close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • התפרסם ב - 10.04.18

    את המשורר גבירטיג, ששמו האמיתי ברטיג, היכרתי לפני שנים רבות, עוד בצעירותו, כשהיה נגר, והזמנתי ממנו שולחן עבודה. כאשר קיבלתי לידיי את השולחן – את קצותיו העגולים, את העיטורים והקישוטים – התלהבתי כל כך ואמרתי לו: "העשייה של השולחן הזה היא ממש שירה!"

    גבירטיג הסמיק מנחת ושאל אותי בסקרנות: "ובשביל מה השולחן, אחא?"

    "רחימאי, כדי שאוכל לשבת ולבדוק את שיעורי הבית של תלמידיי," השבתי לו. "אני מורה לספרות."

    "אחא, כמה טוב," השמיע גבירטיג קריאת שמחה שהתערבבה בקול המקצועה הבוכה שלו. "אני עצמי חולם יום אחד להיות משורר."

    "ואתה כבר כותב רחימאי?" הסתקרנתי גם אני בתורי.

    "מקציע ומשייף את שיריי הראשונים," השיב בעוונה.

    "כמה טוב לשמוע," אמרתי. "נגר כותב שירים, נגר משורר."

    "נגר עני," העיר גבירטיג כאחד שכבר השלים עם גורלו.

    זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1905, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, בא גבירטיג לבקרני, כשאניצי הנסורת של הנגרייה שבה עבד מרפדים את בגדיו כמו פתותי שלג, ובאמתחתו שירו הראשון "גענעראל-שטרייק" (שביתה כללית).

    "האם תוכל לקרוא את השיר, אחא?" ביקש ממני.

    "ברצון," השבתי.

    "אני איש מעמד הפועלים, נגר, סוציאליסט ששותף לרעיונות תנועת הבונד," הכריז גבירטיג בגאווה. "החלום שלי שתהיה מהפכה ותקום מדינה שוויונית."

    "ואני ציוני," עדכנתי אותו, וכמדומה שבכך ניסיתי להציב גבולות בינינו. "אני שותף לרעיונותיו של הרצל, וגם החלום שלי הוא להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל."

    שמונה שנים חלפו מאז הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, ואני נדבקתי בציונות והלכתי שבי אחר מנהיגותו של הרצל ורעיונותיו, ולבי דאב על כך שהוא נפטר בקיץ שעבר, ליתר דיוק בשלושה ביולי 1904. אבל מותו המפתיע, לא המית את הרעיון הציוני ועל ספרו "אלטנוילד", שראה אור בלייפציג שלוש שנים קודם לכן והיה בו מימד נבואי שעורר את התפעלותי, המלצתי, כמובן, לכל מקורביי ותלמידיי.

    המלצתי גם לגבירטיג לקרוא את חזונו הספרותי של הרצל, אבל הוא לא התלהב במיוחד. "אחא," שח לי, "אני בעד פועלי כל העולם התאחדו ואתה בעד כל יהודי העולם התאחדו."

    "רחימאי, יפה אמרת," אמרתי לו. "אבל מוטב שנדון בשירך, הלא כן?"

    לפי התרשמותי, הקציע גבירטיג את ביכורי שירתו ביידיש, לא רק בדם לבו אלא גם בעץ. ניסר, שייף וליטש עד שהציג את השיר המוגמר לפניי וחתם עליו כ'גבירטיג' וזכה בדין למחמאותיי: "רחימאי. מהיום ואילך אתה יכול לקרוא לעצמך לא רק נגר אלא גם משורר וטרובאדור!"

    "את הנגרות ברצוני לעזוב בקרוב," השפיל גבירטיג מבט והוסיף, "ואינני רוצה עוד שיקראו לי בערטיג אלא גבירטיג. בערטיג הוא רק נגר, גבירטיג הוא משורר."

    לאחר מכן, הפך לנו פגישותינו להרגל. גבירטיג נועץ בי והביא לי בקביעות את שיריו, ואני הייתי תמיד הקורא הראשון שלו. כיוון שהייתי בקיא בשירה יידית ובשירת העולם, הוא העריך מאוד את דעתי וידע שלא אכחד אותה ממנו. מעת לעת, הצעתי לו למחוק מילה או להחליף מילה אחת באחרת, והוא כמעט תמיד אימץ את המלצותיי. ברגעים כאלו, הרגשתי לרגע כמו משורר בעצמי, עד שגבירטיג עצמו שח לי: "אחא, מדוע שלא תכתוב גם אתה שירים ואני אקרא אותם?"

    "רחימאי, אתה נגר משורר, ואילו אני חושש שאם אכתוב שירים אהיה משורר נגר, דהיינו השירים שלי יזדקקו להרבה עבודת נגרות. כנראה שאינני מוכשר לכך," הצטנעתי כאדם המכיר בחולשותיו.

    "אילו חשבתי כמוך, מעולם לא הייתי מעז לכתוב," העיר גבירטיג.

    "הצדק אתך רחימאי," השבתי. "אדם צריך להעז, אבל כנראה שאתה נועדת לכתיבה ואילו אני נועדתי רק לקריאה," הוספתי בחיוך מיוסר.

    וכך התקבעו היחסים בינינו. גבירטיג היה הבכיר והמפורסם מבין שנינו בשירה, וגם זה מבין שנינו שזכה בבלומה, רעייתו, סיפור כאוב שניסיתי לגרש ממחשבותיי למרות שהוא צץ ועלה מעת לעת. יותר משלושים שנה אנחנו כבר מכירים, והידידות בינינו התהדקה במרוצת השנים וכינינו זה את זה "מרקוס" ו"אבריימ'ל". וגם כשלא שררה בינינו הסכמה בנושאים אישיים כמו במקרה בלומה, או בנושאים חברתיים ופוליטיים – הוא היה סוציאליסט ואני ציוני – תמיד היינו תמימי דעים בנושא השירה.

    השירים שגבירטיג הביא לעיוני בפגישתנו הבאה, ביטאו, לשמחתי, פחות את דעותיו הפוליטיות ויותר את רחשי לבו ואת רחשי הלב של הציבור היהודי בקרקוב. נטלתי את השירים ודאגתי לפרסמם בעיתון יידי בווארשה שהיכרתי את העורך שלו, ובהדרגה יהודי העיר קרקוב למדו להכירם ולזמר אותם ואפילו זמרות היידיש הנודעות דינה בלומנפלד, חיילה גרובר ומלי פייקון אימצו אותם.

    גבירטיג היה אז כבר כבן ארבעים ושלוש, מקריח וחולני במקצת. הוא סיפר לי כיצד לקה במחלת ה'אנגינה פקטוריס', תעוקת לב, ואושפז שבועות אחדים בבית החולים, ומאז ששוחרר לביתו התקשה למצוא פרנסה ואשתו בלומה היתה זו שפירנסה אותו. לרגע חשבתי שאולי גורלה של בלומה היה מיטיב איתה לו נישאה דווקא לי, האלמוני, ולא לגבירטיג.

    "גבירטיג רחימאי, התלוננת תמיד באוזניי שנגר עני הנך ורעייתך בלומה נאלצת, כהגדרתך, לקשור קצה בקצה, אבל בתור משורר אתה אכן גביר של ממש," אמרתי לו. "עליך לעזוב את הנגרות ולהפוך את השירה למשלח ידך וכך תוכל להתפרנס," ייעצתי לו. "כתוב שירים לשמחות, לחתונות ולמסיבות וכתוב שירים על כל מה שמעיק על לבך."

    "אבל הגבירים מבטיחים ואינם משלמים," מלמל גבירטיג, שלא רצה לבייש איש מהסוחרים שהזמינו ממנו שירים לשמחותיהם המשפחתיות אך נשארו חייבים לו כסף.

    ובכל זאת, קיבל גבירטיג את עצתי וכתב גבירטיג את השיר "שוין פולע זעקס וואכן" (כבר שישה שבועות תמימים)", וגם את "מיין הארץ איז פולמיט שרעק" (לבי מלא באימה) שנגעו ללבבות. הייתי זה שסייע לו לקבץ את שיריו הטובים ביותר לספרו הראשון "פאלך סטימליך" שראה אור ב-1920, חמש עשרה שנה בדיוק לאחר שהציג בפניי את שירו  הראשון "שביתה כללית".

    'כמה מזל שמרקוס לא שובת בכתיבה,' חשבתי.

    שמו של גבירטיג נודע ברבים לא רק בקרקוב אלא גם בווארשה ומחוץ לפולין, ומעריצים החלו לפקוד את דירתו הדלה והאפלה, כפי שכינה אותה עיתונאי אחד, ברחוב ברק יוסלביץ מספר חמש. גבירטיג עצמו כעס על התיאור שמסר העיתונאי וקידש את ביתו בשירו: "היה היה לי בית צל קורה חמים/ ובו שנים חייתי בשקט את חיי.

    בעוד שבעבר פקדו את ביתו יהודים רחמנים בני רחמנים כדי להזמין ממנו ארון, שולחן או כיסא ונשמעה שם הלמות הפטיש, עכשיו נהגו לפקוד את ביתו כדי להזמין ממנו שירים לתיאטרון היידי. מן הבית עלו קולות דיבור רמים וקולות שירה ונגינה, אבל אני עצמי נמנעתי מלבקר אותו כדי שלא להכאיב לעצמי בגלל בלומה, שכבר ילדה לו ארבע בנות, וחיכיתי שהוא יבוא לבקר אותי בשעה שיתפנה. הגם שהיה לי חלק לא קטן בהצלחתו של גבירטיג נשארתי תמיד בצל, ממשיך לעבוד באותה משרה אפרורית כמורה לספרות, בודק את מבחניהם של תלמידיי על אותו שולחן עץ ישן שהכין לי מרקוס עוד בימים שהיה נגר במשרה מלאה.

    מעת לעת, הציג בפניי גבירטיג את שיריו החדשים ושאל: "אבריימ'ל, נו, תגיד לי את האמת. האם אני משורר טוב יותר משהייתי נגר?"

    למרות פרסומו הרב, מרקוס עדיין לא היה מספיק בטוח בעצמו, ואני הזדרזתי להעניק לו את החיזוקים שהוא היה זקוק להם: "לא רק השולחן הזה יישאר לעד אלא גם השירה שלך תישאר לעד!"

    גבירטיג לא היה בקו הבריאות. בגלל מיחושי לבו, ההליכה היתה קשה עליו, ובכל פעם שפקד את מעוני הדל לא פחות מזה שלו עם שיר חדש – שיר ילדות כמו "קינדער יארן" או שירי טבע ונוף כמו "נאכן רעגו" – הוא התנשף ממאמץ הגם שלא היה צריך לטפס מדרגות. התגוררתי אז בגפי, בדירה זעירה בקומה הראשונה, נשבע להישאר רווק לעד, וכל זאת לאחר שזו שאהבתי באמת, בלומה, נישאה לגבירטיג. אבל זה היה נושא בהחלט רגיש בינינו, שנזהרתי מלעסוק בו איתו. המשכתי לרכון על מחברות תלמידיי, ובכל פעם שעלה מלפניו החשק הוא נקש על דלת ביתי.

    ופעם אחת, הגיע גבירטיג לבקרני בשעת בין ערביים, בדיוק בשעה שהדלקתי נר נשמה לזכר אמי המנוחה ביום השנה הרביעי למותה, שחסך ממנה את מוראות הימים הבאים עלינו לרעה. בתחילת שנת 38' היה זה, כמעט שנתיים לאחר פוגרום פשיטיק הנורא, ואני הגברתי את הטפותיי הציוניות ואת מאמציי לקרוא לנוער היהודי לעזוב את קרקוב ולעלות לארץ ישראל. ראיתי בכך משימה קדושה, אבל בעוד שחלקם התייחסו לקריאה שלי ברצינות, חלקם השיבו לי בזלזול: "המורה אברהם, אם כל כך מסוכן פה כפי שאתה טוען. מדוע אינך עושה עלייה בעצמך?"

    "השליחות שלי היא כאן," השבתי להם, "להציל כמה שיותר בני נוער, כנאמר: 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו.' כאשר אחרון בני הנוער יעזוב, אצא גם אני לארץ ישראל."

    גם בפגישתי עם גבירטיג עלה נושא ארץ ישראל לסדר היום. נר הנשמה שהדלקתי לזכר אמי הבהב ברוח והאיר את הקמטים שנחרצו בפניו של גבירטיג, שנראה עצמו עגום כשאמר: "ידידי היקר אבריימ'ל. אם לא נתעורר בזמן, עוד מעט נצטרך להדליק נר נשמה לא רק לאמך המנוחה אלא לכולנו."

    ניצלתי את ההזדמנות כדי לומר לו: "מרקוס אחא, מדוע אפוא שלא תעשה עלייה לישראל גם אתה יחד עם בלומה והבנות?"

    גבירטיג הופתע מכך שהעזתי להזכיר את שמה של בלומה. בעיניו הייתי לא יותר מאשר אדם תמים. "אני את הדרך מהבית שלי אל הבית שלך בקושי יכול לעשות בגלל מחלת הלב שלי, אז ברצונך שאפליג בספינה עד לארץ ישראל? הלב שלי לא יעמוד בתלאות המסע," הוסיף, "ואולי נכון גם במקרה שלי שירו הנפלא של ריה"ל: 'לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.'"

    "מרקוס, בניגוד  לריה"ל, אינני רואה שאתה מתאווה כל כך לירושלים," הערתי לו.

    "אולי אתה צודק אחא אבריימ'ל, אבל מה באשר למדיניות הבריטים נגד ההעפלה?" שאל גבירטיג. "האם הם יתנו לנו להיכנס בשערי ארץ ישראל? הרי הם גרועים מהנאצים שעלו לשלוט בגרמניה ועלולים לגרש אותנו בחזרה לחופי אירופה," הוסיף.

    "נאצים יש היום בכל מקום," אמרתי בצער בעודי מעלעל במחברת השירים שלו. "אנטישמים לא חסרים גם בפולין. ראה מה קרה בפשיטיק," מלמלתי. "הפתרון היחיד לעתידנו הוא לא באירופה," הוספתי.

    "אחא, אולי אתה צודק," השיב גבירטיג וליטף את פדחתו, "אבל אני כבר אשאר באירופה, יהא אשר יהא, כי יידיש היא שפתי ורק כאן מבינים אותי. בארץ ישראל לא יבינו אותי ולא יהיה לי קהל קוראים כמו כאן, ובגילי כבר לא אוכל ללמוד לכתוב עברית."

    "אבל סופרי יידיש, ככה שמעתי, יש גם בארץ ישראל," ניסיתי להעמידו על טעותו.

    "לא אחא אבריימ'ל, אני כבר לא אסע לשם. שיסעו אחרים," קטע אותי גבירטיג בנימת התנצלות.

    "אם כך מרקוס, מה אתה מציע לעשות?" שאלתי אותו. "הרי אמרת שעלינו להתעורר."

    "רחימאי," אמר גבירטיג, "באשר לעתיד, אני מודאג לא פחות ממך, ולראייה השיר החדש שכתבתי. הנה, אתה מוזמן לקרוא," אמר והושיט לי את שירו "ס'ברענט".

    כתב ידו של גבירטיג התאפיין בכתיבה תמה כמו זו של תלמיד. אמרו עליו שהוא לא יודע לקרוא תווים, הגם ששיריו היו מאוד מוסיקליים, אבל אין ספק שהוא יודע לכתוב שירים. גבירטיג כתב יידיש כאילו הוא כותב במקור בשפה העברית, וכדרכי הצעתי לו: "מרקוס רחימאי, מדוע שלא תכתוב שירים גם בשפה העברית? ככה הדורות הבאים יזכרו אותך טוב יותר. אנחנו עומדים בפניי תחייה מחודשת, והעברית היא שפת העתיד של הציונות ושל בני עמנו. רבים עושים עלייה לארץ ישראל, מאז שהצהרת בלפור העניקה תקווה להקמת מדינה יהודית שם."

    "על איזו תחייה אתה מדבר אחא?" הביט בי בתמיהה. "אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה וחורבן באירופה. קרא את שירי ותבין."

    את העברית הבן יהודאית כינה גבירטיג "שפת הציונים", למרות שהיא לשון הקוידש. הוא אהב להתפלפל איתי, שהתנ"ך כתוב למעשה בארמית יותר מאשר בעברית. ניסיתי לברר לעצמי מהיכן נולדה ההתנגדות הפנימית הזו שלו לשפה העברית. נזכרתי שבעבר סיפר לי שהחל לעבוד כשוליית נגר, משום שלא הצטיין במיוחד בלימודיו בתלמוד התורה וב'חדר'. באחד משיריו אף כתב:

    "אזכור איך הרבי הביט בי בזעם
    עת שוב בפסוק התבלבלתי,
    מבלי להבין שלזעם אין טעם
    משום שזמן רב לא אכלתי…"

    כנראה ששם, ב'חדר', על בטן ריקה, נולדה ההתנגדות העקרונית שלו לדת, ושהאוזן שלו רגישה יותר לקול המקצועה ולקול השירה מאשר לקול התפילה.

    פתחתי את מחברתו של גבירטיג והתחלתי לקרוא את שירו החדש "ס'ברענט". בדרך כלל, נוהג אנוכי לקרוא את שיריו בשקט כדי להפנימם ולעכלם, אבל הפעם קראתי את השיר בקול רם, כאילו אחד מתלמידיי מדקלם אותו בקול גדול בעצרת עתידית של בית הספר היהודי שבו אני מלמד:

    שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
    עֲיָרָתֵנוּ בּוֹעֲרָה כֻּלָּהּ,
    בָּה רוּחוֹת שְׁחֹרוֹת יִסְעָרוּ,
    לַהֲבוֹת חֻרְבָּן יִבְעָרוּ,
    עִקְּבוֹתֶיהָ לֹא נִשְׁאָרוּ,
    הִיא עוֹלָה בָּאֵשׁ.

    וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
    בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
    בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
    אֵשׁ הָעֲיָרָה.

    לרגע, הרגשתי שהאפר חונק אותי ועצרתי בשטף הקריאה כדי לשאוף אוויר, אבל המחנק למקרא השיר רק הלך והתגבר. המשכתי לקרוא:

    שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
    קְרוֹבָה, חַס וְחָלִילָה, הַשָּׁעָה,
    כִּי הַלְּהָבוֹת יַתְמִידוּ,
    אֶת כֻּלָּנוּ פֹּה יַשְׁמִידוּ,
    רַק שְׂרִידֵי קִירוֹת יָעִידוּ
    מַה שֶּׁפֹּה הָיָה.

    וְאַתֶּם חוֹבְקִים יָדַיִם
    בְּלִי הוֹשִׁיט עֶזְרָה,
    בְּלִי כַּבּוֹת אֶת אֵשׁ הַלַּהַב,
    אֵשׁ הָעֲיָרָה.

    שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה!
    רַק בְּיַדְכֶם בִּלְבַד הִיא הָעֶזְרָה.
    חִישׁ הוֹשִׁיטוּ יָד אוֹהֶבֶת
    וְהַצִּילוּ מֵהַמָּוֶת,
    בְּדַמְכֶם כַּבּוּ שַׁלְהֶבֶת,
    חִישׁ כַּבּוּ בְּדָם.

    מֵרָחוֹק אַל תַּעֲמֹדוּ,
    כִּי הָאֵשׁ עוֹלָה.
    אַל נָא תְּחַבְּקוּ יָדַיִם,
    הַשְּׂרֵפָה גְּדוֹלָה!

    להערכתי, קראתי עד לאותו היום את כל שיריו של גבירטיג והיכרתי אותם על בוריים, אבל  בשעה שקראתי את "ס'ברענט", חשתי שכל גופי מצטמרר מפחד, כאילו אני עולה באש יחד עם העיירה ולא רק דבק בבגדיי ריח האפר של השריפה.

    "מרקוס אחא," פניתי אליו בהתלהבות גדולה שלא פחתה עם השנים ושיריו הרבים שקראתי. "זהו שיר מלא עוצמה וללא ספק אחד הגדולים או הגדול בשיריך. אתה מנבא בו שחורות, ויהודי שיקרא את שירך יכול כבר להריח את השריפה."

    גבירטיג התרגש עד מאוד לשמע מחמאותיי. את השיר כתב בלילה הקודם, סיפר, והחליט להציגו מיד בפניי מבלי להתעכב. "הרגשתי הולם לב בלילה והתעוררתי," סיפר לי. "בלומה נבהלה ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תחיש אותי לבית החולים. אמרתי לה שלא. הרגשתי שזה לא התקף לב כפי שהיא חששה, אלא אולי התקף השראה. פתחתי את חלון חדר השינה כדי לנשום קצת אוויר. השקפתי על בתי השכונה ופתאום ראיתי אותם עולים באש ואת אחינו היהודים אצים-רצים בסמטאות מבוהלים למראה כל רכושם שעולה באש. זה היה חיזיון נורא שגרם לי למחנק והרגשתי שאני חייב להעלותו על הכתב. צצה בראשי השורה הראשונה של השיר: 'שְׂרֵפָה, אַחִים, שְׂרֵפָה,' ואחריה עלו בתודעתי גם השורות הבאות והרגשתי כיצד התודעה שלי בוערת כולה כמו העיירה."

    "ובלומה לא רצתה לקרוא את השיר שבגללו התעוררה מהשינה?" הסתקרנתי.

    ניסיתי לדמיין את הנערה היפה שאהבתי הלבושה רק בכותנת לילה דקה, ישנה כשהיא חבוקה בזרועותיו הפואטיות של המשורר, אבל התמונה הזו הכאיבה לי מדי והרגשתי מחנק גדול אף יותר מאשר נחנקתי למקרא השיר. כאילו אני עולה שוב באש, אבל הפעם באש האהבה.

    "בלומה כועסת עליי שאני מראה לך תחילה את השירים ולא לה," השיב גבירטיג, ושוב התפלא עד מאוד שאני מזכיר את שמה, לאחר שכבר היה מנוי וגמור בינינו שלמען ידידותנו לא נזכיר אותה עוד בשיחותינו.

    ואני חשבתי: 'איזה עולם! בלומה מקנאת בי על זכות הראשונים לקריאת השירים, ואילו אני מקנא בגבירטיג על זכות הראשונים שהוא קיבל ממנה על אהבתה.'
    "מרקוס, השיר הזה יהפוך יום אחד להמנון," העזתי לנבא.

    "למרות שאני הכותב שלו, אין לי אלא לאחל לעצמנו שהלוואי ונתבדה," השיב לי גבירטיג לאור נר הנשמה המרצד לזכר אמי. "אבל מאז שהצורר המשופם עלה לשלטון בגרמניה, מנשבות רוחות…"

    "והרוחות הללו יכבו את השריפה?" קטעתי אותו בשאלה.

    "רוחות רעות התכוונתי," ביקש גבירטיג לדייק בדבריו, "והן רק מלבות עוד ועוד שריפות ולא מכבות אותן."

    "אז אם נכונים דבריך מרקוס אחא, מדוע שלא נקום כולנו כאיש אחד ונעשה את דרכנו לארץ ישראל?" חזרתי והצעתי לו. "הרי עדיין לא מאוחר."

    "אבריימ'ל רחימאי, שנים רבות אנחנו מכירים ואתה מתעקש לשכנע את האדם הלא נכון לעלות לארץ ישראל," השיב לי גבירטיג בקול עגמומי. "פנה אל הצעירים, שהם יעשו עלייה. קרקוב היא ביתי וכאן כבר אמות. 'היי שלום לי… אי-שם לי מצפה קברי באדמת ניכר'," מלמל כמי שמצטט משיר שלו שטרם נכתב.

    "אני מבקש ממך שאם תעשה יום אחד עלייה לארץ ישראל," הוסיף כעבור רגע בהבעת נכאים, "תיקח אתך בבקשה עותק אחד משני הספרים שלי, 'פאלך סטימליך' ו'מיינע לידער' ותמלט אותם מן האש."

    הבעת הנכאים התחלפה בפניו להבעת תחנונים, כאילו האש קרובה מתמיד, קרובה כל כך שהיא כבר מכלה את עטיפות ספריו. "גם לבתי הבכורה שרלוטה אתן צרור שירים שלי שטרם פורסמו כי היא עומדת להימלט לרוסיה," אמר גבירטיג. "אני פוחד שיום אחד גם הפולנים ישרפו את הספרים שלנו, היהודים, כפי שעשו הנאצים הארורים בכיכר האופרה של ברלין בחודש מאי 1933."

    הבטחתי לו שאם אכן אסע לארץ ישראל, כך אעשה – אציל את ספריו מן האש, וגבירטיג הביט בי בעיניו העצובות ואמר: "סע אבריימ'ל רחימאי יקר שלי. סע. אתה הוא זה שצדקת בוויכוח בינינו, ואני זה שטעיתי. השיר שכתבתי הוא הודאתי באשמה שהאש קרובה מתמיד, ואין לנו עתיד בשום מקום באירופה, כפי שאתה עצמך חזית כבר מזמן."

    גבירטיג נתקף בגעגועים לימים טובים יותר שלא היו מלווים באימה. הוא הבריש בידו את חליפתו האפורה משאריות של נסורת ישנה שדבקה בה כמו חריוני יונים ואמר: "אתה זוכר שבאת אליי פעם לנגרייה וביקשת עצים שאני לא זקוק להם למדורת ל"ג בעומר?"

    "כן," אמרתי, לא יודע להיכן הוא חותר.

    "המדורה ההיא בל"ג בעומר זה עוד כלום לעומת מה שיקרה פה, יום אחד," אמר בקול נהי.

    במדורה ההיא בל"ג בעומר שאותה הזכיר גבירטיג, התכנסו כולנו, יהודי קרקוב, כשעוד היינו צעירים כבני שלושים, וגם גבירטיג כמובן הגיע אם כי קצת באיחור והתנצל שהיה עליו לסיים מלאכת הכנת שולחן שהוזמן ממנו. בבואו, הייתי שקוע בשיחה עם עלמה בשם בלומה, שצדה את לבי בזכות עיניה היפות שנראו כמו חרוזי שירה. כדי לכבוש את לבה, ציטטתי באוזניה כמה משיריו של גבירטיג, מבלי לדעת כמובן שהתוצאה תהיה הרת אסון מבחינתי.

     

    בַּיִת קָט עוֹמֵד בָּרְחוֹב, וְכֻלּוֹ שַׁלְוָה וּדְמִי
    בַּעֲלִיַּת הַגַּג שָׁם גָּרָה רֵיזְל הַיְּקָרָה שֶׁלִּי
    מִדֵּי עֶרֶב אֵחָפֵזָה אֶל בֵּיִת חֶמְדָּתִי
    וּבְקוֹל אֶשְׁרֹק לָהּ: "רֵיזְל, רְדִי, רְדִי, רְדִי."

    הָאֶשְׁנָב נִפְתָּח מִיָּד, מִישֶׁהוּ רוֹמֵז אֵלַי
    וּבִדְמִי הָרְחוֹב בּוֹקֵעַ צְלִיל קוֹלָהּ שֶׁל רֵיזְלֶע:
    "חֲבִיבִי, חַכֵּה עוֹד רֶגַע, אֶתְפַּנֶּה מִיָּד."

    אֲטַיֵּל עַלִּיז, אָשִׁיר, אֲפַצַּח לִי גַּרְגִּירִים
    וּפִתְאוֹם אֶשְׁמַע צְעָדֶיהָ עַל דְּרָגוֹת מִדַּרְדְּרִים
    אַךְ יָרְדָה מֵעַל, חִבַּקְתִּי אֶת גּוּפָהּ הָרַךְ
    בְּרֹאשָׁהּ דּוּמָם נָשַׁקְתִּי כָּךְ, כָּךְ, כָּךְ.

     

    בלומה חייכה בביישנות ואמרה: "אני מכירה את שיריו של גבירטיג. הוא האח של גיסי, ליאון."

    כשגבירטיג הגיע, בלומה המוקסמת משיר האהבה שכתב לאהובת ילדותו, התנצלה באוזניי ופצחה איתו מיד בשיחה וזנחה אותי לחלוטין, כאומרת לי: 'לשם מה אני זקוקה לך שתצטט לי משיריו של גבירטיג, כשאני יכולה לשמוע ממנו ישירות את המקור.'

    ואולי היא חשקה בכך שהוא יכתוב גם לה שירי אהבה יפים כאלה והעדיפה אותו על פניי…

    לימים, יכולתי רק להתנחם בעובדה שבכל הקשור לציטוט השירים, בלומה לא זכתה, לדאבונה, שתתקיים משאלתה, אבל באותו ל"ג בעומר זו היתה הפעם הראשונה שכאב הקנאה פרץ כמו הר געש מן החזה שלי וכמעט שחטפתי התקף לב קל ממש כמו מושא הקינאה שלי, גבירטיג עצמו. "אביב התחיל עתה/ אוי כמה ליבי מלא/ ברגש של קינאה," נזכרתי באחד משירי של מושא קינאתי גבירטיג. באותו ערב, ליד המדורה, הבנתי שנשים תמיד יעדיפו משוררים על קוראי שירה כמוני, וכמה חבל שלא התהפכו למעשה היוצרות וגבירטיג הוא זה שמצטט משירים שכתבתי אני באוזניה של בלומה.

     

    לא הזכרנו במילה את מה שקרה באמת באותה מדורה והבטנו שנינו בנר הנשמה הדולק. נזכרתי באחד משיריו של גבירטיג, שציטטתי בערבו של אותו חג באוזניה של בלומה, וכמה שהוא תקף עד היום גם לגביי.

    "הוי כלי זמר שירו שיר לי
    אכבד אתכם ביי"ש,
    נגנו לי שיר שמח,
    עצבותי אז תגורש!"

    אנחה פרצה מעומק חזהו של גבירטיג, ונענתה כמו בדואט באנחה שפרצה מעומק החזה שלי. "טוב אבריימ'ל רחימאי שלי, ניפגש שוב בשבוע הבא, אם ירצה השם, ואביא לך שיר חדש שלי, אם כי אני מרגיש שאחרי השיר 'ס'ברענט' ספק אם אוכל עוד לכתוב שירים נוספים."

    "איי אחא, אל תדבר כך," אמרתי, נזכר בשירו היפה: "זה ימים רבים לי, רבים מאוד, שלא שמעתי צליל כינור, שלא שרתי כדרכי, כי בת שירי נאלמה."

    "המשך לכתוב ולהעניק לנו תקווה," הוספתי. "ואולי כדאי שהשיר הבא שתכתוב יעסוק בדרך לכיבוי השריפה," הצעתי.

    גבירטיג נד בראשו בעצב ואמר: "את השריפה הזו רק אלוהים יכול לכבות, לא משורר כמוני," והלך לדרכו.

    אחרי לכתו, נותרתי לבדי. קראתי שוב עותק מהשיר שהוא השאיר לי והרגשתי כאילו ריח חריכה כבד כבר נישא באוויר. מילות השיר היכו בתודעתי בעוצמה ונתקפתי בחרדה. זהו היה שיר נבואי לכל דבר וחייב אותי לקבל את ההחלטה שדחיתי שוב ושוב וזמן רב נמנעתי מלקבל. נהיר היה לכול שהמלחמה בפתח, ואי אפשר להמתין עוד. כנראה שהגיעה העת שאגשים את חלומי, חלום המלווה אותי כבר שנים רבות, ואעשה סוף-סוף עלייה לארץ ישראל. אם לא עכשיו – אימתיי? הטפתי לעצמי כפי שהטפתי לאחרים. הכול כינו אותי "המורה הציוני", והנה אני עצמי עדיין תקוע בקרקוב. את מי שיכולתי להציל בהטפותיי הציוניות שכנעתי והצלתי, ואת אלה שנשארו כבר לא אוכל כנראה להציל, כיוון שאינם רוצים או אינם יכולים להציל את עצמם.

    לפני שיהיה באמת מאוחר, צררתי בזריזות את חפציי, ליקטתי מן האצטבאות את שני ספריו של גבירטיג, את המחברות של תלמידיי השארתי מאחור, וגם את נר הנשמה הבוער לזכר אמי, ויצאתי ממעוני הדל, נושא מזוודה אחת ויחידה שהכילה חיים שלמים.

    בעודי מתהלך ברחובות, התנגן בראשי שירו של גבירטיג: "ערב יום כיפור, הרחוב עכור והשמש מסמיקה מבושה,/ ואולי מכעס…/ וכאן עומדים בתי כנסיות נעולים כבתי-כלא/ והמנעולים בשעריהם, כאזיקים על הידיים."

    לאשת לוט נדמיתי, כשהעפתי לאחור מבט של פרידה ונדמה היה לי שאני רואה את בתי העיירה כולם בוערים כמו נר נשמה.


    דרום אמריקה, 2-4.3.2018

    *ירון אביטוב יזם וערך שתי אסופות בשפה הספרדית העוסקות בשואה: "הציפורים לא שרות באושוויץ" ו"כתוב באפר"

    הערת המחבר: דמותו של המשורר היידי מרדכי (מרקוס) גבירטיג עוררה את סקרנותי, ואת שירו "העיירה בוערת" הכללתי באסופה "כתוב באפר" שראתה אור בשפה הספרדית. גבירטיג אכן היה משורר ונגר ונשוי לבלומה, אך מעבר לגרעין האמת הזה ולשיריו של גבירטיג שמצוטטים כאן, הסיפור שרקחתי הוא דמיוני לחלוטין, כולל כל מערכות היחסים והסצנות המתוארות בו. גם דמותו של המורה לספרות מומצאת לחלוטין. הענקתי חירות לדמיון הספרותי, ומשום כך כל קשר בין האירועים המסופרים ב"גבירטיג" למציאות הוא מקרי בהחלט.

    השירים "העיירה בוערת" ו"רייזלה" תורגמו על ידי אברהם לוינסון.

    השיר "שחקן נא טף שלי" תורגם על ידי אפרים דרור.

    השיר "הוי כלי זמר" תורגם על ידי אפרים די-זהב גולדשטיין.

    השיר "מי יצחק ראשון" תורגם על ידי משה סחר.

    השירים "ערב יום כיפור" ו"בת שירי נרדמה", מתוך מאמר של מ. צאנין שפורסם ב"על המשמר", 25.6.1948.

    במציאות, קובץ התקנות של הספר הלבן הבריטי, שהגבילו את העלייה לארץ ישראל, חוקק ב-17 במאי 1939, לכאורה לאחר המאורעות המסופרים כאן, אבל לצורך הסיפור שונו הדברים.

     

    ירון אביטוב

    סופר, במאי סרטי תעודה, מבקר, עורך, ועיתונאי וזכה בין היתר בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005) ובפרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" לשנת 2012

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 5

    תגובות


    15 תגובות על “גבירטיג”

    1. מרדכי הרטל הגיב:

      בסיפורו זה ירון אביטוב מצליח להחיות מחדש בצורה ממשית את אותו עולם יהודי בגולה שבו יהודים צנועים ופשוטים שילבו בין עבודת כפיים לבין אומנות והגיעו להישגים תרבותיים ראויים להערכה. עולם זה הוכחד בידי הנאצים ויחד עמו הוכחדה תרבות היידיש. אלא שירון אביטוב, כסופר ישראלי, בעזרת סיפורו זה מפנה אלומת אור לעבר התרבות הנשכחת ובמיוחד לעבר השיר "העיירה בוערת", שיר שמושמע בטקסים רבים ביום השואה, והשיר כמו נטען מחדש וזוכה לקבל הקשר רחב הרבה יותר, ועל כך ירון אביטוב ראוי לתודה ולברכה.

    2. אוהד ותיק הגיב:

      מאז ילדותי מהדהדת בראשי שאלתה הנצחית של אמי המנוחה: מדוע הם (יהודי אירופה) לא ברחו ? הן הכתובת הייתה על הקיר, והשריפה כבר החלה …
      נדמה לי שלשאלה זו, שהכילה שילוב של תמיהה, עצב וכעס, היו שותפים רבים מבני דורה: ילידי ארץ ישראל של טרום הקמת המדינה.
      ואני, בחלוף השנים, ככל שנחשפתי שנה אחר שנה, לעוד ועוד מידע על חייהם של יהודי אירופה באותה תקופה ובמיוחד משבגרתי והבנתי גם את עוצמתה של השגרה ואת כח ההתמד – בחיינו כאנשים בוגרים ובעלי משפחה – כך נשחק כוחה של השאלה הנ"ל – התערפלה התמיהה ושכך הכעס – אך העצב גאה, מאוד גאה. במקום זה הנני פוגש בסיפורו המרגש של ירון אביטוב.

    3. דורית הגיב:

      סיפור אנושי עמוק ונוגע ללב על דמות אמיתית שדיקלמנו את שירו בבית הספר ומפגיש אותנו עם שאלות מהותיות שהעסיקו את כולם: מדוע יהודי אירופה לא ברחו? אבל מעבר לשאלות הגדולות, הרגעים האנושיים הקטנים עושים את הסיפור ליפה כל כך.

    4. בלפור חקק הגיב:

      ירון, אהבתי מאוד את הבדיה הספרותית שיצרת. גם בעולם הקולנוע לא פעם משחזרים הולדת יצירה ספרותית. כך בסרט "שייקספיר מאוהב" וגם בסרט "ורמיר" על 'הנערה עם עגיל פנינה' וכיו"ב . הסוגה הזאת מרתקת, למרות שהיא טווה את הפרטים תוך ערבוב של דמיון ומציאות. לכל מי שגדל על השיר "יהודים, בעיירה שריפה" היה סיפור זה משב רענן של רוח יצירה !
      בלפור חקק

    5. יזהר הגיב:

      ירון אביטוב, העיתונאי והסופר, שהרחיק אל הגולה הדרום אמריקאית מחיה דמות כמעט נשכחת של סופר יידי גלותי, בצבעי גועש חיים, ולא נותר אלא לדמיין אותם יושבים סביב שולחן נגרים באיזו פאבלה נידחת בדרום ומפטפטים על החלום הציוני ההולך ודוהה ועל שבריריותו של הקיום כאן ושם…

    6. רוני הגיב:

      סיפור יפה ואנושי המשלב נושאים כואבים על שואה, נאצים, הישרדות, התעוררות, גולה, עלייה לישראל. הסופר ירון אביטוב מתאר באופן כואב והומוריסטי מערכת יחסים בדיונית, שיכלה להיות גם אמיתית. יש גרעין אמת ועליו בנויה עלילה דמיונית לחלוטין.
      יש מה ללמוד מהסיפור ויש מוסר השכל לגבי היהודים שחיים בישראל של היום, ומה שהם עושים אחד לשני היום! כפי שמזכיר גבירטיג באחד מציטוטיו המצמררים: "אם לא נתעורר בזמן, עוד מעט נצטרך להדליק נר נשמה… לכולנו."

    7. ברק בן אבינועם הגיב:

      הסופר המחונן ירון אביטוב שוב זיכה אותנו בפנינה ספרותית, מעשה מקלדתו להתפאר. באמצעות דמויות דמיוניות או דמויות למחצה – עליהן הוא טווה בהצלחה עור וגידים ונופח בהן נשמת אלהים חיים – הוא מצליח, להשיב אותנו אל מציאות חיי העבר. תענוג.

    8. מנחם בן יעקב הגיב:

      מרגש .מעלה שוב את השאלות והתהיות למה לא יותר יהודים עזבו את אירופה והצילו את עצמם ומשפחתם.טוב שמעלים את הנושא שוב ודנים בכל ההיבטים.

    9. דב בהט הגיב:

      ככל סיפור מעולה, מכיל הכדור ששמו ״גבירטיג״ זויות שונות שנראות לכאורה כבלתי סבירות. אני אמנע מלהתיחס לזויות היותר ״יהודיות״ שבהן ואתרכז רק בשתים, שהן בצד האנושי-כללי של הסיפור, המציגות היבטים כמעט בלתי אנושיים.

      הסיפור המצוין הזה מזכיר לי את הסימפוניה הרביעית- הרומנטית של ברוקנר. כמו בסימפוניה נהדרת זו, המלאה בסתירות תזמורתיות, גם סיפורו של ירון אביטוב ״גבירטיג״, מכיל סתירות מענינות המותחות את ההתרחשויות ומעלות את דרמתיות העלילה. יתכן שהמחבר לא התכוון לכך, והדגשים שענינו אותו היו אחרים. אבל זהו טבעו של סיפור טוב שנלוים אליו ספורי משנה נסתרים.

      הסתירה היותר חזקה המלווה את הסיפור היא ההתמודדות הממושכת של ידידו של המשורר עם אהבתו הנכזבת לאשה היפה שבחרה לא בו אלא במשורר. למרות כאבו האישי על שלא זכה בה, הוא מתמודד בגבורה נגד הנטיה הטבעית שלו לפגוע או לפחות להתרחק מהמשורר. המשך הידידות שלו למשורר היא אצילה ברמה של האלים היונים הקדמונים. אצילות זאת היא כל כך גדולה, שקים ספק, אם היא יכולה להצטרף אל ספורי המקרא. אלה הם הצלילים המופקים מכלי הנשיפה. הם כל כך חזקים, עד שנדמה שהם חודרים דרך התקרה, והם אינם ניתנים לעצירה.

      הסתירה האחרת שהיא יותר מתונה, אבל גם כן משמעותית מאד, והיא מושמעת על ידי כלי המיתר שאינם מתימרים לגנוב את ההצגה. בסיפור של ירון אביטוב, תמציתה של סתירה זו מופיעה במשפט של גבירטיג המתיחס לנבואה שבשירו ההיסטורי: "למרות שאני הכותב שלו, אין לי אלא לאחל לעצמנו שהלוואי ונתבדה״. הוא חש בקרבו שנבואתו עומדת להתממש, מה שיעלה את יוקרתו ואת קרנו בעיני קוראיו. למרות זאת, הוא מעדיף להשאר באלמוניותו, העקר שהאסון לא יקרה.

      .זכות גדולה היתה לסלונט לפרסם סיפור זה

    10. ברוך דיאמנט הגיב:

      כל כך מרגש.
      שריפה אחים שריפה.לא מאבד מעוצמתו גם היום.
      שריפות ,או קרבתן מלוות אותנו תמיד.
      אהבתי לקרוא ושלח אותי לחפש ולדעת יותר על הנפשות הפועלות.
      בקלות התאהבתי ברייזל…

    11. עליזה הגיב:

      ספור יפה ונוגע ללב שצירו הוא השיר הנבואי החורך של גבירטיג. העוצמה שבשיר עוברת גם לסיפור עצמו ומעוררת מחשבה על מצבנו היום ועל הרוחות הרעות המנשבות במחוזותינו. אין חדש תחת השמש.
      בכישרון רב שילב ירון אביטוב בין דמיון ומציאות, וסגנון הכתיבה הוא אמין ותואם את אווירת העיירה היהודית של פעם, על אנשיה וחייהם הצנועים.

    12. מני הגיב:

      סיפור ממש טוב שיש בו לדעתי גם קריצה לימינו

    13. עוזיאל חזן הגיב:

      סיפור מלבב ברגישותו ובפשטותו, כמו החיים התמימים, המיוסרים וחסרי התקווה של העיירה, שלמרות זאת, לא פסקו בה האמונה ושירת הלב, בצד זעקת הכאב.
      המשורר הלירי הנשכח גבירטיג, בעל השיר הנוגע והמטלטל "שריפה", ידע לבכות את הבעירה באין מושיע במקום להיחלץ בעוד מועד, כעצת ידידו, ולברוח מאירופה כשעדיין הייתה אפופה שחרת-עבים. הוא לא השכיל בתמימותו ובאמנותו באדם לברוח מציפורני הרשע, בטרם תתחולל הסערה וירד מבול קדומים על אדמתה המקוללת של אירופה.

    14. שירי הגיב:

      נהניתי מאוד. הכותב, ירון אביטוב, ידע להחיות בצורה משכנעת מאוד את חיי היהודים בגולה על סיפה של מלחמת העולם ואת האיום הנשקף להם. דמותו של גבירטיג זוכה כאן להומאז' חשוב.

    15. גבריאל בן שמחון הגיב:

      כל הכבוד ירון, לרגישות שלך לגורל היהודי ולשירה האידית, חשוב שקולות אלה כמו שלך יישמעו

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ובכל בוקר / בשקט שייוולד

    גד קינר קיסינגר
    ובכל בוקר וּבְכָל בֹּקֶר לִשְּׁקֹל מֵחָדָשׁ: הַאִם לְהַתִּיר עֲבוֹתוֹת וּנְדָרִים? הַאִם...

    אפשרויות

    עידית נבו
    עָלֶה צָהֹב קָטָן לֹא אוֹמֵר סְתָו. מִישֶׁהוּ תָּלַשׁ כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב וְאָבִיב...

    ספרות ישראלית זה לא מצחיק!

    מערכת סלונט
    לאחר שקראתם את כל הספרים על השואה, על הסכסוך היהודי-ערבי, על...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית