close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בעקבות זמנים מודרניים – ביקור שני

    רפאל תמנה | מחשבות | התפרסם ב - 01.01.19

    א. אולי הכירו בחורשה האפלולית של ה”טינדר”?

    אנרי רוסו, לילה בקרנבל, 1886

    מי אתם, יערות לילה נצחיים, בדים ופארות המשתרגים אלה באלה מעשה מחשבת (מעשה השייך לאינטליגנציה הציורית של האמן, וגם לאינטליגנציה של הטבע עצמו) – נוסקים מעלה מעלה, עד שקצותיכם מתפוגגים בדקיקות במחשכיי השחקים השותקים, אשר ירח מלא, מעוגל, עומד וצופה בהם, כמו עין?..

    אתם נראים כמו העוויה של להבה קפואה ושחורה, הדולקת בתהום שתחת לביצת נפש האדם, היכן ששם מתלפפים אלה באלה שורשים קדומים, היונקים מים סודיים, עתיקים, מי תהום.

    הכל מזדקר מעל לאדמה הדוממה והכנועה, נגעש.

    בתוך הדבר הזה מופיע כאן פתאום ליצן-סולטן שכזה, זכר חסון ומשופם בבגדי מוקיון לבנים; הוא פוזל אל הבחורה שהוא מוביל, מן הצד, והיא מביטה בו. מגבעת הארלקינו המגוחכת שלו מוטית הצידה כמו מגבעתו של איזה טרזן או דנדי (לומר – כל גבר שרמנטי ואלגנטי מדי הוא ליצן? – גם יהודים-חרדים יהירים, וגם פורעי חוק מקסימים, חובשים מגבעתם כך לעתים; ז’אן פול בלמונדו).

    הוא מוליך אותה דרך קרנבל היחסים שבין גברים לבין נשים, אל איזה מקום… אצלו ביד סיגריה ארוכה ולבנה, והיא, אדוקה וכנועה, לובשת שמלה ורודה ומאופקת, אבל נעל העקב שלה נעה במעין ריגוש מרומז ופתייני.

    אולי הכירו בחורשה האפלולית של ה”טינדר”? אלו חיות ליצניות הם אנחנו, לעתים קרובות, נשים וגברים.

    יש כאן בצד בקתה סודית ואפלה: מה יתרחש בה, בני הזוג? מעשה אהבה סתם, או אורגיה פרועה וממושכת לאורך כל הלילה?

    קשה לי להחליט לפעמים אם אנחנו שובבים, או אפלים.

    מה הם הכוחות אשר פועלים בנו, כשאנו באים בתוך מבוכיי הנפש והיצר של המין הפראי, כשנדלקים בנו מידות עולם וכוחות גדולים ושיכורים, מוטרפים – מי אתם?

    היזהרו מנהר הדם האפל והקדמון של היצר. אבל אני תמה, כל זה הוא גם קומדיה.

     

    ב. קרן של ברכה אלוהית, המאשרת את אהבתם של חתן וכלה ואת בריתם, כמו כתובה של מעלה

    שאגאל, בלילה, 1943

    זיכרון מוויטבסק, 1915, ליל כלולות מושלג בעיירה הרוסית הקטנה. בין ציורי הקוביסטים, הסוריאליסטים והאקספרסיוניסטים, שרובם כאן קרים ומלאכותיים, תלוי ציורו של האיש השמח הזה, שאגאל, המצייר עצמו כשהוא צוהל, כולו תום לב נפעם, חובק בזרועותיו את אשתו הטריה, בלה.

    מעשה האהבה שיעשה כאן בקרוב הוא אחר: חם, אינטליגנטי, אנושי, אוהב. אנטי-דוט לרוסו. כזה הוא שאגאל: יהודי שנברא בצלם.

    הכל פשוט כל כך: אבל כמה מורכבות שבקילוף הקליפות שלנו דרושה, כדי להגיע לפשטות זכה.

    הצייר הצעיר לבוש במעיל כחול כהה ובמגבעת, בהיר פנים, מביט בעיני רעייתו בעיניים צוהלות; על ראשה של בלה הינומה בוהקת בלובן מסתורי, מקודש, והיא לבושה באדום עז ואוהב, כמו לבה היוצא אליו בבירור, והידיים הלופתות אותו ונעות על פני גופו החסון באהבה, שמעבר למאוהבות.

    פניה ירקרקים, לא מפני שהיא חולה או מפני שהיא אהובה אבודה או מתה, אלא כדי לאזן את רגשתה, כדי לאזן את צבעוניות הציור כולו, כדי להדגיש את אודם מלבושה; ואולי עיקר, מפני שהיא זיכרון: בזמן ציור היצירה בלה מבוגרת כבר בעשרים ושמונה שנים, והיא ומארק חיים לא בוויטבסק וגם לא בפאריז, אלא בניו יורק; מלחמת העולם השנייה. כמה השתנה העולם!

    כמה נעים להתייחד לאחר אירוע רב משתתפים בתוך קן אינטימי עם מי שכרת איתה ברית עולם, בעיירה קטנה ולילית, מושלגת, בתוך בית חמים על יד הקמין, עששית תלויה ממעל, כשבחוץ מרחבי העולם כולו שותקים ודוממים.

    וכל העולם מברך: הכנסייה שברקע; השכינה היהודייה בדמות אותו גדי מרחף ומצחיק – הקדוש העליז של שאגאל (האם הוא תוקע בשופר כשנפתחים השמיים, או שמא הוא מנגן בקלרינט?); וסהר גדול, כמו דובי צהוב.

    כל הקווים והמישורים שבנוף הלילי מתעקמים בדיוק בהתאם לאלכסוניהם הנרגשים של גופי האוהבים המתגפפים: ברגשה מאושרת. אקספרסיוניזם מסוג אחר. והאור הנוגה על הזוג מן העששית מאיר אותם בקרן של ברכה אלוהית, המאשרת את אהבתם ואת בריתם, כמו כתובה של מעלה.

    ג. אכזריותו של היופי

    דגה, שיעור הבלט, 1880 לערך

    שום דבר אינו מקרי אצל דגה. איזה איש היה ואיזו יכולת הייתה לו. אחד הגדולים ביותר. “אימפרסיוניסט” בוודאי לא היה; אם הכוונה בכך היא למי שמשרטט בחוסר-דיוק רשמים חולפים, ועניינו ביצירת אווירה גרידא.

    כמה כנות צריך כדי למתוח פאנל ריצפה חום כמו של דגה. ומעליו קיר צהבהב, רוחש תנועות אור מאופק של סתיו פריזאי, הזורם בדממה אל החלל דרך לחלונות.

    אכזריותו של היופי: עומד כאן המורה המזדקן והכעור לבלט, ומביט בשלוש רקדניות בנות-עשרה (“ישחקו הנערים לפנינו”), שהן כמו שלוש נימפות של בוטצ’לי, קומפוזיציה מוסיקלית מושלמת כשלישיית כלי-קשת של שוברט. הן מתאמנות לפני חלון; מבעד לו נראית פאריז החדשה של אוסמן, זו שהייתה ונותרה פאריז של נצח.

    הן שוקדות על דיוק מופתי שבתנועות: הדיוק האסתטי-מדעי האירופי, הטוטאלי. עינו של המורה בוחנת אותן; תיכף בוודאי יעיר הערה יבשה כלשהי.

    גופו המוחשך של המורה הזקן מתמזג באלה של שתי נערות בקדמת התמונה, ממש לפנינו. דגה רוקם אותן מבלי לחטוא לרגע בזיוף רגשי או פלסטי: בכחולים, ורודים, לבנים, סגולים ואדומים; תיאורים של שמלות ושל שיער שהם כמו אוקיינוסים אינסופיים של תנועות ושל צבע. כמה אהב דגה נשים ועדינות נשית: בתשוקתו, אבל בעיקר בלבו.

    השתיים האלה מתחממות, מכינות עצמן לתרגול, למבחן אולי; ומיטיבות את שיערן, את עגיליהן.

    אלכסון ברור נמתח דרך גופו של המורה ודרך גופה של ילדה זו, ומשם נשבר אל אורך הגוש המרכיב את גופה של מטרוניתה מזדקנת (אשת המורה?), ישובה על כסא עץ בכובע קש מנצנץ, וקוראת עיתון באדישות. הוא נמתח כל הדרך אל נעלה המחודדת והשחורה, המזדקרת מעלה.

    הנעל הזו שולחת את האלכסון, כשהיא מופנית לשם בתוקפנות צופיה וביקורתית, אל ה”פוינט” של נעל הבלט העדינה, של אחת הנימפות שבחלון. זה כמו מעגל מצלמות סגור; שני הקשישים מפקחים על ציפורי עדן בכלוב, שבו עליהן להכשיר עצמן לביצוע מחול במדרגה סימפונית, מפוארת.

    האם היינו יכולים להעפיל אל ההישג הטהור, מבלי להיות אכזריים?

    אני יודע שכן. אבל עדיין לא.

    אבל קישוטו הכתום-הצהוב הזה של רצועת המותן של מלבוש הרקדנית, פסגתו ולבו של הציור, מתנוסס ומתנפנף יחד עם נסיקתה, ויש בו כל תהילת המלכות של זרימת הרוח הגדולה שבעולם, והנצח שבאור של האמנות; כל מה שמרהיב בעולם הזה, ושעשוי ליהפך לנשגב.

    ואולי זה דבר המצדיק, לבינתיים, את המחיר.

     

    *בתמונת הכותרת: הנרי רוסו, ערב קרנבל

     

     

    רפאל תמנה

    רפאל תמנה גדל בהרצליה ולמד בתיכון אלון לאמנויות ברמת השרון. היה פעיל פוליטי ועסק במוזיקה, בציור ובהגות. למד רפואה משלימה במכללת ברושים, והיסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב. עובד כמבקר קולנוע וכתסריטאי. סופר ומתרגל מדיטציה, שמאמין בעבודה קשה ובדיוק ענייני, כאמצעי לפיתוח יכולת אמיתית לביטוי עצמי ולטיפוח של איכויות הלב והנשמה; רואה עצמו כשייך לתנועת ההתעוררות ולתנועת ההאטה, מבלי לוותר על התרבות ועל ההומאניזם, ומתעקש על הבנת האדם את עצמו כלא אחר מהאלוהי.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הַאִם אֶהֱיֶה כָּאן גַּם בַּקַּיִץ

    שחף ויאר
    הַאִם אֶהֱיֶה כָּאן גַּם בַּקַּיִץ – בּוֹכֶה, מִתְפַּקֵּעַ מִזֶּה הַיֹּפִי שֶׁאֵין...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    המומלצים של חודש אוגוסט 2018 ‎

    משירי אהבת ים

    חדוה רובינזון בכרך
    אִם פּוֹסְעִים עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל יָם יֵשׁ וְלוֹבְשִׁים וּפוֹשְׁטִים צוּרָה. לַחְלוּחִית...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית