תחילת היכרותי עם אלכסנדר פן היתה כעם דמות ציבורית רטורית נישאה, ראיתי אותו קורא את שיריו ואת שירי ולדימיר מאיאקובסקי בתרגומו הנפלא, מעל במה העטויה דגלים אדומים, וגם מקושטת בתמונות מארקס – אנגלס – לנין – סטאלין, בעצרות המפלגה הקומוניסטית. הייתי אז נער בגימנסיה, וכך בהדרגה נתוודעתי לפרטי פולקלור בוהמי ודון-ז'ואני שאפפו את אלכסנדר פן. לעומת זאת, כבר אז הבנתי שְפֶּן היה באופן שנראה כיום כמעט פאראדוכסלי גם קומוניסט וגם פטריוט יהודי/עברי/ישראלי גדול, הן ביצירתו והן בכלל דרכו והופעותיו.

באותה התקופה, ממש בסוף שנות ה-40 של המאה שעברה  ובראשית שנות ה-50, היתה גישת המפלגה הקומוניסטית, שְפֶּן נמנה עליה, דווקא פטריוטית, גם תוך כדי המאבקים הסוציאליים והרעיוניים שלה מול שלטון מפא"י. היא התייצבה לחלוטין אז לצד מדינת ישראל (על בסיס תוכנית שתי המדינות) נגד ההנהגה הפלשתינית הלאומנית ונגד מדיניותן של ארצות ערב – וכך פעלו אז גם מנהיגי השמאל הערבי המובהק, כגון אמיל חביבי. לפיכך, אלכסנדר פן יכול היה בהכרה מלאה להיות ולהופיע באותה תקופה גם כפטריוט עברי וגם כקומוניסט אינטרנאציונליסטי ובכך היה קרוב, כאמור, למנהיגי מק"י דאז (וביחוד לשמואל מיקוניס) – וזאת בעקבות מאורעות מכוננים כהצהרת גרומיקו ותמיכת ברית המועצות במלחמת העצמאות שלנו. אכן, זו היתה תקופה אחרת.

לפיכך, אלכסנדר פן יכול היה להיות, בצד היותו משורר אוונגארד שמאלי בנוסח מאיאקובסקי, גם משורר פאטריוטי עברי, שאחדים משיריו לא היו רחוקים גם מבחינה זו משירת נתן אלתרמן. אכן, בצד שיריו הליריים המפורסמים שהולחנו, כגון 'לא אני האיש שלבואו מחכה את', הוא פרסם כבר בשלב מוקדם של הקריירה הפיוטית שלו את השיר הפטריוטי העַז 'אדמתי'. כל זאת, נוסף לשיריו הסוציאליים הלוחמים הידועים, שצוטטו ודוקלמו במשך שנים רבות בתנועות הנוער בארץ: 'הוא היה אדם פשוט' (על מאבקי פועלים) והשיר הידוע התומך ברפובליקאים בעת מלחמת האזרחים בספרד.

אולם לשיא שירתו הלאומית המובהקת, היהודית-פאטרונית הגיע, הטרובדור הקומוניסטי המושבע אלכסנדר פן, בעקבות השואה, מרד הגיטאות ומלחמת העצמאות, שהזדהה בה לגמרי עם היישוב העברי ועם ההיסטוריה היהודית. היה זה עם חיבור שלושת שיריו הגדולים על מרד הגיטאות, הבלדה על הל"ה (שנפלו בדרך להגשת עזרה לגוש עציון). וגם שירו של משה המשקיף על הארץ מנגד, מעבר הירדן, שיר שבו הוא אפילו מעלה את שמו של יהושע בן-נון (!) – דבר שהיה בוודאי כיום נראה כצנינים בעיניהם של אנשי ה'פוליטקלי קורקטנס' השופטים גם את כל המנהגים מימי קדם על-פי קני מידה מוסריים עכשוויים…

בינתיים, באותה תקופה של מחצית ראשונה של שנות ה-50, בהיותי בין לימודים בגימנסיה לבין שירות צבאי, ומעט גם אחריו, זכיתי לעמוד בקשרי-עבודה קרובים ומתמידים עם אלכסנדר פן, בתור מזכיר המוסף הספרותי של העיתון "קול-העם" שבעריכתו, ובעצם, למרות גילי הצעיר מאד, הייתי מֵעֵין סגן עורך שלו. היינו נפגשים בדירתו, לפחות פעם או פעמיים, בכל שבוע, ומתכננים יחד (כמובן, תוך שימור בכורתו המוחלטת) את מוסף-הספרות הנ"ל. מכיוון, שלמעשה, לא רבים מהמשוררים ומהמסַפְּרים הפעילים אז נטו להשתתף במוסף של "קול-העם", הדגש על עריכת המוסף הושם על מסות, ועל תרגומים מתחום קלאסיקה ומתוך ה"ריאליזם הסוציאליסטי", העכשווי-דאז. באותן השנים היתה לי, אם כן, הזדמנות אישית לעמוד מקרוב על אישיותו של פן, אשר גם אז, היה בה יסוד בוהמי חזק, מענייני נשים, עד זיכרון של איגרוף (פן היה בנעוריו גם מתאגרף מצוין). אך באותה תקופה, הוא כבר היה מרוכז יותר בשהות בביתו (ברחוב דיזנגוף 211 בתל אביב) ולשם הייתי בא לישיבות המערכת איתו, כאשר לרוב פן מנהל את הישיבה כשהוא נשען על כרים מוגבהים, על הספה, ומשם פוקד על אשתו ועל ביתו להביא לנו כריכים בתור אביזרי לוואי לשתיית קוניאק או וודקה, שעמדה גם היא במרכז ישיבות המערכת.

אלכסנדר פן היה גדול השתיינים – גדול מכל אלה שפגשתי בנסיבות שונות וגם בארצות שונות במהלך חיי, אפילו על רקע היכרותי עם שתיינים סלאבים, פולנים ורוסים מפוארים. עד כמה שזכור לי, הוא היה האיש היחידי שהיכרתי, שהיה יכול לשתות מבקבוק עד שני בקבוקי וודקה של 60% במהלך אותו המפגש, גם בלי שום אוכל נלווה, ומבלי שתוכר השפעה כלשהי של אלכוהול עליו באותה עת. מה שזכור לי מישיבות המערכת של אז היתה הבקשה שלי ממנו לספק לי כריכים בעת השתייה. על-כל-פנים, פן שיבח אותי על כך שלמרות המראה הנערי שלי, יש לי, בכל זאת, יכולת שתייה מסוימת. אולם הישיבות איתו נגמרו, כמובן, כאשר על רקע כתיבת ספרי על קפקא, ועל רקע סיבות אחרות, עזבתי את המפלגה הקומוניסטית. יחד עם זאת, עד היום, אני מאד מוקיר את שיתוף הפעולה איתו. אכן, חשתי בעת ההיכרות הזאת, כי אני קשור לא רק עם מוקד רעיוני ואסתטי של המודרניזם השמאלי, אשר היה מאד חזק אז, אלא גם עם כל העידן של המודרניזם בארץ – ישראלי, הזכור בחותמם של שלונסקי ואלתרמן, אשר גם אלכסנדר פן היה מדובריו.

בתמונה: אלכסנדר פן (שוכב משמאל) בביקור אנשי "טראסק" בשייך אברק. אלכסנדר וציפורה זייד במרכז התמונה.