הנחתי את טלפון החוגה על מקומו בלב כבד ובאי-שקט נפשי. השיחה עם אחותי הגוססת, ברוריה, התארכה מעבר לצפוי, אולם היא הייתה הכרחית על מנת לעודד את רוחה השפופה. כעת כבר לא יועילו הנחיות תזונתיות, נראה שעברנו את השלב הזה. מכל מקום, נולד בי הצורך העז לא לדחות יותר את ביקורי בצפון על אף המרחק הרב וטרדות היומיום הקושרות אותי לבית ולעבודה.

צנחתי אל כיסא הנדנדה בחדר הוורוד להסדיר את מחשבותיי. על השידה הונחו משקפי הקריאה שלי, סידור התפילה וספר התהילים באי-סדר התואם להלך רוחי. דמותה הצעירה, החייכנית, הרוקדת בשמחות המשפחה, החזירה אותי אל אישיותה הנעימה, הרגישה לצורכי הזולת. עם סיום כיתה ח’ בבית הספר היסודי, פנתה אל אבי ואמרה:

“אבא, אני החלטתי להישאר בבית ולעזור לך במשק ובשדה.”

“אבל מה יהיה עם העתיד שלך? זה חשוב ללמוד, שיהיה לך מקצוע.”

“אחותי מירה כבר לומדת רחוק מחוץ לבית והלימודים שלה עולים הרבה כסף, יש לך חובות ולא תוכל לממן לשתינו את הלימודים. לכן החלטתי להישאר איתך ולעזור לך.”

“רצונו של אדם כבודו,” הגיב בהכנעה.

בפועל הוא נהנה מזריזותה וחריצותה בכל מלאכה שהטיל עליה וגם כאלה שעשתה מיוזמתה. בהיותה נערה יפה ומצודדת הפכה להיות מחוזרת. הבית המה אורחים מבוגרים וצעירים שהציעו מוהר לאב. אחד מהם תפס את לבבה. שמו של הבחור שלום והם היו זוג למופת בלהקת המחול הייצוגית של הכפר. בחור בעל לב רחב ונדיב. גבוה ממנה בראש. הוא זרם עימה לכל אורך הדרך בראש אחד.

משפחה הקימו, יפים כמותם, על גבעת אוסישקין במרכז נהריה. פה יכלה לממש את רצונה ללמוד ולהתמקצע כגננת סייעת בגן טיפולי לילדים בעלי צרכים מיוחדים. המסירות שלה בעבודה הייתה לשם דבר בכל העיר ורבים צָבאו על פִתחה לרשום את ילדיהם לגן שלה. היא השקיעה בגן הטיפולי מעל ומעבר ואף עודדה את האימהות וציידה אותן בעצות והנחיות לטיפוח ילדיהן בבית.

היא הייתה אהובה ומוערכת בכל מקום שהכירו אותה. היא הצליחה לטפח קשר נהדר עם נשות השכונה. תמיד הייתה עוזרת לשכנות כשהן נזקקו לה ואף פעם לא הגיעה בידיים ריקות אלא עם מאפה או תבשיל מעשה ידיה. בעלת חסד של נתינה לזולת בדרכה הייחודית. אהבתי להתארח בביתה הזוהר מניקיון, עשיר במטעמים ובמאפים ומוקף גינה מטופחת בעצי פרי, ורדים ותבליני תימן שניחוחם מילא את החצר.

מעת לעת פקדה את בית ההורים המזדקנים במושב, בדאגה לצורכיהם הייחודיים, אלא שאת עצמה שכחה בתוך כל זה, עד אשר הגידול הטורדני הכה שורש בגופה והחל להטרידה. המרוץ אחרי לובשי החלוקים הלבנים הפך מנת חלקה. הארון הלך והתמלא בכל מיני תרופות וקפסולות בצבעים מזהירים ועדיין שמרה הכול בסוד. כאשר הסוד פרץ את חומת השתיקה בטפטוף מפה לאוזן, הקפידה להזהיר לבל ייוודע הדבר להורים.

לאחר נסיעה ארוכה ואפופת מחשבות, ישבתי מוטרדת לידה. הפנים החיוורות לא הקהו את יופייה. אוזניה מעוצבות כהלכה, עיניה הגדולות לבשו עצבות, עורה צח וענוג. על ראשה כובע המסתיר את היותו חשוף משיער בעקבות ההקרנות. פירות הבריאות שהבאתי סודרו במגש והונחו לפניה.

“למה את לא אוכלת?” שאלה בתרעומת קלה.

“אני מחכה שתדגימי לי ותעוררי את התיאבון שלי.” אמרתי בחיוך ושתינו הושטנו יד אל המגש. 

“את ראית את התרופה החדשה שקיבלתי בצבע ורוד?” שאלה אותי ברגע של בדיחות הדעת.

“אם חשוב לך, אקרא את העלון המצורף לתרופה,” אמרתי וניגשתי לארון התרופות שלה. כמה עצוב לי לראות סדרה של תרופות שלהן תופעות לוואי קשות, כשלכל אחת מהן יש תחליף טבעי. התיישבתי מולה באנחה. מן הסתם איחרנו את המועד. מה כבר נרוויח, חודש, חודשיים? הנזק כבר נעשה.

“אנחנו יושבות כבר כמה זמן ומדברות, את לא מרגישה שהשתנה משהו אצלי?” שאלה אותי במבט חודרני.

“אין לי מושג על מה את מדברת. אני רואה לפניי אישה יפה בעלת חיוך נהדר, עיני שקד בורקות,  אוזניים יפות ורגליים שעד לפני זמן לא רב רקדו יפה.” לא הזכרתי את הגבות.

“אוהו, גם את עם השטויות שלך – יפה! איך יפה?” הורידה את הכובע וחשפה את ראשה הקרח.

“תראי על מה אני מדברת!”  אמרה בטון צורם.

“תירגעי, זה ממש לא משנה, אנחנו ממילא הולכות עם כובע,” עניתי לה בטון דומה.

“אבל אפילו הגבות כבר נשרו,” הצדיקה את מצוקתה.

“למה זה מפריע? אדרבה, פחות לכלוך שעלול ליפול על האוכל שלך. לטעמי יותר יפה ככה. אבל, אם את רוצה אני יכולה לצייר לך גבות בעיפרון חום כהה.” סוף סוף נרגעה משנמצא הפתרון.

זה היה הזמן לסיים את הביקור. “אבקר שוב בקרוב,” הבטחתי לה.

שבוע אחר כך, קיבלתי הודעה שאחותי ברוריה מאושפזת בבית החולים מלבן במחלקה סופנית. ניצלתי את היום החופשי שלי מהעבודה כדי לבקר אותה. הפעם הצטיידתי בספר תהילים. אני לא יודעת איך, אבל כעבור שעתיים מצאתי את עצמי ליד בית החולים מלבן, כאשר הדרך רְווּיַת ההגיגים נותרה מאחור.

“שלום ברוריה, מה שלומך?” שתיקה ותזוזה קלה בפנים.

“מה כואב לך?” אמרתי בקול מתחנן, שתענה לי.

“הרגל. מאז הניתוח לא חזרה לעצמה,” אמרה בקול נכאים.

“אעשה לך מסז’ ברגל. אולי יקל עלייך.” התחלתי לחפש במה להיעזר.

“יש במגירה הראשונה של השידה קרם גוף,” אמרה במאמץ ניכר.

הזדרזתי לקחת בנדיבות מן המשחה ולמרוח את רגליה בעדינות. אף על פי כן שפתותיה התהדקו זו לזו ועפעפיה כיסו את עיניה כווילון, כשהיא מתמכרת לתחושות. “באת לפנק אותי,” אמרה כאשר סיימתי את העיסוי.

“לא סיימתי לפנק אותך, מביאים את הארוחה ואני רוצה להאכיל אותך.”

“אין לי חשק. פוחדת להקיא.”

לא לחצתי. היא רזתה המון. זו לא אותה ברוריה של הביקור הקודם. הבנתי שזה ביקור הפרידה. “אני אקרא עכשיו מזמורי תהילים,” הפניתי כלפיה את הספר וקלטתי את הנהון ראשה המאשר בחיוך. תוך כדי כך הצטיידתי במשקפי הקריאה שלי. מדי פעם הרמתי את ראשי מעל דפי הספר כשעיניי מדלגות מעל מסגרת המשקפיים להביט בה. נראה לי שהיא שואבת עידוד מהמזמורים של דויד המלך.

שלום, בעלה, הגיע כעבור שעתיים להחליף אותי. הוא נראה עייף. “אילו ידעתי שאת פה הייתי מגיע קודם,” פנה אליי בחיוך עצוב.

החזרתי לו חיוך דומה והתנהלתי החוצה בלב כבד. המידע שקיבלתי בעמדת האחיות לא בישר טובות. הטלפון שלו רדף אחריי עד לביתי עם הבשורה המרה, שגאלה את ברוריה מייסוריה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. אם רק הייתה מוכנה לשתף אותנו בתחילת התהליך הסרטני, ייתכן שהיה אפשר לדחוק את הקץ.