-1-
שבועיים לפני הבחירות לכנסת, כאשר קרב ראש בראש מתקיים בין שתי המפלגות הגדולות – 'מולדת' עם ראשי התיבות "מו" ו'ציונות' עם ראשי התיבות "צי" – וההכפשות ביניהן רק הולכות ומחריפות, קרא לי העורך זרחי ואמר:
 "שמי, תביא לי בבקשה השבוע למוסף השבועי כתבת צבע כפי שרק אתה יודע על הבחירות. אבל משהו מקורי באמת, אתה שומע? לא שוב כמו תמיד מה שאומרים הירקנים בשוק, או מה שאומרים נהגי הטקסי. משהו מקורי באמת," חזר וביקש.
 "נשאר עוד משהו מקורי בכלל?" פקפקתי. "הרי כבר עשו סקרי דעת קהל עם כולם. סקר הנהגים, סקר מטאטאי הרחובות, סקר הזונות הסרסורים, סקר פועלי הזבל. כבר לא נשאר מי שהעיתונות לא שאלה אותו לדעתו."
 "שמי, אני סומך על היצירתיות שלך," אמר זרחי העורך בטון נואש מתמיד.
 "זרחי, אני לא מצליח לחשוב על שום דבר, מרוב סיסמאות נבובות של בחירות," אמרתי.
  
 מאז שגדלתי כילד במושב ונאלצתי לחלוב מדי יום פרות במצוות אבי, חלמתי לעבור לירושלים ולעבוד כעיתונאי. והנה, החלום התגשם. כבר חמש שנים אני משמש ככתב ולא התעייפתי, הגם שעוד לא הצלחתי להתפרסם באמת. אבל כשמגיעות מערכות הבחירות האלה, אני פשוט מרים ידיים, וכל הניסיונות של זרחי לאתגר אותי רק הופכים את ראשי לסתום עוד יותר, ואני מרגיש כמו פרה שסחטו לה את כל החלב מהעטינים.
 אבל לפתע הבזיק רעיון בראשי. "זרחי, אתה יודע מה? יש לי רעיון. אני אסע למושב שלי ואעשה סקר דעת קהל בעד מי מצביעות ה... פרות. אותן אף אחד עד לא שאל."
 "הפרות?" שאל זרחי בתדהמה, אבל כנראה שהוא היה נואש כל כך שאמר מיד: "בעצם, רעיון מצוין. סע לשם ותביא לי אחלה 'כתבת צבע'."
 רציתי להגיד לו שמן הרפתות של המושב, אפשר להביא בדרך כלל רק 'כתבת ריח' אבל בקול רם אמרתי: "טוב, אני אסע."
  
 -2-
 במושב קיבלו אותי בסבר פנים יפות, הבן האובד שעלה לגדולה בעיר הגדולה, ועכשיו בא פתאום לבקר לאחר כמה שנים שלא דרך שם, מאז שהוריו נפטרו.
 "שמי," פנו אליי זקני המושב בשאלה, "מה קרה שנזכרת בנו?"
 "בחירות," אמרתי.
 "בחירות?" הביטו בי בתמיהה. הרי מה להם, מושב קטן ונידח אי-שם בארץ ולבחירות? בקושי מאה מצביעים בלי ראשי הבקר, וגם הם עלולים לעבור בעוד כמה שנים את אחוז החסימה של הגיל והחיים ולהסתלק מן העולם.
 אבל אני נשמעתי נחוש מתמיד כשהשבתי להם: "כן, בחירות!" ראיתי כבר את הכותרת שזרחי עשוי להעניק לכתבת המוסף שאפרסם ביום שישי הקרוב: "עזוב בחירות, עכשיו פרות." כתבה כזו עשויה להפוך אותי סוף-סוף לעיתונאי מפורסם, כפי שתמיד חלמתי.
 "אני מבקש אישור לבקר בכמה מהרפתות במושב," פניתי אל הזקנים. "אני רוצה לעשות שם סדר דעת קהל קטן," הוספתי.
 הזקנים נדו בראשם בעצב. זה מה שנהיה מהבן של קלינסקי, שהכול האמינו שיצמח גם ממנו מושבניק חרוץ כמו מאביו? מזל שאבא שלו כבר בעולם שכולו טוב ואינו רואה את הבושות שעושה לו בנו.
 "חשבנו שייצא ממך משהו קצת יותר רציני," הם מלמלו, "ואנחנו באמת כבר לא יודעים מה להגיד..."
 אבל אני לא ממש התעניינתי בדעתם של זקני הדור אלא בדעתן של הפרות.
  
 -3-
 מרגע שהזקנים התירו לי להתארח ברפתות שלהם, לא בזבזתי זמן.
 "תראה, כבר לא נשארו הרבה פרות לשאול לדעתן," התנצלו הזקנים. "זה לא מה שהיה כשהיית ילד," הוסיפו. "הולך ופוחת הדור, לא רק שלנו, אלא גם של הפרות..."
 בילדותי, אכן היו במושב פרות רבות. רק ברפת של אבי היו מאה פרות, ואחרי הביצפר לא היה לי רגע אחד של המנוחה. אבי בקושי התיר לי לזרוק את הילקוט בבית, וישר קרא לי לעזור לו בחליבה. לחלוב ולחלוב, וככה עד הערב, וכמה ששנאתי את הריח שלהן שנדבק לעורי ולא יכולתי לקרצף אותו ממני גם במקלחת. בגלל הפרות, רציתי לברוח מהמושב ברגע הראשון שרק אוכל.
 אבל עכשיו חזרתי למושב וחזרתי לפרות, וקיוויתי, באמת שקיוויתי, שהן לא זוכרות אותי. הרי בתור ילד, הרבצתי להן לא פעם עם המקל ובעזרת השוק החשמלי, אם הן התמרדו ולא רצו לתת חלב. מממש התאכזרתי אליהן, מרוב שנאה לאבי שהרס לי את שנות הילדות ואת השנים של גיל ההתבגרות. במקום לשחק וליהנות, רק חלבתי.
 התעלמתי מניסיונם של הזקנים להניא אותי מלבצע את משימתי העיתונאית, וניגשתי במרץ לעבודה. כשהתקרבתי לרפת, שוב הרחתי את הריח המוכר הזה מילדותי, שלא הצלחתי לשכוח, ופתאום הרגשתי שאני אפילו מתגעגע אליו במקצת.
 ברפת הראשונה, מצאתי בקושי שלושים פרות. עברתי ביניהן אחת לאחת ושאלתי: "גבירתי, בעד מי את מצביעה בבחירות?"
 הן הביטו בי בעיני העגל שלהן, כאילו הן מכירות אותי מאיפה שהוא, וגעו: "מווו.... מווו...."
 לאחר מכן, המשכתי לפרות אחרות, שגם הן געו בתשובה לשאלתי: "מווו..."
 וכך גם ברפת השנייה השלישית והרביעית. כולן געו במקהלה "מוווו".
 "נו, מה אומרות הפרות?" התעניינו הזקנים, וצחוקם האירוני הדהד בראשי כל הדרך לירושלים. כנראה שהם חושבים שהבן של קלינסקי השתגע שם בעיר הבירה. בטח הסינדרום הזה, שבו נתקפים כנראה לא רק תיירים המגיעים לעיר אלא אולי גם מושבניקים.
  
 -4-
 כשהגעתי הביתה, דבר ראשון נכנסתי למקלחת וקירצפתי את גופי מן הריח של הפרות. כמו תמיד הריח לא התפוגג לגמרי, והוא בא בנחיריי כל הלילה כמו בושם, כשישבתי וכתבתי את כתבת הצבע שביקש זרחי על הפרות במושב. מאה אחוז הצבעה נרשמו שם למען מפלגת "מו". אפילו במשטרים רודניים הכי חשוכים, אין שיעור הצבעה גבוה שכזה עבור השליט. בוא נראה מה יגיד זרחי מחר בבוקר כשהוא יקרא את המאמר שלי, ומה יגידו קוראי המוסף ביום שישי.
 רק שלא יחשבו חלילה שאני דובר של מפלגת מולדת. אלה הן הפרות, ולא אני, וממילא יום אחד ישחטו את כולן.