קצת לפני שבע הוא התקשר אליה, מלמל בקולו הצרוד כמה הברות וקטעי משפטים לא ברורים וניתק. כשניסתה לחזור אליו שוב ושוב ושוב היה הטלפון שלו תפוס, ולכן צלצלה אל אחיניתה שלקחה השבוע חופשה מיוחדת כדי לסייע לו במהלך שעות היום וכבר היתה בדרכה לבית החולים. שמעה ממנה שככה זה אצלו מוקדם בבקרים מאז שהחל לקבל את הכדורים החדשים- ישנוני, מטושטש, ומדי פעם גם מתקשר באקראי וללא סיבה ברורה לכל מיני אנשים. והעיקר- שלא תדאג. 

חמישים וארבע דקות לאחר מכן, כשעמדה לצאת לעבודתה, קיבלה את הבשורה שזה עתה נאלצו הרופאים להנשים אותו. "ירחם השֵם ויציל!" נבהלה ומיד שינתה כיוון, צופרת שלא כהרגלה לעבר חסר בית שיכור כלוֹט שחצה את הכביש מתנדנד לאטו וגרם לה לפספס את הרמזור הירוק בכמה שניות. לעזאזל, היא עדיין לא ניצלה את ימי החסד האחרונים כדי לנסות לשוחח אתו פעם נוספת על הלילה הערפילי והאפל ההוא. זה שבאמצעו עזבה אמא בכעס, אִתה ועם שלושת אחיה הקטנים, ובהמשך גם דחתה את כל ההפצרות והתחנונים שתחזור הביתה. ואולי השיחה המאד מסוימת הזאת לא התקיימה בגלל שבכל הפעמים הבודדות ששניהם נותרו בחדר בלי אף אדם נוסף – ומבחינות רבות חולה האלצהיימר הסיעודי ששכב מיותם במיטה הסמוכה כבר לא נחשב ככזה – והיא החלה לגבש ולנסח לעצמה בהיסוס ובַזהירות המתבקשת את מילות הפתיחה שבהן תשתמש, קרתה איזושהי הפרעה בלתי צפויה. שכנים מודאגים מהמושב שהגיעו עם שוקולדים או עוגות לשם קיום מצוות ביקור חולים. סניטר חרוץ יתר על המידה שבקש ממנה באדיבות לקום ולהזיז את הכורסא שעליה ישבה כדי שיוכל לעבור ולרוקן את פח האשפה שבפינה ולנגב את הרצפה המלוכלכת סביבו. הוא עצמו שנרדם מותש מהחום ומהתרופות או שעָצַם את עיניו במכוון על מנת להימנע מ… והנה… 

בית החולים הגדול המה מאנשים, והיא בחרה לטפס במדרגות במקום להמתין דקות ארוכות למעלית העמוסה בעובדים ובמבקרים. הגיעה מתנשמת ומתנשפת רק כדי שלא למצוא אותו בחדרו הרגיל אלא ביחידה המאולתרת לטיפול נמרץ- מחוסר הכרה ומוקף בצינוריות עירוי מסועפות ובמכשירי ניטור מהבהבים ומצפצפים. רופא ממושקף וטרוט עיניים יצא אליהן וספק הסביר ספק דיקלם שחייבים לעשות עוד כמה בדיקות כדי להבין מדוע חלה ההתדרדרות הנוספת במצבו; שבינתיים נותנים לו גם אנטיביוטיקות רחבות טווח עקב חשש מזיהום חיידקי מפושט וגם תכשירים וָזופְּרֶסורים חזקים כדי להעלות את לחץ הדם; ושכל אנשי הצוות המטפל עושים את מיטב מאמציהם כדי להציל את חייו כך שאסור לאבד תקווה. 

התורן קצר הרוח מיהר לחזור פנימה והיא ידעה שגם לה אסור לבזבז את הזמן היקר. "אנא מלך רחום וחנון… רפאהו רפואה שלמה, כי אתה ברחמיך רופא חולי עמך ישראל… ובכח שנים ועשרים אותיות תורתך הקדושה שקבלנו בהר סיני, תפתח לו שערי ארוכה ומרפא, שערי בריאות, שערי גילה, שערי דרור, שערי הוד והדר, שערי זכות אבות, שערי חמלה, שערי טובה, שערי ישועה, שערי כפרה, שערי לב טהור, שערי מחילה, שערי נעימות, שערי סמיכה, שערי עזרה, שערי פדות, שערי צדקה, שערי קוממיות, שערי רפואה שלמה, שערי שמחה, שערי תשועה… רפא נא לו, ותבריאהו ותחלימהו ותחזקהו ותאמצהו, ותמלא משאלות לבו לטובה. עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי…".

עד מהרה התקבצו כל שאר בני המשפחה הקרובה מחוץ לדלת האטומה, מתקשים להאמין ומאמינים בעת ובעונה אחת. מדווחים בהתרגשות האחד לשני שרק אתמול אחר הצהריים הוא עוד הרגיש טוב ואפילו סרב לקחת את משככי הכאבים החזקים שהוצעו לו. מנסים בכל כוחם להִתָּלות בסירוב הסימלי הזה שלו ולמצוא בו הצדקה לכך שדווקא אמש הם ביטלו את התורנות שלהם 'מסביב לשעון' לצד מיטתו. מתווכחים זה עם זה בקולות רמים ומסיחים את דעתה מהתפילה.

היא האשימה בעיקר את עצמה. את השאננות שגרמה לה שלא למהר אליו מיד לאחר שהתקשר הבוקר. את עייפותה המצטברת שבגללה היא נכנעה לצפירות ההרגעה הכוזבות ונמנעה מלהשאר לידו במשך הלילה שעבר. את ההשלמה שלה – מכורה לניקוטין בדיוק כמותו עד לאחרונה – עם הסיגריות נטולות הפילטר שאותן הוא עשן בשרשרת למרות האזהרות שנכתבו באותיות שחורות ובולטות על כל חפיסה. את בטחונה המופרז בכך שהחולשה שהתפתחה ברגליו לפני כחצי שנה, ובדיעבד אובחנה כביטוי לתסמונת פּאראנֶאוֹפְּלָסְטית, נגרמה על ידי הסִימְבָסְטָטִין שהוא קיבל, ואת דרישתה התקיפה והנחרצת מרופא המשפחה שלו להפסיק מיד את התרופה הזו במקום לבצע, כבר אז, את הבדיקות הנדרשות… וגם את ניצני נשיותה שלבלבו ופרחו לפני כארבעים שנה בצורה בולטת הרבה יותר מאשר אצל שאר בנות גילה, ואת התעקשותה המרדנית באותו קיץ מבולבל ומסוכסך ללבוש רק מכנסיים קצרים וחולצות טריקו צמודות שהבליטו את חיטובי גופה המשתנה והעלו עליה את חמתה של אִמָּהּ.

לא הבינה בעת ההיא האִם אמא כעסה יותר עליה או עליו, אך היה ברור שמשהו חמור קרה כי במשך זמן רב התאפשר לה לפגוש אותו רק במהלך השְׂמָחוֹת או ההלוויות המשפחתיות. ועד היום היא זוכרת את הצער והגעגועים שליוו אותה בסיומם של האירועים הקצרים וההמוניים האלו. שנים רבות מאוחר יותר, כשכבר הפכה להיות טכנאית רנטגן מוסמכת, עמדה ברשות עצמה ואף הקימה משפחה משלה, העזה בהתקף נדיר אחד של אומץ להתייצב מולו ולשאול מה בדיוק התרחש אז בינו לבינה. והוא השתעל במבוכה, נהם משהו על שילוב של בירה וערק ופטר אותה בביטוי השָׁחוּק "אי הבנה מצערת" שאולי גילה טפח אך כנראה כיסה יותר מטפחיים. וכשניסתה מדי פעם לברר זאת עם אִמהּ היא קיבלה גם ממנה רק תשובות מתחמקות ומעורפלות בנוסח "היה מה שהיה". וזהו.

על זגוגית החלון של חדר ההמתנה הקר ניקוו טיפות ראשונות של גשם, ובמסך הטלוויזיה ירד במאי קולנוע יהודי מפורסם ושנוי במחלוקת בכבשׁ של מטוס גדול ולחץ בחמימות את ידו של שר התרבות שהמתין לו למרגלותיו. בהמשך התרכזה המצלמה בְּעיתונאית מאופרת בקפידה ששפתיה נעו בלי קול ובכמה מפגינות אילמות שהניפו ברקע כרזות גדולות של MeToo#. לפתע התחלף הערוץ והיא מצאה את עצמה צופה ברגע שבו אבד אביה את הכרתו, הפנים האחרונות שראה הם של מְחַלֶּקֶת האוכל ששמטה בבהלה את המגש עם ארוחת הבוקר כשהבחינה בו משתנק ומכחיל, של האח במדים הלבנים שחש לעברו עם עגלה עמוסה בציוד לשעת חירום, ושל איזו רופאה פרועת שער ולא מוכרת שהצטרפה אליהם במרוצה. מביט ביאוש ובחוסר אונים לעבר שכנו תשוש הנפש במיטה הסמוכה ועל כסאות הפלסטיק הריקים שמסביבו. משוכנע במהלך שקיעתו ההדרגתית שכל האנשים היקרים לו נטשו אותו פעם נוספת. 

פקחה נסערת את עפעפיה ושאלה את עצמה כיצד היה ד"ר ראובן – הפסיכולוג הקליני שאליו היא עדיין מגיעה לטיפול אחת לשבועיים, מפרש את זה? האם כהרגלו היה הודף את השאלה חזרה אליה, מנענע את ראשו בעידוד מוכני נוכח גימגומיה הרפים ומשרבט משהו מסתורי בפנקסו הקטן? או שלשֵׁם שינוי היה מפגין קצת אמפטיה ומשמיע באזניה איזושהי תובנה מקצועית מחכימה? ממנו נדדו מחשבותיה שוב אל המתים והיא תהתה האם בימים כמו אלו, כשהמצב כל כך קשה והאבחנה הסופנית שלו כבר ידועה לכולם ומטלטלת את שגרת חייהם, היתה אִמהּ מנוחתה עדן מוכנה להתרכך ולהתפשר קצת אחרי עשרות השנים של הנתק בינהם ואפילו לבוא לבקר אותו בבית החולים? אם לא במטרה לסלוח לו – ובעצם למה לא, שהרי הרמב"ם כתב בפרוש שאסור לו לאדם מישראל שיהיה אכזרי ולא יתפייס אלא שיהיה נוח לְרַצּוֹת ולמחול בלב שלם ובנפש חפצה – אז לפחות כדי לעזור לבתה היחידה לפתוח, יחד אתם, את הפצע הישן והמציק הזה ולחפור בו עד זוב דם. שתזכה אחת ולתמיד גם לסגור ולאחות אותו. אבל עכשיו נראה שלעולם כבר לא תדע.

מישהו הביא לה בקבוק של מים מינרלים בטעם פסיפלורה והיא לגמה ממנו בהסח הדעת. מישהו אחר התישב מולה ושאל אותה לשלומה והיא ענתה לו מה שענתה. משעייפה משיחות הנימוסין הסתמיות התעטפה במעילה הרחב, הסתירה את עיניה האדומות מאחורי משקפי שמש כהות והתרחקה קצת מכל האחרים. שסועה וחצויה בין ההלכה היהודית המחמירה שגרמה לה לציית למצוות הרבנים ולסרב לחתום על טופס ה- DNR שאותו הגישה לה מנהלת המחלקה האונקולוגית ביום קבלתו, לבין ידיעתה – והלוואי שתטעה ותתבדה בעזרת השֵם יתברך – שאם במהלך אשפוזו יחברו אותו למכונת ההנשמה המלאכותית הוא לא יצליח להתנתק ממנה בחיים. וידעה גם שהאיש העצמאי והגאה הזה היה מעדיף שיניחו לו למות בשקט ובכבוד מבלי לחשוף את גופו הזקן והכחוש, האכול על ידי סרטן ריאות אלים וגרורתי, למיכשור חודרני מכאיב ומיותר ולזריקות רעילות וחסרות תוחלת.

משלא הצליחה להרגע צללה לתוך דפיו של ספר התהילים המהודר שאותו קיבלה כמתנה אישית מידיה של הרבנית תמר תליט"א ושממנו לא נפרדה מאז שחזרה בתשובה- ממלמלת חרישית את פסוקיו מלאי ההשראה והניחומים שוב ושוב ושוב. למי רמז המשורר כשכתב 'אָוֶן יחשוב על משכבו, יתייצב על דרך לא טוב'? ולמי הוא הבטיח ש'אדונָי יסעדנו על ערש דוָי, וכל משכבו יהפוך בחוליו'? בין לבין נאלצה להתמסר קצרות גם לסמארטפון הרוטט והתובעני שלה- המנהל שביקש לשמוע מדוע לא הגיעה עדיין לַמשמרת במכון הדימות, הילדים שרצו לברר מה קורה עם סבא, החֲבֵרָה הטובה שהתכוונה להזמין אותה לכוס קפה מבלי לדעת שזה ממש לא זמן מתאים למפגשי חולין.

הכרתו של אביה מעולם לא שבה אליו. וּבְקוּמָהּ מהשִׁבעה, כשלושה חודשים לאחר מכן, אמנם כבר יבש מעין דמעותיה אך לבה היה כבד עליה מאי פעם.