמוק הגיע אליי בקלישות. ודאי, שצועק היה. פתאום נפל אחורנית. האלונקה רעדה בשעה שנושאיה חזרו והתקדמו בפיק רגליים, וכמעט באותו רגע הרגשתי שהמון פראים נעלם בלי כל תנועה הנראית-לעין שיש בה משום סימן לנסיגה, כאילו היה היער, שהקיא אותם בפתאומיות כזאת, מושך אותם אל קרבו, כגון אוויר שאדם שואף אל קרבו בנשימה ארוכה" (עמ' 68).

    מילותיו האחרונות של קורץ באוזני מרלו הן "הזוועה! הזוועה!" רוצה לומר הוא ראה לאופל את הלבן בעיניים כמנהיג הפראים השחורים. הוא נגע במה שמעבר לציוויליזציה, ביצרים הקמאיים של בני האנוש החייתיים. זכורה האמירה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ שהתעקש להגדיר את השואה כזוועה ללא משמעות וללא מובן, דבר שאין להסיק ממנו מסקנות. אם נדמה לקורא ששיאו של הספר כבר מאחוריו, אזי נכונה לו הפתעה: מרלו החוזר אל המערב מביא איתו לשם לא רק את בשורת מותו של קורץ, אלא גם ובעיקר, את החשֵׁכה – יבוא ישיר מאפריקה. ושוב מתחיל, אך הפעם בקצרה, המסע בדמות המתווכים אל דמות אחרת, מרתקת לא פחות – ארוסתו של קורץ, שמרלו צריך למסור לה כמה מסמכים. זוהי דמות האבֵלה הנצחית ואין שחורה ממנה.

    "היא התקרבה, עוטה שחורים כולה, ראשה חיוור; כן רחפה לעומתי בדמדומים. היא הייתה שרויה באֵבֶל… חלל החדר נראה כמקדיר עינו, כאילו על מצחה ביקש לו מפלט כל המעונן. אותו שיער בהיר, אותו קלסתר פנים חיוור, אותו מצח זך, נראו כמוקפים הילה מכסיפה שמקרבּה נשקפות אליי העיניים הכּהות הללו" (עמ' 84).

    ארוסתו של קורץ מתעקשת שמרלו שהיה ברגעיו האחרונים של קורץ יספר לה מה הוא אמר, וקורץ במקום המילה "הזוועה! הזוועה!" משקר לה ואומר לה: "המילה האחרונה שביטא בשפתיו הייתה שמֵךְ". למה הוא עושה את זה? מה אכפת לו לומר לה את האמת? אני חושב שהוא מעדיף שקר אנושי חם ואוהב מלא-אור על אמת צרופה נוקבת, נוקדנית ואפֵלה. הרב קוק אומר: "צריך שכל איש יידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר". מרלו רוצה מאוד לשמור על הנר שלו בלב המאפליה, כי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" כמאמר הבעל שם טוב.

    אל המרקחת העלילתית הזאת צריך להוסיף את האמצעים האמנותיים המקוריים של קונרד, כמו למשל, אפיונו של מרלו דווקא ביחידה הלשונית הוורבאלית של המילה, המשפט, הפראזה: כלומר, מבחינה לשונית-מוחית הוא נציג הניתוח המערבי, בעוד שקורץ שחצה את הגבולות – אליבא דקונרד – מתאפיין דווקא ביחידת הקול. גוון הקול שלו קשור לשפת הפראים. הוא משתמש בקולו כאלמנט מיסטי מצווה, מאגי, כמו כישוף. אין לו צורך בשפה אנליטית ומוגדרת כדי לנהל את העניינים בג'ונגל. מה שקובע זה טון קולו. עניין זה מתחבר אל השפות האפריקניות, שעד היום נשמעות מוזרות לאוזן המערבית. אלה צלילים לשוניים שלנו במערב קשה להעלות על הדעת, כמו רצף הקליקים בשפת הזולו.

    אל כל אלה נוסף עולם הדימויים הקוהרנטי והמקורי של ג'וזף קונרד, כמו השימוש המורכב שלו בחשכה ובלשונו היפה של אבי-שאול, המדייקת את הדימוי, מאפליה. זאת אינה סתם מטפורה. זהו דימוי אפי גדול, ענק, שמחלחל לאורך הטקסט בכל מיני אופנים שעל מקצתם הצבעתי במסה זו. קשה שלא להתרשם מספרות שכזו. היא מהווה הוכחה לכך, שלא משנה אם אתה ימני משיחי שגר ברמת גן וחולם על מלכות בית דוד בנוסח אצ"ג, או שאתה מתאר את היהודים בכרכים האנגליים במאה ה-19 כרבי-כייסים בעלי אף ארוך בנוסח צ'ארלס דיקנס, ספרות גדולה מתפרצת במקום שהיא רוצה, בחיבור לא צפוי בין מציאות לדמיון, ללא קשר הכרחי לאובייקטיביות מחשבתית או למוסר.

    חג אורים שמח.  

    **איור ראשי:שרון וובר-צביק.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 2
    • 6

    תגובות


    10 תגובות על “ג'וזף קונרד, לב המאפּליה – לחנוכה”

    1. יקיר הגיב:

      תודה רני, מרתק! מאוד יפה ההתייחסות לשפה, לאופל, הזוועה היא אכן כל מה שמעבר לציביליזציה.

    2. מיקי הראל הגיב:

      Micky Harel
      מאמר מעולה שאני מצפה לו כבר זמן רב ולא רק משום שהוא מדבר על הנובלה הספציפית הזו, אותה רן יגיל מתאר בצורה כה בהירה ואת הפרטים החשובים בה, בניית הדמויות, בעיקר בניית המתח או כפי שרן כותב, קונרד הוא בית ספר לכתיבה. אך גם בגלל הסופר על תכונותיו הפוגעניות. מאז ומתמיד חשבתי שהיצירה היא שצריכה לעמוד בחזית ולא הביוגרפיה של הכותב או דעותיו הפוגעניות כך גם היוצר החזותי. היצירה היא הדבר היחיד נטו שצריכה לתפוס את מקומה הראוי. דווקא בפייסבוק נתקלתי פעמים בהתקפות לא נעימות משום שהעליתי שיר של משורר מסוים לא אפרט כאן כך גם אמן שהתאבד בגלל האשמות שלא הוכחו, אמן חשוב ודעת הקהל פגעה בו. יצאתי להגנתו ומיד התנפלו עלי. לזמן מה הייתי פרסונה נון גראטה. ובכן מה שאמרתי היה שרב האינטלקטואלים לא היו טליטות של תכלת ואני לא שופטת את האדם בעיקר אם לא הוכחה אשמתו… אלא אוהבת את יצירתו, אם צטדקנות הייתה דרך השיפוט של יצירות היינו מפסידים למשל אמנות ענקית כזו של קרוואג'ו.יתכן שהגיע לו להשפט או להכלא אבל יצירתו המדהימה, שיש הרבה מה ללמוד ממנה על ביטויי האור והצל בציור, הייתה צריכה לצאת לאור ולדורות שבאו אחריו. (במאמר מוסגר משעשע אותי עניין האור והצל, כי "לב המאפליה" על ביטויי העליונות של הגזע הלבן על פני הגזע האפריקני השחור, גם הם מובאים בדימויים מוחשיים כמו היו ביטויים פלסטיים: המאפליה שהיא חשכה סמיכה הנתנת למישוש, או עור בוהק שכמו גולף בשנהב)

    3. יחי הגיב:

      מאמר מתנה לחנוכה
      תודה לך
      רני
      כל שבוע מחדש

    4. שרה הגיב:

      תודה רני. ספר מטלטל שנשאר לעד.
      ולהזכיר את סרטו המונומנטלי של קופולה "אפוקליפסה עכשיו"

    5. רן יגיל הגיב:

      יקיר היקר מאוד, שלמי תודה חג אורים שמח. רני

    6. aviva yahav הגיב:

      Your writup is outstading and changed my down mood today.I am the woman who has been attending your evening class sitting with Yael Medini all along except now that I am
      participating by zoom

    7. רן יגיל הגיב:

      מיקי, משוררת וציירת יקרה, שלמי תודה על התגובה ושבוע טוב – רני

    8. רן יגיל הגיב:

      יחי היקר ביותר, קצת באיחור מצדי, אבל שלמי תודה ושבוע טוב. רני

    9. רן יגיל הגיב:

      שרה היקרה, אכן יש להוסיף ולציין את "אפוקליפסה עכשיו". מרלון ברנדו, בתפקיד קורץ, הסינגולארי שאין לו תחליף, יוצא ממימי הנהר או הביצה – מצמרר. שבוע טוב. רני

    10. רן יגיל הגיב:

      אביבה היקרה, שלמי תודה וניפגש לנו לעד בשיח ספרות בזום. שבוע טוב ומבורך – רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    אם אין אני לי

    שי מרקוביץ'
    בית ההוצאה לאור "פינגווין רנדום האוס" בארה"ב השיק בחודש שעבר ספר...

    שקדיה

    רפאלה ורדי
    עוֹטֶפֶת אֶת הַדְּבוֹרִים הָרוֹחֲשׁוֹת אֵל תּוֹכִי. בִּפְרָחַי הַלְּבָנִים וְרַדְרַדִּים- עֲמֵלוֹת הֵן...

    פישינג ספרותי

    דפנה רופין
    לפחות חמישה ארגוני פרסים ספרותיים בבריטניה קיבלו מיילים שביקשו מהם להעביר...
    דילוג לתוכן